הבעש"ט על פרשת בְּשַׁלַּח

 

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א

 

 

סגולה לזיכרון
שמות יג יז-יח
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִי"ם דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים - כִּי קָרוֹב הוּא. כִּי אָמַר אֱלֹהִי"ם: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹהִי"ם אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף, וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". כי כאשר התורה מזכירה את בני ישראל בפסוק קודם בשם הוי"ה - אז הוא חסד גובר, ואם לאו - גובר השכחה הנקרא פרעה. כי האדם עולם קטן ויש בו פרעה ומצרים. והורה הכתוב סדר התשובה: שיהיה יציאת מצרים והליכה במדבר לארץ ישראל בהדרגה להסב דרך ולא בפעם אחת, שאם כן יתבטל מכל וכל ח"ו. עכשיו: וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם - שהם אברי האדם שהיו עד עכשיו מוכנעין תחת יד פרעה, ועתה שלח את העם שהם אבריו לחירות.
וְלֹא נָחָם אֱלֹהִי"ם דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים - כי יש בחינה הנקרא דֶּרֶךְ. כי שם ס"ג: יוד הי ואו ה"י ושם קס"א: אלף הי יוד ה"י - גימטריא דֶּרֶ"ךְ, אשר משם ניזונין אפילו הרשעים, כי עד שם אינו מגיע פגם וחטא בני אדם התחתונים. ועל זה נאמר {איוב לה ו}: אִם חָטָאתָ - מַה תִּפְעָל בּוֹ? וְרַבּוּ פְשָׁעֶיךָ - מַה תַּעֲשֶׂה לּוֹ? תשובה מהני: כי שם לא הגיע פגם החטא. אם חטא בזנות - לא מתעורר שם רק בחינת אהבה אלא רק למטה עשה רשימות רעות על ידי חטאו, ובעושה תשובה - עשה רשימות טובים וניתקן הכל, כי העלה המדרגות עד הבינה שהוא שם אהי"ה. כי אין פגם בשם ס"ג שהוא הארת אור החכמה פנימיות הבינה, אלא אם כן מושכים אותו ממעלה למטה ע"י אהבה רעה הנקראת תאווה וזנות. ועל כן על ידי תשובה מעלים את רשימת שם ס"ג לשורשו לשלבו בשם אהי"ה. וזהו שאמר הכתוב: וְלֹא נָחָם אֱלֹהִי"ם דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים - כי מן הדרך הזה שהיא אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים שהם הקליפות - גם כן ניזונין החיצונים, ועל כן וְלֹא נָחָם דרך ההוא - כִּי קָרוֹב הוּא. רוצה לומר: השכחה הנקרא פרעה קָרוֹב הוּא. כי הסכנה היא שיהיה אז קרוב לחזור אל פרעה שהוא השכחה. לכך: וַיַּסֵּב אֱלֹהִי"ם אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף - וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם {שמות יג יח}":

 


