פרשת אחרי מות

 

 

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
הבעל שם טוב על פרשת אחרי מות
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב


תכלית הבריאה
יחזקאל כ יא
"וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי, וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם - וָחַי בָּהֶם. פעמים שנופל אדם ממדרגתו מחמת עצמו, שה' יתברך יודע שהוא צריך לכך, ופעמים העולם גורמים שיפול אדם ממדרגתו. והירידה הוא צורך עליה, כדי לבוא למדרגה יותר גדולה, כמו שכתוב {תהלים מח טו}: כִּי זֶה אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ עוֹלָם וָעֶד - הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת. וכתיב {בראשית יב י}: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וכתיב {בראשית יג א}: וַיַּעַל אַבְרָם מִמִּצְרַיִם הוּא וְאִשְׁתּוֹ וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְלוֹט עִמּוֹ הַנֶּגְבָּה. אַבְרָם - הוא הנשמה, ומִּצְרַיִם - הוא הקליפות. תכלית בריאת האדם בחומר וצורה, כדי לזכך חומרו, ושיהיה נעשה מן חומר – צורה. וזה שאמר {ויקרא יח ה}: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם, אֲנִי יְהֹוָ"ה. כמו שכתב הרמב"ם שיש בזה כמה מדרגות ובחינות, כמו מדרגת חנוך ואליהו שהיו מזככים כל כך את החומר, שנעשו מלאכים חיים וקיימים. והנה יש בחינות שאחר עלותו למעלה - חוזר ויורד, כדי להעלות המדרגות התחתונות, בסוד {שיר השירים ה ג}: פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי - אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי - אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם? וזהו סוד {יחזקאל א יד}: וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק, ונקרא קטנות וגדלות וקטנות שני. ובכל ירידה צריך אזהרה איך לחזור ולעלות, שלא ישאר למטה חס ושלום. בגמרא {שבת לא ע"א}: מַעֲשֶׂה בְנָכְרִי אֶחָד שֶׁבָּא לִפְנֵי שַׁמַּאי. אָמַר לוֹ: גָּיְּירֵנִי עַל מְנָת שֶׁתְּלַמְּדֵנִי כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָה כְּשֶׁאֲנִי עוֹמֵד עַל רֶגֶל אַחַת. דְּחָפוֹ בְאַמַּת הַבִּנְיָן שֶׁבְּיָדוֹ. בָּא לִפְנֵי הִלֵּל – גַּיְּירְיהּ. ויש לומר על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל {פסחים פז ע"ב}: וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא הֶגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לְבֵין עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּתּוֹסְפוּ עֲלֵיהֶם גֵּרִים. כי הצדיק רוצה להיות במדרגה שלו תמיד, כי הוא רוצה להיות תמיד לפני אדוניו לשרתו. אך מפני מה הוא נופל לפעמים ממדרגתו? כדי לברר ניצוצות שנפלו בקליפות. כמשל המלך ששלח את בנו להביא לו אוצר שנאבד לו, וציוה להביא לו האוצר ממדינה אחרת רחוקה מבית המלך. אם כן, מוכרח הבן להחליף מלבושיו בכדי שלא יכירוהו. וכן עשה, והביא את האוצר. ואז הוא עובד יותר למלך בזה מקודם, במה שהיה עומד לפני המלך. והם נקראים גרים כידוע":

"כשיעשה אדם מצות אנשים מלומדה - המצווה הזו היא יבשה. רק שצריך לעשות בלביה וברעותיה כל מצוה":

 

