הַבַּעַל שֵׁם טוֹב עַל פָּרָשַׁת בלק

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
הַבַּעַל שֵׁם טוֹב עַל פָּרָשַׁת בלק
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

סגולה לרוח טהרה ולעבודת ה' בקדושה
במדבר כד ג וְ טו
"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר: נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן. ובתרגום פירש: ואימר גברא דשפיר חזי. דכוונת התרגום הוא כן. כמו דאיתא במדרש רבתי {ריש פ' בלק}, וכן הובא ברש"י ז"ל {רש"י על במדבר כב ה}: מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר: אילו היו לנו נביאים - חזרנו למוטב! העמיד להם נביאים - והם פרצו גדר העולם, שבתחילה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות. וזאת ידוע דלמעלת הנבואה היו צריכין קדושה יתירה. והנה האדם יש לו ה' חושים: [א.] חוש הראייה [ב.] וחוש השמיעה [ג.] וחוש הטעם [ד.] וחוש הריח [ה.] וחוש המישוש, וכנגדן יש לו חמשה חושים רוחניים כמו שכתוב {קהלת א טז}: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם, וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת. וכן {מלכים א ג ט}: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע - כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה? וכן {ישעיה יא ג}: וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְהֹוָ'ה - וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ. וכן יתר החושים {מדרש רבה קהלת א טז}:
 

וצריך האדם לטהר ולקדש את החושים החיצונים הגשמיים, ועל ידי זה חלה הקדושה על חושים הפנימיים הרוחניים - ותחול עליו רוח הנבואה. אכן בלעם הרשע היה היפך מזה, כי טימא את החושים ההחיצוניים. כמו שאמרו רבותינו ז"ל {סנהדרין קה ע"א}: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּלְעָם - חִגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר כג}: וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי. שִׁמְשׁוֹן - בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית מט}: שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס. בִּלְעָם - סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר כד}: שְׁתֻם הָעָיִן. קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה, דִּכְתִיב הָכָא: נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם, וּכְתִיב הָתָם {אסתר ז}: נֹפֵל עַל הַמִּטָּה. אִתְּמַר, מַר זֻטְרָא אָמַר: קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה. מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא אָמַר: שֶׁבָּא עַל אֲתוֹנוֹ. מַאן דְּאָמַר: קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה - כְּדַאֲמָרָן. מַאן דְּאָמַר: בָּא עַל אֲתוֹנוֹ הָיָה - כְּתִיב הָכָא {במדבר כד}: כָּרַע שָׁכַב, וּכְתִיב הָתָם {שופטים ה}: בֵּין רַגְלֶיה כָּרַע נָפַל שָׁכָב. והאיך היה יכול לשרות עליו רוח הנבואה? ולא היה זה אפשר מצדו כלל! אבל ההכרח היה עצום מאוד לעשותו נביא, שלא יאמרו האומות: אתה רחקתנו, אלו היו לנו נביאים חזרנו למוטב כנ"ל. לזאת היה העניין הזה קשה מאוד, כי לא היה עצה איך לעשות עמו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? סימהו וסתם לו אחת מעיניו, ולא היה יכול לחטוא בזה העין. ועל ידי כן חלה הקדושה והנבואה עליו, על ידי זה העין שלא חטאה. וזהו שגילה לנו התרגום ופירש על שְׁתֻם הָעָיִן: דשפיר חזי. רצה לומר: מדהיה סומא באחת מעיניו - לזאת היה שפיר חזי הנבואה. אבל אם לא היה שְׁתֻם הָעָיִן - לא היה בו מקום ודרך לחול עליו הנבואה":
 

סגולה להשיג עולם הזה ועולם הבא כאחד
"אמר הבעש"ט לאדם אחד: תקבל כל הבא עליך בעולם הזה באהבה - ואז יהיה לך עולם הזה ועולם הבא. והשיבו האדם להבעש"ט שיתן ה' יתברך כח לקבל הכל באהבה. והשיב הבעש"ט: אמת אמרת!":
 