סגולה לקדושת המחשבה
"ביאור ש"ס {סוכה דכח ע"א}: תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁמוֹנִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְהִלֵּל הַזָּקֵן. שְׁלוֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִין שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶם כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, וּשְׁלוֹשִׁים מֵהֶם רְאוּיִין שֶׁתַּעֲמֹד לָהֶם חַמָּה כִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וְעֶשְׂרִים מֵהֶם בֵּינוֹנִים. גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּן - יוֹנָתָן בֶּן עֻזִיאֵל. וְקָטָן שֶׁבְכֻלָּן - רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא, מִשְׁנָה, תַּלְמוּד, הֲלָכוֹת, וְהַגָּדוֹת, דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה, וְדִקְדּוּקֵי סוֹפְרִים, קַלּוֹת וַחֲמוּרוֹת, וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת, תְּקוּפוֹת, וְגִימַטְרִיָּאוֹת, שִׂיחַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְשִׂיחַת שֵׁדִים, וְשִׂיחַת דְּקָלִים, מִשְׁלוֹת כּוֹבְסִים, מִשְׁלוֹת שׁוּעָלִים, דָּבָר קָטָן, וְדָבָר גָּדוֹל. דָּבָר גָּדוֹל - מַעֲשֶׂה מֵרְכָּבָה, וְדָבָר קָטָן - הֲוַיוֹת דְּאַבַּיֵי וְרָבָא, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר {משלי ח}: לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. וְכִי מֵאַחַר שֶׁבְּקָטָן שֶׁבְּכֻלָּם כָּךְ - גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמְרוּ עָלָיו עַל יוֹנָתָן בֶּן עֻזִּיאֵל, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, כָּל עוֹף שֶׁפּוֹרֵחַ עָלָיו בָּאֲוִיר - מִיָּד נִשְׂרַף. ולהבין זה. גם ביאור זוהר {פר' בשלח} וש"ס {ברכות י ע"ב}: וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ: הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מִכָּאן שֶׁהָאִשָּׁה מַכֶּרֶת בְּאוֹרְחִים יוֹתֵר מִן הָאִישׁ. קָדוֹשׁ הוּא - מְנָא יָדְעָה? רַב וּשְׁמוּאֵל. חַד אָמַר: שֶׁלֹּא רָאֲתָה זְבוּב עוֹבֵר עַל שֻׁלְחָנוֹ. וְחַד אָמַר: סָדִין שֶׁל פִּשְׁתָּן הִצִּיעָה עַל מִטָּתוֹ וְלֹא רָאֲתָה קְרִי עָלָיו. והעניין, לפי מחשבתו של אדם - כך יש עולמות למעלה ממנו העומדים עליו. אם מחשבתו בקדושה ורוחני - כך הם העולמות שלמעלה ממנו, ואם מחשבתו בטומאה - כך הם העולמות, וכפי המחשבה והעולמות - כך עוברין לפניו בגשמיי עופות טהורים או טמאים. והוא הדין שאר מיני בעלי חיים טמאים או טהורים עוברים לפניו. ויש בזה שלוש בחינות: א. טהורים, ב. טמאים, ג. ממוצע. ולמעלה מזה יש עולם השכל שאין שום דבר משיגו. וזהו שאמרו: כָּל עוֹף שֶׁפּוֹרֵחַ עָלָיו בָּאֲוִיר - מִיָּד נִשְׂרַף. וזהו: שֶׁלֹּא רָאֲתָה זְבוּב עוֹבֵר עַל שֻׁלְחָנוֹ - וידעו שהוא איש קדוש ומחשבתו קדוש":

 

סגולה לחכמת הלב
שמות יג יט
"וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ, כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִי"ם אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. ובמדרש {רבתי פרשה כ יט}: וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם - שעלו מזויינין. וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף - עליו הכתוב אומר {משלי י ח}: חֲכַם לֵב - יִקַּח מִצְוֹת, וֶאֱוִיל - שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט. שכל ישראל היו עסוקים בכסף וזהב ומשה היה עסוק בעצמות יוסף, שנאמר: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. אמר הקב"ה למשה: עליך נתקיים חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת. יוסף היה חייב לאביו לקברו מפני שהוא בנו, ואתה לא בנו ולא בן בנו ולא היית חייב לעסוק בו - וקברת אותו, וכן אני שאיני חייב לבריה - אני מטפל בך ואקברך, שנאמר {דברים לד ו}: וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּי בְּאֶרֶץ מוֹאָב מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ

 

אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ומנין היה משה יודע היכן היה יוסף קבור? יש אומרים: סרח בת אשר הראה אותו והיה קבור בנילוס. ויש אומרים: בתוך הפלטרין היה קבור כדרך שהמלכים קבורים, ועשו מצרים כלבים של זהב בכשפים שאם יבוא אדם לשם יהיו נובחים וקולן הולך בכל ארץ מצרים מהלך מ' יום, ושיתקן משה, שנאמר {שמות יא ז}: וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה, לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְהֹוָ"ה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל. התחיל משה צווח: יוסף! יוסף! הגיע השעה שאמרת {בראשית נ כה}: וַיַּשְׁבַּע יוֹסֵף אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה! מיד נתנדנד הארון ונטלו משה, שנאמר: וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ. והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהם במדבר מ' שנה. אמר לו הקב"ה ליוסף: אתה אמרת לאחיך {בראשית נ כא}: וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ, אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם, וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם – חייך! אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרין עמהם במדבר מ' שנה, שנאמר {במדבר ט ו}: וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי משֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. ואין אדם אלא יוסף, שנאמר {תהלים עח ס}: וַיִּטֹּשׁ מִשְׁכַּן שִׁלוֹ - אֹהֶל שִׁכֵּן בָּאָדָם. וכתיב {תהלים עח ס}: וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וּבְשֵׁבֶט אֶפְרַיִם לֹא בָחָר - בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן. כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל - למה שני פעמים? אלא הוא נשבע להם שאין בלבו עליהם, והם נשבעים לו שאין בלבם עליו. למה? וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. אמר רבי לוי: משל למה הדבר דומה? לאדם שהכניס יינו במרתף, נכנסו הגנבים ונטלו החביות והלכו להם ושתו אותו, ובא בעל היין ומצא אותם שגנבו החבית. אמר להם: שתיתם היין? החזירו החבית למקומו! כך משכם גנבו אחיו של יוסף אותו ומכרו אותו, וכשבא ליפטר מן העולם השביע אותם. אמר להם: בבקשה מכם אחי! משכם גנבתם אותי חי - החזירו את עצמותי לשכם. לכך נאמר {יהושע כד לב}: וְאֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף אֲשֶׁר הֶעֱלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם קָבְרוּ בִשְׁכֶם בְּחֶלְקַת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה יַעֲקֹב מֵאֵת בְּנֵי חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם בְּמֵאָה קְשִׂיטָה, וַיִּהְיוּ לִבְנֵי יוֹסֵף לְנַחֲלָה. עליו הכתוב אומר {משלי י}: חֲכַם לֵב - יִקַּח מִצְוֹת, וֶאֱוִיל - שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט. ולמה לא אמר יקח מצווה, לשון יחיד? אלא הכי פירושו: לקשר מעשה המצווה שעשה, שנקרא מצווה תתאה, לייחדה אל מצווה עליונה, שהוא המחשבה והכוונה של המצווה. וזהו שאומרים על מצווה אחת: אשר קדשנו במצוותיו, לשון רבים":