"מה דאיתא בתיקונים {בתיקון תמני סרי לב ע"א}:
כָל נְבִיאַיָּא הֲווֹ חַזְיָין נְבוּאָה דִלְהוֹן בְּאֵבָרִין דְּמַלְכָּא, כָּל חַד וְחַד בְּאֵבֶר יְדִיעָא וְלָא יַתִּיר. מִנְּהוֹן, בְּרֵישָׁא דְמַלְכָּא. מִנְּהוֹן, בְּנִימִין דְּרֵישָׁא, דְאִנּוּן כֹּכְבַיָּא וּמַזָּלֵי דְלֵית לוֹן חוּשְׁבָּנָא. מִנְּהוֹן, בְּעַיְינִין. מִנְּהוֹן, בְּאוּדְנִין. מִנְּהוֹן, בְּאַנְפִּין. מִנְּהוֹן, בְּחוֹטָמָא. מִנְּהוֹן, בְּפוּמָא. מִנְּהוֹן, בְּצַוָּאר. מִנְּהוֹן, בְּיָדַיִם. מִנְּהוֹן, בְּקוֹמָה דְאִיהוּ גוּפָא. מִנְּהוֹן, בְּשׁוֹקִין. מִנְּהוֹן, בְּאוֹת בְּרִית. מִנְּהוֹן, בִּלְבוּשִׁין דְּמַלְכָּא - דְלָא הֲוָה לוֹן רְשׁוּ לְאִסְתַּכְּלָא יַתִּיר. אֲבָל מֹשֶׁה בְּכָל אֵבֶר, וּבְכָל אֲתַר הֲוָה מַשִּיג נְבוּאָה דִילֵיהּ, וּבְכָל אֵבֶר וְאֵבֶר אִיהִי הֲוָה נָחֲתָא לְגַבֵּיהּ, מַה דְּלָא הֲוָה הָכִי לִשְׁאָר כָּל נְבִיאַיָּא, דְּכָל חַד סְלִיק לְאֵבֶר דִּילֵיהּ, דְּנִשְׁמָתֵיהּ הֲוָה אֲצִילוּת מֵהַהוּא אֵבֶר, וְהַהוּא אֵבֶר הֲוָה לֵיהּ אֲבוֹי. וּבְרַתָּא דְמַלְכָּא אִיהִי הֵיכָלָא דְכָל אֵבֶר וְאֵבֶר, מִצְוָה דְכָל אֵבֶר וְאֵבֶר, אדנ"י אִיהוּ כְּחֻשְׁבַּן הֵיכָ"ל, וּבְגִין דָּא אִתְּמַר {תהלים נא יז}: אדנ"י שְׂפָתַי תִּפְתָּח, יהו"ה אִיהוּ בְּכָל אֵבֶר וְאֵבֶר, אדנ"י הֵיכָל, יהו"ה בְּכָל אֵבֶר וְאֵבֶר וְאִיהִי נְבוּאָה דְכָל אֵבֶר וְאֵבֶר, מַרְאֶה דְכָל אֵבֶר וְאֵבֶר אִתְקְרֵי, וְכָל אֵבֶר וְאֵבֶר אִית לֵיהּ סְפִירָה יְדִיעָא, הֵיכָלָא דְכֻלְּהוּ שְׁכִינְתָּא תַּתָּאָה אדנ"י, וְכַמָּה מְמַנָּן נְטוּרֵי תַרְעִין אִינוּן לְהֵיכָלָא, דְלָא יַעֲלוּן תַּמָּן נְבִיאַיָּא אֶלָּא בִּרְשׁוּ. קוּם רַעִיָא מְהֵימְנָא, קוּם אַפְתַּח הֵיכָלָא, דְּהָא כַּמָּה מָארֵי דִנְבוּאָה אִינוּן דָּפְקִין לְתַרְעִין דְּהֵיכָלָא, וְאָמְרִין אדנ"י שְׂפָתַי תִּפְתָּח, וְאִיהִי סְתִימָא לְגַבַּיְיהוּ, עַד דְּאַנְתְּ תֵּיתֵי תַּמָּן אִיהִי לָא אִתְפַּתְּחַת [תרגום: כל הנביאים היו רואים את הנבואה שלהם באברי המלך, כל אחד ואחד באבר ידוע ולא יותר. מהם – בראש המלך. מהם – בנימי הראש, שהם כוכבים ומזלות שאין להם חשבון. מהם – בעיניים. מהם – באזניים. מהם – בפנים. מהם – בחטם. מהם – בפה. מהם – בצוואר. מהם – בידים. מהם – בקומה, שהוא הגוף. מהם – בשוקיים. מהם – באות ברית. מהם – בלבושי המלך, שלא היה להם רשות להסתכל יותר. אבל משה, בכל אבר ובכל מקום היה משיג את הנבואה שלו. כי בכל אבר ואבר היא היתה יורדת אצלו. מה שלא היה כך לשאר כל הנביאים, שכל אחד עלה לאבר שלו מקום שנשמתו היתה אצילותה מאותו אבר. ואותו אבר היה לו לאב. ובת המלך היא ההיכל של כל אבר ואבר, מצוה של כל אבר ואבר. אדנ'י הוא כחשבון היכ'ל. ומפני זה נאמר{תהלים נא יז}: אדנ"י שְׂפָתַי תִּפְתָּח. אבל יהו'ה הוא בכל אבר ואבר. אדנ'י – היכ'ל, הוי'ה – בכל אבר ואבר, והיא נבואה של כל אבר ואבר – מראה של כל אבר ואבר נקרא. וכל אבר ואבר יש לו ספירה ידועה. ההיכל של כולם – שכינה תחתונה: אדנ'י. וכמה ממונים שומרי שערים הם להיכל, שלא יכנסו שם הנביאים אלא לרשות. קום רועה נאמן! קום פתח ההיכל! שהרי כמה בעלי נבואה הם דופקים שערי ההיכל ואומרים: אדנ"י שְׂפָתַי תִּפְתָּח – והוא סתום אצלם, עד שאתה תבוא שם – הוא לא נפתח עכ"ל]
הכוונה, שיש מצוות התלויין ביד, וכן מצוות התלויין בראש כגון התפילין, ויראה ואהבה. וכשאדם עושה אותם - מעורר למעלה בראש המלכות וביד המלכות, וכן כולם. כי בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא אִשְׁתְּכַח אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא":

