פרשת אמור

 

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
הבעל שם טוב על פרשת אמור
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב


ייחוד השמיעה
ויקרא כא א
"וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ופירש"י: אֱמֹר וְאָמַרְתָּ - להזהיר גדולים על הקטנים. לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו -להזהיר גדולים על הקטנים, שהוא סוד הַמָּאוֹר הַקָּטֹן והַמָּאוֹר הַגָּדֹל {בראשית א טז}. והנה אם הקטנים הם בסוד השמיעה ששומעין לגדולים - נעשה יחוד אדנ'י סוד השמיעה והמקבל עם הוי"ה סוד המשפיע, ואז הוי שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים כשהם בחיבור אחד. וזהו סוד {ויקרא כו ו}: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם, שעל ידי יחוד שומע ומשפיע אדנ'י והוי'ה הנ"ל הוי - שָׁלוֹם בָּאָרֶץ. מה שאין כן בהיפוך":
 

כת"ר
ויקרא כד ח
"בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יהֹוָ"ה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. מה שבמוסף דשבת בקדושת כתר עולין כל התפלות – הוא מפני שבכל תפילה יש בירור ניצוצין חדשים ורק ביום השבת יַעַרְכֶנּוּ. כי התפילות של כל השבוע אינם עולים אלא רק ביום השבת יַעַרְכֶנּוּ הכהן לִפְנֵי יהֹוָ"ה. הכהן העובד עבודה במוסף יום השבת – על ידו בקדושת כתר עולין כל התפילות, כמבואר בכתבים":
 

משל גיבור המדינה
תהלים פט טז
"אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה, יְהֹוָ"ה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. ורוצה לומר: אַשְׁרֵי הָעָם - שהם כללות המדינה שיודעים לרצות את ריבונם בתרועה, שהוא על כל פנים בראש השנה הנקרא {במדבר כט א}: יוֹם תְּרוּעָה. והיינו, אם שלחו תחילה הגדולים שנקראים אור פני אל כמבואר בזוהר {הקדמה ז ע"ב}: מֵהַהוּא יוֹמָא הֲוָה קָרֵי לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וּלְרִבִּי אַבָּא פְּנִי'אֵל, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר {בראשית לב}: כִּי רָאִיתִי אֱלהִי'ם פָּנִים אֶל פָּנִים. [תרגום: מאותו יום היה קורא רבי שמעון לרבי אלעזר בנו ולרבי אבא בשם פְּנִי'אֵל, כמו שאתה אומר: כִּי רָאִיתִי אֱלהִי'ם פָּנִים אֶל פָּנִים]. בְּאוֹר פָּנֶיךָ שהם הגדולים – יְהַלֵּכוּן. כי כאשר הם באחדות - גם כן שאר העם אחריהם בראש השנה ומשם ואילך, ואז טוב להם:

 

 

משל למדינה שהיה להם גיבור אחד ובטחו עליו כל בני המדינה ולא למדו נימוסי המלחמה, כי סמכו את עצמם על גבור המלחמה שהיה ביניהם. ואחר כך בעת המלחמה שרצה הגיבור להכין כלי זיינו, והשונא נתחכם וגנב ממנו כלי זיינו אחד לאחד עד שלא נשאר לו במה להילחם – אז גם אנשי המדינה שסמכו עליו נלכדו עמו:

ובזה יובן: אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה. רוצה לומר: כשהעם אינם סומכין על הגיבור רק הם עצמם יודעי תרועת המלחמה - אז: בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן לקראת המלך, כי אינן סומכין על הגדולים רק הם עובדים למלך בעצמן. וכמו שאמר הטור {אורח חיים סימן תקפא}:
נוהגין באשכנז להתענות כולם בערב ראש השנה וסמוך לזה, ממדרש ר' תנחומא: ולקחתם לכם ביום הראשון. וכי ראשון הוא? והלא טו הוא! אלא ראשון לחשבון עונות. משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו, ובא אליה בחיל לגבותו. כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות, יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו: אין לנו מה ליתן לך! הניח להם שליש. כיון שנתקרב יותר, יצאו בינוני העיר לקראתו - הניח להם שליש השני. כשנתקרב יותר, יצאו כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל. כך המלך - זה הקב"ה. בני המדינה - אלו ישראל שמסגלים עונות כל השנה. ערב ראש השנה - הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם, בעשרה ימים - בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים, ביום הכפורים - הכל מתענין ומותר להם הכל, במוצאי יום הכפורים - עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות, לכך קורא יום טוב ראשון: ראשון לחשבון עונות. ורוחצין ומסתפרין על פי המדרש: אמר רבי סימון, כתיב: כי מי גוי גדול וגומר. ר' חנינא ור' יהושע אומרין: איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה? פירוש: מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם: אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינן כן: לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחין בראש השנה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס, לפיכך נוהגין לספר ולכבס בערב ראש השנה ולהרבות מנות בראש השנה. ומכאן תשובה למתענין בראש השנה:

ולדברינו אנשי שלומינו שאינן סומכין על הגיבורים שהם הגדולים, ואז באמת מתקיים באנשי המדינה: אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה. העולה מזה: דודאי אַשְׁרֵי הָעָם שמקדימין עצמן, אבל באמת לפי המשל חסד ה' יתברך הוא שנתרצה לעם בקדימת פנים של הגדולים לבד. וזה שאמר משה רבינו ע"ה {דברים פרק לב ג}: כִּי שֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא, אבל אתם: הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ":

 

 

בת קול
ויקרא יט טו
"ונראה לי דיש ב' מיני התעוררות נגד ב' דברים הנוגעים לעבודת ה' יתברך. אחד במחשבה, שני במעשה. והנה בדברים הנוגעים במעשה - צריך התעוררות מלמטה תחילה. זה שאמרו חכמינו ז"ל {זוהר ג לא ע"ב}: בְּעוֹבָדָא דִּלְתַּתָּא - אִתְּעַר עוֹבָדָא לְעֵילָּא. אִי עוֹבָדָא דִּלְתַּתָּא הִיא בִּקְדוּשָּׁה - אִתְּעַר קְדוּשָּׁה לְעֵילָּא, וְאָתֵי וְשַׁרְיָא עָלֵיהּ, וְאִתְקַדָּשׁ בֵּיהּ. וְאִי אִיהוּ אִסְתְּאַב לְתַתָּא - אִתְּעַר רוּחַ מִסְאֲבוּתָא לְעֵילָּא, וְאָתֵי וְשַׁרְיָא עָלֵיהּ, וְאִסְתְּאַב בֵּיהּ. דְּהָא בְּעוֹבָדָא תַּלְיָא מִלְּתָא. [תרגום: על ידי פעולה של מטה - מעוררים הפעולה של מעלה. אם הפעולה של מטה היא בקדושה – מתעוררת קדושה למעלה, ובאה ושורה עליו, ומתקדש בה. ואם פועל פעולה טמאה למטה – מתעוררת רוח טומאה למטה, ובאה ושורה עליו, ונטמא בה. שהרי בפעולה של מטה תלוי הדבר]. ובזה אמר {תהלים קח ג וכן נז ט}: עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר - אָעִירָה שָּׁחַר. ואני מעיר השחר, בסוד אילת השחר. וכמו שאמר הט"ז {ספר טורי זהב אורח חיים א ב}:
שיהא הוא מעורר כו'. לכאורה אין שייכות זה הענין אלא הוא זריזות בפני עצמו. אלא העניין הוא שאין דומה העושה מצווה ע"י התעוררות של אחרים לעושה ע"י עצמו. ועל פי זה נראה להבין מה שכתב רבינו הטור: אני מעיר את השחר - ואין השחר מעיר אותי, דקשה סיפא ל"ל. ונראה דמצינו אדם מקדש את עצמו מלמטה - מקדשין אותו מלמעלה. וכולי האי לעניין התעוררות. שיש ב' מיני התעוררות: שתחילה מתעורר מלמטה - ואח"כ בא עליו התעוררות העליון לסייע לו. ועל זה שיבח דוד את עצמו שהיה במעלה כל כך שהתעוררות שלו מלמטה גדולה כל כך שאינו צריך לסיוע התעוררות של מעלה. וע"כ אמר: אני מעיר השחר, כמו לקדושת ישראל, כמו שמובא על אילת השחר. ומעלה זאת אינה אלא לדוד וכיוצא בו, אבל אנו וכיוצא בנו הלואי שנזכה להתעוררות מלמטה כדי שיבוא אח"כ מלמעלה. ע"כ לא זכר השולחן ערוך רק שיתגבר לזה שלכל הפחות יהא מעורר השחר אף שלא יזכה למעלה השנייה שזכרנו:
ומידה הזאת מקנן בעשייה. ודוד היה מרכבה אל המידה הזאת הנוגע במעשה, לכך היה צריך הוא להתעורר תחילה. מה שאין כן בדברים הנוגעים במחשבה, כגון הרהורי תשובה שבאין אפילו לאדם רשע, והיינו מצד התעוררת העליון. והם מצד התפשטות הבת קול שמכריז בכל יום: יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה {ירמיה ג}: שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים! {חגיגה טו ע"א}. וזה נראה לי פירוש הפסוק {דברים כט כח}: הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָ"ה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָ"ה אֱלֹהֵינוּ, רצונו לומר: קדושת המחשבה והרהורי תשובה שהם דברים נסתרים - הוא לַיהֹוָ"ה אֱלֹהֵינוּ, רצונו לומר: מצד התעוררת העליון הוא בא לאדם. מה שאין כן הנגלות - הוא לָנוּ וּלְבָנֵינוּ. רצונו לומר: שיקדש את עצמו האדם במעשה הניגלה הוא מצד האדם, וּבְאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא - אִתְעַר לְעֵילָא. וזהו שכתוב לָנוּ וּלְבָנֵינוּ:

 


העולה מזה שהידיעה והבחירה - אינו מכריח זה את זה. כי בחירת האדם במעשיו הוא - מעורר למעלה. אם בחר בקו הטוב - הוא מעורר למעלה קו הטוב, שהוא ימין. והבוחר ברע - מעורר למעלה קו שמאל. וקודם שהתעורר האדם היה למעלה אחדות א', גם שנכלל בו ג' קוין שמאל וימין ואמצעי, מכל מקום הכל אחדות אחת. רק כאשר האדם במעשיו מעורר איזה קו - אז גובר למעלה או קו שמאל או ימין. מאי אמרת? הא במחשבה שהיא המתפשטת מלמעלה, ומשם בא התעוררת לאדם, וא"כ למה יענש? באמת אין עונש על המחשבה, דקיימא לן: מחשבה רעה - אין הקדוש ברוך הוא מצרף למעשה {קדושין מ ע"ב}. והיינו מטעם הנ"ל, כי יש לו התנצלות כי מלמעלה בא לו זה. כי הרהורי זנות - מתפשט מחסד, וכן הרהורי עבודה זרה - מקו אמצעי. הרהורי שפיכות דמים - מקו שמאל וכו', ודו'ק. הגם שאין דבר רע יורד מלמעלה {מדרש בראשית רבה נא ג}, כי שם למעלה הכל טוב, גם קו שמאל. מכל מקום יש לומר: הידיעה שלמעלה גרמה לו ידיעת מחשבתו זה, כי ידיעה מעורר ידיעה, לכך אין עונש על מחשבה:

ובזה יבואר הפסוק {ישעיה נה ח}: כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי – מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם - דְּרָכָי נְאֻם יהֹוָ"ה. רצונו לומר: גם שהידיעה שלמעלה מעורר הידיעה שלמטה, מכל מקום אינו דומה, כי למעלה אין רע כנ"ל, רק כמתפשט למטה תוך הקליפה וכו'. ואם נפשך לומר דמכל מקום שם ידיעה - אחד הוא, דידיעת השם יתברך מכרחת ידיעתך - באמת אין עונש על המחשבה. מאי אמרת שידיעתי מכרחת אתכם במעשה? זה אינו. כי הלא בכם הדבר תלוי דברים הנוגעים במעשה. וזה שכתוב: וְלֹא דַרְכֵיכֶם - דְּרָכָי, כי אתם בדרכיכם מעוררין למעלה דְּרָכָי, גם שאינן בסוג א'. כי באמת וְלֹא דַרְכֵיכֶם - דְּרָכָי, כי אינן מעוררין למעלה דרך זה אלא רק על עצמם. מה שאין כן לאחרים המטיבין דרכם - להם נתעורר למעלה הטוב, מה שאי אפשר לבשר ודם לפעול ברגע אחד דין ורחמים. מכל מקום על כל פנים: אתם למטה מעוררין למעלה. ואם כן, איך אפשר לומר שידיעת השם יתברך יכריח הבחירה לאדם במעשיו הגשמיות? וא"כ ביאר הפסוק בעצמו קושיית הרמב"ם ותירוצו, ומבואר כי הרמב"ם כתב זה דרך תירוץ מספיק, ודו"ק:

 

 

והוא בספר מורה נבוכים חלק ג פרק י:
"יוודע באמת שהאלוה יתברך לא יאמר עליו סתם שהוא עושה רע בעצם כלל. רצוני לומר: שיכון כוונה ראשונה לעשות רע - זה לא יתכן! אבל פעולותיו כולם טוב גמור, שהוא אינו עושה רק מציאות, וכל מציאות טוב. והרעות - כולם העלם הטוב וכו'. תהיה אם כן אמיתת פעולת האלוה - כולה טוב, אחר שהיא מציאות. ולזה סיפר הספר אשר האיר מחשכי העולם ואמר {בראשית א לא}: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה - וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. עד שמציאות זה החומר השפל לפי מה שהוא, מחיבור ההעדר המחייב למוות ולרעות כולם - כל זה גם כן טוב, להתמדת ההויה והמשך המציאות בבוא זה אחר סור זה. ולזה פרש רבי מאיר: וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד - טוב מוות. וזכר מה שאמרתיו לך בזה הפרק, והבינהו, ויתבאר לך כל מה שאמרוהו הנביאים והחכמים, שהטוב כולו מפעולת האלוה בעצם. ולשון בראשית רבה: אין דבר רע יורד מלמעלה":

וכן הוא שם פרק כ:
"באמת התחייב הבדל ידיעתו יתברך לידיעתנו ההבדל העצמי הזה כהבדל עצם השמים לעצם הארץ. כבר ביארו הנביאים זה, ואמרו {ישעיה נה ט}: כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי – מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם - דְּרָכָי נְאֻם יהֹוָ"ה, כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם. וכלל העניין אשר אומר אותו בקצרה, כי כמו שלא נשיג אמיתת עצמו, ועם כל זה ידענו שמציאותו שלמה מכל מציאות ולא יתערב עמה לא חסרון ולא שינוי, ולא הפעולות כלל - כן עם היותנו בלתי יודעים אמיתת ידיעתו מפני שהיא עצמו, נדע שהוא לא ישיג פעם ויסכול פעם אחרת וכו'. אם כן, שעניין הידיעה ועניין הכוונה ועניין ההשגחה המיוחסות אלינו - בלתי עניין המיוחסות אליו. וכשיילקחו שתי ההשגחות או שתי הידיעות או שתי הכוונות עד שיקבצם עניין אחד - יבואו הספקות הנזכרות. וכשיוודע שכל מה שייוחס עלינו נבדל מכל מה שייוחס עליו - יתבאר האמת. וכבר הגיד ההבדל בין אלה המיוחסים אליו ובין המיוחסים אלינו באמרו: וְלֹא דַרְכֵיכֶם - דְּרָכָי":

וכן בספר משנה תורה הלכות תשובה ה ה:
"שמא תאמר: והלא הקב"ה יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע? או לא ידע? אם ידע שהוא יהיה צדיק - אי אפשר שלא יהיה צדיק! ואם תאמר שידע שיהיה צדיק - ואפשר שיהיה רשע?! הרי לא ידע הדבר על בוריו? דע שתשובת שאלה זו {איוב יא ט}: אֲרֻכָּה מֵאֶרֶץ מִדָּהּ וּרְחָבָה מִנִּי יָם וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה! אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפרק שני מהלכות יסודי התורה: שהקב"ה אינו יודע מידיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם – שניים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו – אחד. ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא, שנאמר {שמות לג כ}: וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי - אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר: כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי – מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם - דְּרָכָי. וכיון שכן הוא, אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים. אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך. ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה, אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו, אם טוב ואם רע. וזה הוא העיקר: שכל דברי הנבואה תלויין בו":

וזהו שאמר הפסוק {תהלים נז ט}: עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר. רצונו לומר: המידה הנקרא כְבוֹדִי שהוא המחשבה דברים נסתרים – עוּרָה. רצונו לומר: מעצמו נתעורר מלמעלה למטה, שהמחשבה עליונה מעוררת המחשבה למטה. אבל המידה הנקראת אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר {תהלים כב א} המקנן בעשיה: אני מעורר השחר ולא השחר מעיר אותי. כי בזה צריך לי התעוררת מלמטה":

 

הבעש"ט מקרב למדן
"בקהילת קודש מז'בוז' היה אחד שלא היה שלם עם הבעל שם טוב. ואצלו היה מלמד תינוקות של בית רבן למדן מופלג בכל דרכיו משכיל, אשר גם הוא היה מרחיק עצמו מהבעל שם טוב. ורצון הבעש"ט היה מאוד לקרבו לעבודת השם, כי הוא היה מוכן לכל טוב, אבל נפלא מאוד בעיניו איך יפול דבר, כי היה מתרחק מאוד, ובפרט שגם בעל הבית שלו היה לו לשמירה מעולה:

פעם אחת בליל שבת חלם איך שהוא מטייל בקהילת קודש מז'בוז' בכל העיר, וראה פלטין אחד נאה ומהודר בהידור היותר אפשרי. ויתמה מאוד על זה! ולא שבעה עינו בראייתו, כי כל מה שמרבה לראות בו - הוא רואה בו יותר נפלאות. אחר כך שם אל ליבו, כי הנה כל זה ההידור הוא רק מעוצם חומר הבניין, ומכל שכן כשהסתכל בהדרת יופי המלאכה והציורים. וכאשר נתן אל ליבו להעמיק ביופי המלאכה - נתפלא מאוד על זה, כי ממש בכל שטח קטן הוא חכמה ומלאכה אשר לא נראה דוגמתו בכל העולם. וליבו ראה הרבה חכמה, ונמשך אחריו בכלות הנפש ממש. ושוב אמר אל ליבו: כיוון שחיצוניות הפלטין הוא מהודר כל כך, מכל שכן פנימיות הפלטין בודאי אין ערוך אליו.

וכשניגש אל החלון לראות בפנימיותו, וירא והנה הבעל שם טוב וכל סיעתא קדישא דיליה מסובין על השולחן, והבעל שם טוב אומר דברי תורה. ונתלהב ליבו להיכנס לפני ולפנים. ורץ אל הדלת, וכשרצה להיכנס דחף אותו המשרת, ולא הניחו להיכנס בפנים, ונצטער מאוד על זה. עם כל זה בגודל חשקו ורצונו לשמוע דבר ה', עמד אצל החלון ושמע כל דבריו הקדושים.
וייקץ, והנה חלום. והתחיל לחזור על דברי התורה ששמע, והנה מתוק מדבש. וחזר עליהם שתיים ושלוש פעמים. אבל בהיות שהיה עדיין ערך חצות לילה, הוכרח לישון עוד הפעם.

ויהי בבוקר כשקם ממשכבו, והנה החלום הוא זוכר בבירור גמור, אבל הדברי תורה - נשתכחו ממנו לגמרי.