 


משל בעני ועשיר
שמות טז ד
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם, וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ - הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. יש זכייה לעני שבכל יום יש לו רשות לדבר לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. כי העשיר נותן לו ה' יתברך מזונות בפעם אחת עשירות הרבה שיהיה די כל ימי חייו, ואינו צריך לגשת לבקש בכל יום מזונות מאת ה' יתברך, רק אם הוא צדיק הרבה ויש לו שכל שגם כשיש לו מזונות אם ח"ו לא ייתן ה' יתברך חיות בתוך מזונותיו לפרנסו - לא יועיל כלום. והראיה: חולה שיש לו מזונות ואינו יכול לפרנס את עצמו באותן מזונות. אבל העני, מחמת דוחקו שאין לו מה לאכול - צריך בכל יום לגשת ולבקש מאת ה' יתברך מזונות. נמצא, שזוכה העני שמדבר לפני ה' יתברך בכל יום. ועוד שהעני צריך ה' יתברך לזכור אותו בכל יום, להזמין לו פרנסתו בכל יום ויום. אבל לעשיר אין ה' יתברך צריך לזכור אותו בכל יום כי כבר נתן לו בפעם אחת על כל ימי חייו. ועל כן: תפילה לעני כי יעטוף ובפני ה' ישפוך שיחו – שעדיף להתפלל לפני ה' כעני בפתח שאז מדבר איתו ועוטף תפילתו, ולא כעשיר שכבר יש לו כל צורכו ואינו צריך למלך":

 

סגולה לאמונה
שמות יז יב
"וִידֵי משֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. ותרגם אונקלוס: וידי משה יקרא ונסיבו אבנא ושויאו תחותוהי ויתב עלה ואהרן וחור סעדן בידוהי מכא חד ומכא חד והוה ידוהי פריסן בצלו עד דעל שמשא. שמעתי שהרב הצדיק רבי פנחס מקאריץ פעם אחת היה נבוך בעניין עבודתו לה', והבין שנחוץ לו ליסע להבעל שם טוב, אך לא היה לו על הוצאת הדרך, ופתאום שמע שהבעש"ט בא לעירו, ורץ אליו בשמחה, והנה כל אנשי שלומו מקבלים שלום והוא אומר לפניהם תורה על פסוק וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. ואמר לפעמים יקרה לאדם שנבוך מעט בעניין אמונת ה' יתברך, התקנה לזה: שיבקש רחמים מה' יתברך שיחזק אותו באמונה, כי ידוע שעמלק הרשע עקר את ישראל מאמונתם הגדולה שהיה להם בה' יתברך, כמו שכתוב מקודם {שמות יד לא}: וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהֹוָ"ה וַיַּאֲמִינוּ בַּידֹוָד וּבְמשֶׁה עַבְדּוֹ, ועתה אמרו {שמות יז ז}: וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן, וזהו {דברים כה יח}: אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. מלמד אותם משה רבינו עליו השלום לתקן את עצמם, על כן פירש התרגום על וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה והוה ידוהי פרישן בצלו, וכאשר שמע הרב פנחס מקאריץ זאת נהפך תיכף לאיש אחר ונתחזק באמונת ה' יתברך לגמרי":

 