 

סגולה לקבל חיות
יחזקאל כ יא
"וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי, וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם - וָחַי בָּהֶם. טעם למה כשאדם מדבר דברים בטלים אינו מכביד בזה על הגוף - כי מדברים בטלים אינו בא להגוף שום חיות בהם, כי אין בהם עמם שום חיות. אבל כשעוסק בתורה בדחילו ורחימו, אז בא מזה חיות גדול אל הגוף, ונעשה הגוף מזה מלא ממה שהיה בתחילה. כי תחילה היה נחסר מחיות זה, וזה החיות ממלאה את הגוף, כמו האדם אחר האכילה גופו כבד עליו, מפני שהיות בא לגוף מאכילה":

 

עניין גאווה
ויקרא טז טז
"וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם. וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. מופת מובהק שהגאוה קשה מן החטא. כי בכל הטומאות והחטאים כתיב: הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. מה שאין כן בגסי הרוח, דרשו בש"ס {סוטה ה ע"א}: אָמַר רַב חִסְדָּא וְאִיתֵּימָא מַר עוּקְבָא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וָהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים קא ה}: מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ - אוֹתוֹ אַצְמִית, גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב - אֹתוֹ לֹא אוּכָל. אַל תִּקְרֵי אֹתוֹ - אֶלָּא אִתּוֹ":

מעשה רב בעניין הגאווה
"הבעש"ט זלה"ה שהיה מקרב אף בעלי עבירה ר"ל כשלא היו בגדלות וגאווה, ומרחק בעלי תורה שאינם בעלי עבירה כשהיו בגדלות וגאווה. ואמר שכשאדם הוא בעל עבירה, ויודע מזה שהוא בעל עבירה ומחמת זה הוא שפל בדעתו בעיני עצמו - ה' יתברך עמו, כי הוא הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם. אבל בזה המתגאה אף שאינו בעל עבירה, כיון שהוא בגדלות וגאות - אין ה' יתברך עמו, כי כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין אֲנִי וָהוּא יְכוֹלִין לָדוּר בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים קא ה}: מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ - אוֹתוֹ אַצְמִית, גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב - אֹתוֹ לֹא אוּכָל":

 

משל בבן מלך שנפל לשגעון
ויקרא טז א
"בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ: בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. צורך גבוה הוא להעלות מדרגה תחתונה אל העליונה, בסוד: בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ. וכדי שיוכל להעלותה, צריך לירד תחילה לאותה מדרגה, כדי שיוכל להעלותה. וכמו שזכרנו במשל שר אחד ששינה לבושי בגדי החמודות שלו ולבש בגדי הפחותין כדי להעלות הבן אל אביו המלך. והנמשל, כי אדם שהוא מלגאו - הם שלומי אמוני ישראל. ולבושי האדם - הם אנשי המוניים מלבר, בסוד {ירמיה לא כא}: עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה! כִּי בָרָא יְהֹוָ"ה חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ: נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר. וצריך לפשוט את עצמו מן מדרגת ובחינת אדם מלגאו, לירד לבחינת לבוש מלבר, כדי שיהיה במדרגתו - אז יוכל להעלותו. כמו שזכרנו בפירוש הש"ס {ראש השנה כט ע"א}: זה הכלל: כל שאינו מחוייב בדבר - אינו מוציא את הרבים ידי חובתן. וכמו שנזכר בירושלמי {תענית פרק ב הלכה ז}: ויאמר שמואל: חָטָאנוּ לַיהֹוָ"ה! אמר רבי שמואל בר רב יצחק: לבש שמואל חלוקן של כל ישראל. אמר לפניו: ריבון העולמים! כלום אתה דן את האדם אלא על שהוא אומר לפניך לא חטאתי? הנני נשפט אותך על אמרך: לא חטאתי! ואלו אומרים לפניך: חָטָאנוּ! שירד שמואל הנביא למדרגת לבוש, שהם המוני העם, ואמר במקום ועמהם במדרגתם: חָטָאנוּ לַיהֹוָ"ה!":