ונצטער מאוד על זה, עד שממש היה כמבולבל מרוב צער, ולא ידע איך להתפלל. ובעת סעודת שחרית ישב כמשתומם.
אמר בעל הבית אליו: מה יום מיומיים? אם חלם למעלתו איזה חלום לא טוב, נטיבנו בפני תלתא דרחמי לו [שלושה מאוהביו]. ולא ענהו.
ואפשר היה הולך בעצמו להבעל שם טוב, אך שזוכר ההרחקה שהרחיקו המשרת בחלום. והתיירא מאוד פן יהיה בהקיץ גם כן, ודי לו חרפה ובוז. והיה כך כל היום בצער גדול.

 


והיה בעת סעודה שלישית, ציוה הבעל שם טוב: לכו לבית הנגיד הידוע וקראו לי את המלמד שיבוא לכאן!
ויפלא מאוד בעיניהם.
אבל תיכף כשפתח השליח את הדלת ואמר למלמד: הבעל שם טוב קרא את מעלתו שיבוא אליו! מיד דילג על השולחן ורץ כמשוגע בלי טוזליק.
ואז שמע כל אותם הדברי תורה ששמע בלילה, ומיד נתעלף.
וכששב רוחו בקרבו, אמר הבעל שם טוב אליו בבדיחותא: אם היית שומע דבר חדש, היית מתפעל כל כך! אבל אין זה דבר חדש, כי מכבר שמעת את כל זה בלילה!
והבין כי דבר ה' הוא. ומאז נתקרב אליו בכל ליבו ונעשה צדיק גמור":

 

 

סיפור התגלותו של מורינו הבעש"ט מפי הרב אלכסנדר שוחט
"ועתה אספר הגדולות אשר שמעתי מחמי הסופר רבי אלכסנדר סענדר שוחט זכרונו לברכה איך היה התגלותו. כי הבעש"ט ישב אז בכפר קטן על ה'שענק' [בית מרזח]. והיה דרכו כשהביא לאשתו היין שרף הלך להתבודדות במעבר הנהר הקרא 'פרוט', ושם היה לו בהר סלע כמו בית קטן נחצב בהר, והיה לוקח לו לחם אחד על סעודה אחת, והיה אוכל פעם אחת בשבוע. כך התענה כמה שנים. וערב שבת קודש היה בא לביתו. וגיסו רבי גרשון מקיטוב היה מחזיקו לעם הארץ ולבור, והיה מפתה את אחותו להתגרש ממנו ולא רצתה, כי הייתה יודעת ממנו אבל לא גילתה לשום אדם:

פעם אחת בא הבעש"ט לעיר, והייתה שם אישה אחת משוגעת, והייתה מגלה לכל אחד ואחד תועבותיו וטובותיו. וכשבא לעיר הבעש"ט זלה"ה, ביקש רבי גרשון הנ"ל מהרב החסיד אב"ד דקהילת קודש קיטוב הרב החסיד המאור הגדול מורינו משה מקיטוב זיע"א שיוליכו הבעש"ט לאותה האישה, אולי יקבל ממנה איזה מוסר ויחזור למוטב. והלכו כולם:
וכשנכנס הרב דקהילת קודש קיטוב, אמרה המשוגעת: ברוך הבא קדוש וטהור!
וכן כל אחד ואחד כפי מעלתו:

והבעש"ט נכנס באחרונה, וכשראתה אותו ואמרה: ברוך הבא רבי ישראל! כי היה עדיין רך בשנים.
אמרה לו: אתה סבור שאני מפחדת ממך? לא! כי אני ידעתי שהזהירו אותך מן השמים שלא לעסוק בשמות הקדושים עד שישתלמו לך שלושים ושש שנים!
והבעש"ט היה נחבא אל הכלים
והאנשים הנ"ל שאלו אותה: מה את אומרת? והיא כפלה בדבריה לפניהם, עד שגער בה הבעש"ט ואמר לרוח שבתוכה: אם לא תשתוק, הנה אני מושיב על זה בית דין אחד ויתירו לי, ואותך אגרש מן האישה הזאת. התחילה היא להתחנן אליו: אני אשתוק!