סגולה לזיכרון ומשל למלך שנתן לבנו שני כתרים
שמות יז יד
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. מה שצריכין לנסוע לצדיק הדור ולא די בספרי מוסר לבד, זה מפורש בתורה: וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה: כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ! אף שאמר ה' אל משה לכתוב בספר ולכאורה די בזה, ועם כל זה אמר לו: וְשִׂים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ, שידבר עמו פה אל פה, כי העיקר הוא מה ששומעין מצדיק הדור, כי משה היה צדיק הדור. ואיתא במדרש {מדרש רבה יתרו פרשה כ"ז} על פסוק {דברים ד א}: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּ וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם. משל למלך שנתן לבנו שני כתרים, ובאריכות הזמן נאבד ממנו כתר אחד. אמר לו המלך: בני! הווה זהיר מאד שתשמור הכתר שנשאר לך! מאחר שכבר אבדת כתר אחד וכו'. כן ישראל היה להם שני כתרים: נעשה ונשמע. ואחר חטא עשיית העגל - איבדו כתר אחד שהוא נעשה ולא נשאר כי אם נשמע. על כן מזהיר ה' יתברך את ישראל: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת. רצה לומר: שמור על כל פנים הכתר השני שנשאר לך. וזהו: שְׁמַע דייקא. על כן כשלומד בספרים שזהו בחינת נעשה - אין בזה כח כל כך לעורר אותו, כי כתר נעשה איבדו ישראל. אבל כששומעין מפי הצדיק - הוא בחינת נשמע, שזהו הכתר שנשאר להם, לכן מוכרח כל איש לנסוע לצדיק הדור ולהתקשר אליו":


אלכסיי מכה שנית
"נסע הבעש"ט מכפר טשארטריע ולן סמוך לכפר אצל יער ששם נהרגו כמה פעמים כמה אנשים יהודים ר"ל, ועמד שם ללון כדי להבריח הקליפה של רציחה ממקום ההוא.
ואמר לאנשיו תלמידיו: אני רוצה לישון, ואתם אל תישנו: אימרו תהלים, כי העבד כנעני שלנו רוצה להרוג אותנו, ולכן לא תישנו כל הלילה!
ובבוקר שלחו לכפר להביא להם מים לרחוץ, ונסעו לכפר. וכשישבו לאכול יחדיו, קרא לעבדו הנכרי אלכסיי ונתן לו צלוחית של מי דבש, ושתה.
אמר לו הבעש"ט לאלכסיי: תודה לי שרצית להרוג אותנו בלילה!
ואמר אלכסיי: כן הוא!
אמר לו הבעש"ט: ושוב פעם אחת סמוך לקהילת קודש נמירוב גם כן רצית להרוג אותי, נכון הוא?
אמר לו: אמת!
אמר לו: ומפני מה חשבת כן? הלוא אתה יודע שאי אפשר להערים עליי!
אמר כדרך הערלים: שד נשך אותי.
והמבין יבין":

 

מכת צפרדע
"פעם אחת נכנס הבעל שם טוב הק' זיע"א לעמקות גדול, והלך בהתבוננות זו שלושה ימים ושלושה לילות ולא ידע כלום מזה. אחרי זה הכיר שהוא במדבר גדול רחוק מאוד ממקומו, ויפלא מאוד בעיניו על שתעה למדבר כזה, ובודאי לא דבר ריק הוא. ובתוך כך באה לפניו צפרדע גדולה עד מאוד, עד שכמעט לא הכיר איזה בריה היא.
ושאל הבעש"ט את הצפרדע: מי אתה?
ותאמר הצפרדע: כי הוא תלמיד חכם ונתגלגל בצפרדע זו.
ויאמר הבעש"ט: תלמיד חכם אתה! ובזה הדיבור העלה אותו הרבה.
ותספר לו הצפרדע כי זה חמש מאות שנים שנתגלגל בה, והגם שהרב האר"י זצוק"ל תיקן כל הנשמות, אך מגודל פשעיו הרחיקו אותו נדוד במקום שאין בני אדם מצויים בכדי שלא יתקנו אותה.
ושאל הבעש"ט: מה היה פשעו?
ויאמר הצפרדע: כי הוא פעם אחת זילזל בנטילת ידיים שלא נטל ידיו כהוגן, וקיטרג עליו השטן בשמיים בפני בית הדין. והשיבו לו כי אין להאשימו על עבירה אחת, כי אם עברה גוררת עברה: אם תוכל להכשילו בעברה אחרת - אזי גם את זאת יחשבו לו. ואם יזכור על ה' וישוב ממנה - אז יהיה נקי גם מזו. וניסהו בעבירה אחרת, ונכשל בה ולא עמד בניסיון. וכן שינה ושילש עד שכמעט עבר על התורה כולה. והיה הפסק לדחות אותו שלא לקבל תשובתו. והנה, עם כל זה אם היה דופק על שערי תשובה - היו מקבלים אותו כידוע, מאחר שיצא בת קול: שובו בנים שובבים חוץ מאחר! שאפילו אלישע בן אבויה אם היה דופק על שערי תשובה לבלתי יאוש מן התשובה – היו מקבלים אותו. ומכאן שאין יאוש מפני התשובה. וזה היה עונש התלמיד חכם שנתחייב בגלגול צפרדע – בגלל שנתייאש מן התשובה על חטאו זה לדחותו. אבל אם היה דוחק ושב - היו מקבלים אותו, כי אין לך דבר שעומד בפני התשובה. והשטן הסיתו ונעשה שיכור גדול עד שלא היה לו פנאי להתבונן ולשוב בתשובה, ובגלל זה עבר על כל העבירות שבעולם. ומפני שגרם החטאים היה החטא הראשון שזילזל בנטילת ידיים - לכן כשמת נתגלגל בצפרדע שהיא תמיד במים, ושיהיה במקום שאין בני אדם מצויים, כי כאשר יעבור יהודי, או שיברך איזה ברכה או יחשוב איזה מחשבה טובה - בזה יכול להוציא יקר מזולל.
והבעש"ט בשומעו זאת, עשה שם על אתר תיקון לנשמתו, והעלה אותו עוד ועוד, עד שנשארה הצפרדע מתה ואיננו – כי לקח אותו האלוקים": 