ביטול העצבות על ידי השמחה
"קודם כל יזהר בכל תנועה ותנועה בעבודתו - שיהא בלתי פנייה חס ושלום. ולזה צריך התחכמות גדול, עמוק עמוק מי ימצאנה. אם כן, אין ברירה רק להיות דבר זה לזכרון תמיד, אל יסיח דעתו ממנה אפילו רגע אחד, והוא דבר הפוסל בהיסח הדעת. זאת ועוד שנית: ליזהר בטבילה בכל עת, ולכוון במקווה הכוונה השייכה למקווה. והחוט המשולש לא במהרה ינתק: בלתי פניה, לזכרון תמיד, טבילה בכל עת. ולהרחיק את עצמו מעצבות, ויהיה לבו שמח בה'":

"בֶּן עַזַּאי אוֹמֵר: הֱוֵי רָץ לְמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, וּבוֹרֵחַ מִן הָעֲבֵרָה. שֶׁמִּצְוָה - גּוֹרֶרֶת מִצְוָה, וַעֲבֵרָה - גוֹרֶרֶת עֲבֵרָה. שֶׁשְּׂכַר מִצְוָה - מִצְוָה. וּשְׂכַר עֲבֵרָה – עֲבֵרָה {אבות פרק ד ב}. שאין לך שכר גדול יותר מזה מה שיש לו תענוג ממצווה עצמה בעשותו אותה בשמחה, שהוא מאוד גדול. ואף אם לא היה שכר יותר - היה זה עצמו די. מה גם שבאמת יש שכר עד אין תכלית על מצוה שעושין בשמחה":

 

הדוב של הבעל שם טוב וביטול עלילת דם ערב פסח
"פעם אחת בשבת הגדול שקודם פסח התפלל הבעל שם טוב תפילת שחרית. ולאחר תפילת שחרית פשט טליתו ויצא לחצר בית הכנסת, עומד ומביט על הרחוב ועל העוברים ושבים. וכאשר ראה כנופייה של צוענים מוליכים דוב ונערים רצים אחריו כדרכם, החל גם הוא לרוץ אחרי הדוב. על מה ולמה רץ הבעל שם טוב מפתח שער בית הכנסת אל השוק אחרי דוב של צוענים, איש לא ידע:
ויפלא בעיני העם מאוד. ונתאספו קהל רב שראו גם את הבעל שם טוב רץ אחרי הדוב, והדוב ברח מפניהם ורץ ללא מעצור ומבהיל את כולם. וכאשר הגיעו סמוך לבית שר ושופט העיר, פתאום נעשה רעש גדול וצעקה גדולה כי הדוב קרע את החבל ורץ כמשתגע. ונתייראו כולם שמא נשתגע הדוב, וברחו מפניו. והבעש"ט עמד על עומדו והסתכל:
והדוב רץ אל חצר השופט ונכנס לפרוזדור שלו והפיל את דלת הבית בחוזקה, ומיד עמד הבעש"ט אצל החלון לראות מה יעשה לו, וגם כמה אנשים ורוב העולם עמדו אצל החלונות לראות המעשה שיעשה הדוב:
והדוב נכנס עד מקומו היכן שהשופט יושב עם תיקיו ודן את בני העיר, ומיד הסיר הדוב בתנופה את שולחן השופט ממקומו ורכן בקרקע הבית והגביה את הרצפה וחפר וחיטט עד שמצא והוציא מן הקרקע ילד ממזר של גויים מת טמון תחת הקרקע. ממזר שהיה טמון בבית השופט. והדוב נטלו משם בשתי ידיו הגביהו לעיני כל ההמון:
ואז קרא הבעל שם טוב וצעק בלשון פולנית: "פרוטסט! אתם עדים ואני מוחא לעיני כל בני העיר על עלילת הדם שרציתם להעליל על יהודי העיר. אתם בני העיר עדים על כוונת השרים להעליל עלילה על בני עמנו":
וצעק שוב בפני כל העם בפולנית: "פרוטסט!". ושב לבית הכנסת להשלים את תפילת שבת הגדול":

 

 

פרשת השבוע

  • 1
  • 2
  • 3
Prev Next

הרשמת חברים

תיקון למחשבות זרות ופניות בתפילה