והחסידים שבאו עמו הפצירו אותו שיתירו לו ויגרש מן האישה. והבעש"ט ביקש מהם שלא להתירו כי מסוכן הוא מאוד, והם לא הרפו ממנו.
אז אמר הבעש"ט: ראה מה שגרמת! על כן עצתי שתלך בטוב מן האשה, ואנחנו כולנו נלמד בעבורך. ושאל אותו שמו, ואמר: לא אוכל לגלות לפני רבים, ילכו מכאן האנשים ואגלה לך, כי חרפה היא לבניו שיש בעיר הזאת. וכשפנו משם האנשים גילה מי הוא. וגם חמי הסופר רבי אלכסנדר סענדר ז"ל היה מכירו, ולא נעשה רוח אלא בשביל שלץ מהחסידים דקהילת קודש קיטוב. ולמדו הבעש"ט והאחרים בעבורו. ובסוף, אותו הרוח הפריד את עצמו מן האישה הזאת בטוב":


הבעש"ט מופיע בחלום ומזהיר את סופרו
"שמעתי מפי חותני מורנו אלכסנדר שוחט, שהיה אצל הרב החסיד הקדוש רבן של בני הגולה מורנו ורבנו רבי ישראל בעש"ט ממז'בוז', שהיה אצלו סופר שמונה שנים. והוא, כמה שנים קודם ביאת הסופר החסיד המפורסם מורנו צבי, ואחר כך היו שניהם סופרים, מחמת שהיה עסקו של מורינו גדול בשביל אחד. ונעשה אחר כך שוחט ובודק מטעם שהיה לו צער גידול בנים, ומפני זה הבעש"ט עשה אותו שוחט לזמן מה ונתן לו מקום בקהילת קודש שדה לבן. ואחר כך היה שוחט בקהילת קודש ברדיטשוב. ולעת זקנותו נתן הבעש"ט איגרת ליד חמי להרב המאור הגדול דקהילת קודש נעמירוב, בעל המחבר ספר תולדות יעקב יוסף, ונעשה שוחט ובודק בקהילת קודש נעמירוב:

שמעתי כמה פעמים מהרב הנ"ל זללה"ה שאמר לחמי בדרך מוסר בסעודה שלישית: זכור מה שאמר הבעש"ט אליך!
וכה אמר מורינו הבעש"ט: פעם אחת הלכתי לגן עדן, והלכו עמי רבים מישראל, ומה שנתקרבתי יותר לגן עדן - נתמעטו האנשים. עד שבאתי לעץ החיים נשארו עמי מעט מזעיר, וגם אותך סענדריל ראיתי בתוכם, ונשארת 'הינער שטעליק' [מאחור]:
וגם לא היה לו על יד ימין ציפורניים שלמים, כי גדלו שניים, אחד בשורש האצבע ואחד בראש האצבע, ובין שני ציפורנים היה בשר מפריד, וכשגדלו העליונים - חתך אותם בכל ערב שבת קודש עד שגמר הציפורן העליון, והתחתון עלה בתוך כך לראש האצבע ונפרד משורשו והתחיל אחר לצמוח:

ומאיזה דבר בא לו זה? שפעם אחת שלחו הבעש"ט להשביע משוגע אחד, ובלילה בתוך שנתו הפחידו הרוח, וצייר במחשבתו שמות הקדושים על תמונת ידו על כל אצבע ואצבע, כמו שראיתי תמונת ידו בספרים. וסטר את הרוח על לחייו, והיכה על הכותל עד שיצא דם מתחת כל ציפורניו, ונפלו כל הציפורניים. ומהיום והלאה גדלו הציפורניים באופן הזה כנ"ל. ותיכף בא הבעש"ט ואמר לו: התפחדת? לא תחוש ולא תפחד!

 

פרשת השבוע

  • 1
  • 2
  • 3
Prev Next

הרשמת חברים

"ישראל הם הקיום של כל העולמות"