ייחוד לשמירה והצלת הבית
שמות טז כט
"רְאוּ כִּי יְהֹוָ"ה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת! עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם. שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו, אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. ורבותינו ז"ל {עירובין נא ע"א}: הני אלפים אמה, היכן כתיבן? דתניא: שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו - אלו ארבע אמות. אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי - אלו אלפים אמה. מנא לן? אמר רב חסדא: למדנו מקום ממקום, ומקום מניסה, וניסה מניסה, וניסה מגבול, וגבול מגבול, וגבול מחוץ, וחוץ מחוץ, דכתיב: ומדותם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו'. ונילף מקיר העיר וחוצה - אלף אמה. דנין חוץ מחוץ, ואין דנין חוץ מחוצה. ומאי נפקא מינה? הא, תנא דבי רבי ישמעאל: ושב הכהן ובא הכהן - זו היא שיבה, זו היא ביאה. הני מילי היכא דליכא מידי דדמי ליה, אבל היכא דאיכא מידי דדמי ליה מדמי ליה - ילפינן: אלפים אמה עגולות. ורבי חנינא בן אנטיגנוס: מה נפשך? אי אית ליה גזירה שוה - פיאות כתיבן, אי לית ליה גזירה שוה - אלפים אמה מנא ליה? לעולם אית ליה גזירה שוה, ושאני הכא דאמר קרא: זה יהיה להם מגרשי הערים. לזה אתה נותן פיאות ואי אתה נותן פיאות לשובתי שבת. ורבנן תני: רב חנניה אומר: כזה יהו כל שובתי שבת? אמר רבי אחא בר יעקב: המעביר ארבע אמות ברשות הרבים אינו חייב, עד שמעביר הן ואלכסונן. אמר רב פפא: בדיק לן רבא עמוד ברשות הרבים גבוה עשרה ורוחב ארבעה - צריך הן ואלכסונן, או לא? ואמרינן ליה: לאו. היינו דרב חנניה דתניא רב חנניה אומר: כזה יהו כל שובתי שבת. וזה הוא שאמרו: העני מערב ברגליו. אמר רבי מאיר: אנו אין לנו אלא עני וכו'. דרשו מכאן: אלפים אמה של תחום שבת, ע"כ. סוד עירוב אלפים אמה, כי אמרו רבותינו ז"ל {ברכות ד"ח ע"א}: וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַמִי מִשְּׁמֵיהּ דְּעוּלָא: מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אֵין לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ אֶלָּא אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל הֲלָכָה בִּלְבַד. והעניין, כי בכל דבר שבעולם יש בו שלושה שמות: אדנ"י הוי"ה אהי"ה. כמו בית - נקרא אדנ"י, ומה שמהווה ממנו כגון שיש לו הנאה מבית מקושט וכיוצא - נקרא הוי"ה, ואור המקיף הבית להציל מכל הקליפה - נקרא אהי"ה":

 

פרשת השבוע

  • 1
  • 2
  • 3
Prev Next

הרשמת חברים

"בכל תנועה - שם אלופו של עולם"