ג' מיני גלות
"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת: הַבֹּטְחִים בַּיהֹוָ'ה - כְּהַר צִיּוֹן לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם יֵשֵׁב. יְרוּשָׁלִַם הָרִים סָבִיב לָהּ וַיהֹוָ'ה סָבִיב לְעַמּוֹ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם. כִּי לֹא יָנוּחַ שֵׁבֶט הָרֶשַׁע עַל גּוֹרַל הַצַּדִּיקִים, לְמַעַן לֹא יִשְׁלְחוּ הַצַּדִּיקִים בְּעַוְלָתָה יְדֵיהֶם. הֵיטִיבָה יְהֹוָ'ה לַטּוֹבִים וְלִישָׁרִים בְּלִבּוֹתָם. וְהַמַּטִּים עַקַלְקַלּוֹתָם - יוֹלִיכֵם יְהֹוָ'ה אֶת פֹּעֲלֵי הָאָוֶן, שָׁלוֹם עַל יִשְׂרָאֵל"
תהילים קכה

"יש ג' מדרגות חלוקין המבזין זה את זה, והם ג' מיני גלות. כי יש גלות אחד - ישראל בין האומות. וכמו שהאריך בזוהר {פר' כי תשא קפח ע"א וע"ב}:

פָּתַח אִידָךְ וְאָמַר {משלי יב}: שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. תָּא חֲזֵי, אִלּוּ כָּל בְּנֵי עָלְמָא הֲווֹ פַּלְחִין לְשִׁקְרָא, הֲוָה הָכִי, אֲבָל הַאי נְהוֹרָא וְזִהֲרָא דְּנָהִיר, וַדַּאי קְשׁוֹט אִיהוּ. כֹּכְבֵי רוּמָא דִּרְקִיעָא קְשׁוֹט אִינּוּן. אִי בְּטִפְּשׁוּ וְחֶסְרוֹנָא דְּדַעְתָּא דִּלְהוֹן, אִינּוּן אַמְרֵי וְקָרָאן לְהוּ אֱלָהָא, לָא בָּעֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְשֵׁיצָאָה עוֹבָדוֹי מֵעָלְמָא. אֲבָל לְזִמְנָא דְּאָתֵי לָא יִשְׁתֵּצוּן כֹּכָבַיָא וּנְהוֹרִין דְּעָלְמָא. אֲבָל מַאן יִשְׁתְּצֵי. אִינּוּן דְּפַלְחוּ לוֹן. וּקְרָא דָּא הָכִי הוּא. שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד, אִלֵּין יִשְׂרָאֵל, דְּאִינּוּן שְׂפַת אֱמֶת. ה' אֱלהֵינוּ ה' אֶחָד {דברים ו}. וְכֹלָּא אִיהוּ אֱמֶת, וְרָזָא דֶּאֱמֶת, וּמְסַיְימֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם אֱמֶת. וְדָא אִיהוּ שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד. וְעַד אַרְגִּיעָה, וְעַד רֶגַע מִבָּעֵי לֵיהּ, מַאי אַרְגִּיעָה. אֶלָּא, עַד כַּמָה יְהֵא קִיוּמָא דִּלְהוֹן בְּעָלְמָא, עַד זִמְנָא דְּיֵיתֵי, וִיּהֵא לִי נַיְיחָא מִפּוּלְחָנָא קַשְׁיָא דְּעָלוֹי. וּבְזִמְנָא דְּאַרְגִּיעָה, יִשְׁתְּצֵי לְשׁוֹן שָׁקֶר, אִינּוּן דְּקָרָאן אֱלָהָא, לְמַאן דְּלָאו הוּא אֱלָהָא. אֲבָל יִשְׂרָאֵל דְּאִינּוּן שְׂפַת אֱמֶת, כְּתִיב בְּהוּ {ישעיה מג}: עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. אַדְכַּרְנָא חֲדָא זִמְנָא דַּהֲוֵינָא אָזִיל בַּהֲדֵי רִבִּי אֶלְעָזָר, פָּגַע בֵּיהּ הֶגְמוֹנָא, אֲמַר לֵיהּ לְרִבִּי אֶלְעָזָר, אַנְתְּ יַדְעַת מֵאוֹרַיְתָא דִּיְהוּדָאֵי. אֲמַר לֵיהּ יָדַעְנָא. אֲמַר לֵיהּ, לֵית אַתּוּן אַמְרִין דִּמְהֵימְנוּתָא דִּלְכוֹן קְשׁוֹט, וְאוֹרַיְיתְכוֹן קְשׁוֹט, וַאֲנָן דִּמְהֵימְנוּתָא דִּילָן שֶׁקֶר, וְאוֹרַיְיתָא דִּילָן שֶּׁקֶר. וְהָא כְּתִיב שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. אֲנָן מִיּוֹמִין דְּעָלְמָא, קַיְימִין בְּמַלְכוּתָא, וְלָא אַעְדִּי מִינָן לְעָלְמִין, דָּרָא בָּתַר דָּרָא, תִּכּוֹן לָעַד וַדַּאי. וְאַתּוּן, זְעֵיר הֲוָה לְכוּ מַלְכוּתָא, וּמִיַּד אַעְדֵּי מִנְּכוֹן, וּקְרָא אִתְקָיָּים בְּכוּ דִּכְתִּיב וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. אֲמַר לֵיהּ, חֲמֵינָא בָּךְ דְּאַנְתְּ חַכִּים בְּאוֹרַיְיתָא. תִּפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא. אִלּוּ אָמַר קְרָא, שְׂפַת אֱמֶת כּוֹנַנְתָּ לָעַד, הֲוָה כִּדְקַאמְרָן, אֲבָל לָא כְּתִיב אֶלָּא תִּכּוֹן, זְמִינָא שְׂפַת אֱמֶת דְּתִכּוֹן, מַה דְּלָאו הָכִי הַשְׁתָּא, דְּהַשְׁתָּא שְׂפַת שֶׁקֶר קַּיְימָא, וּשְׂפַת אֱמֶת שְׁכִיבָא לְעַפְרָא, וּבְהַהוּא זִמְנָא דֶּאֱמֶת יְקוּם עַל קִיוּמֵיהּ, וּמִגּוֹ אֶרֶץ תִּצְמַח, כְּדֵין שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְגוֹ'. אֲמַר לֵיהּ הַהוּא הֶגְמוֹן, זַכָּאָה אַנְתְּ. וְזַכָּאָה עַמָּא דְּאוֹרַיְיתָא דִּקְשׁוֹט יָרְתִין. בָּתַר יוֹמִין שְׁמַעְנָא דְּאִתְגְּיַיר. אָזְלוּ, מָטוּ חַד בֵּי חֲקָל, וְצַלּוּ צְלוֹתֵהוֹן. כֵּיוָן דְּצַלּוּ צְלוֹתֵהוֹן, אָמְרוּ מִכָּאן וּלְהָלְאָה נִתְחַבֵּר בִּשְׁכִינְתָּא, וְנֵזִיל וְנִתְעַסֵּק בְּאוֹרַיְיתָא:

שאל ההגמון {משלי יב יט}: שְׂפַת אֱמֶת תִּכּוֹן לָעַד וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר כי הם שְׂפַת אֱמֶת - לכן תִּכּוֹן לָעַד, שהם בשלוה ובעותרא וְעַד אַרְגִּיעָה לְשׁוֹן שָׁקֶר. הם ישראל ח"ו, שהיה להם שלוה רק כרגע כו'. וכן בפסוק {ישעיה סו ה}: שִׁמְעוּ דְּבַר יְהֹוָ"ה הַחֲרֵדִים אֶל דְּבָרוֹ, אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יְהֹוָ'ה, וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם - וְהֵם יֵבֹשׁוּ. אלו בני עשו דמבזין ישראל, כי בו יכובד שם ה' ולא בישראל. אן הוא אלהכון! אן הוא שלותכון! ובאמת לבסוף: הֵן יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ כֹּל הַנֶּחֱרִים בָּךְ, יִהְיוּ כְאַיִן וְיֹאבְדוּ אַנְשֵׁי רִיבֶךָ {ישעיה מא יא}:

"ועוד גלות ב' הקשה מגלות א' הנ"ל, והוא - שמבזין עמי הארץ את התלמידי חכמים, שהוא יותר קשה מגלות א', באמרם כי הם שְׂפַת אֱמֶת - לכך תִּכּוֹן לָעַד, שהם בשלוה ובעותרא, אבל התלמידי חכמים הם לְשׁוֹן שָׁקֶר, שכל פסלנות נמצא בהם וכיוצא. ולכך וְעַד אַרְגִּיעָה - הם בשלוה, רק לפי שעה, ואחר כך נדלדלו ונעו אנשי מעשה, ויראי חטא נמאסו, באמרם כי בם יכובד ה' ולא בתלמידי חכמים שבישראל ח"ו:

"וגלות השלישי הקשה מכולם - הוא התלמידי חכמים יראי חטא שסובלין גלות מן תלמידי חכמים שדין יהודאין, כאשר שמעתי על דרך הלצה כי אלו שהרגו את זכריה היו תלמידי חכמים. כי מה שמבוזין התלמידי חכמים בעיני עם הארץ - הוא על ידי התלמידי חכמים שמבזין זה את זה. ועל ידי שמבזין עמי הארץ את התלמידי חכמים - לכך מבוזין בעיני האומות כנודע. וכן כתוב מפורש בספר חסידים {סימן רז וסימן רט}:
והאמוראים שהתירו על כך, על תנאי אם אין רע בעיני ה', אבל בזמן הזה מענישים בעולם הזה. כל המכבד את התורה - גופו מכובד לעולם הזה ולעולם הבא. אם תראה שמתלוצצים באדם חשוב - יפשפש באותה מידה, שמא מתלוצץ היה גם הוא על שום אדם. ואם לא ימצא בו זו המידה - אז היה מתלוצץ ולא נראה לשום אדם:
אם תראה בית של צדיק או בית הכנסת חרב או רשעים דרים בו - דע שישראל היו דרים בו דרך בזיון. וכן בית המדרש שנוהגים בו קלות ראש - סופו נופל ביד ערלים. דיו לעבד שיהא כרבו, כי לא נהגו נכרים קלות ראש ובזיון בבית ה' עד שנהגו בו ישראל, שנאמר {ירמיה ז יא}: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו? ואחר כך {תהילים פ יג}: לָמָּה פָּרַצְתָּ גְדֵרֶיהָ - וְאָרוּהָ כָּל עֹבְרֵי דָרֶךְ? לעולם לא יעשו הערלים רעה - אלא אם כן יעשו ישראל תחילה רעה ביניהם זה לזה. ולא יתבזו תלמידי חכמים – אלא אם כן יבזו זה לזה תחילה או שמבזין את התורה ואין מוחין בידם:

וכדי להסיר מכשול מלב העקוב, חותר התנא להשוות המחלוקות שבין התלמידי חכמים, שלא יבזו זה את זה, רק שיהיה מחלוקתן לשם שמים. וזהו שאמרו {עוקצין ג יב}: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלשׁ מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר {משלי ח}: לְהַנִחִיל אֹהֲבֵי יֵ'שׁ - וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא: לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל - אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים כט}: ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן - ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. רוצה לומר: שבשעת הפילפול עם חבריו - יאהב את ה' יתברך דייקא ולא את עצמו:

"יש ג' מיני גלות:
 

אחד - גלות ישראל מהאומות:

ב' - גלות התלמידי חכמים מאנשי המוני עם. כמו שאמר רבי עקיבא {פסחים מט ע"ב}: תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא: כְּשֶׁהָיִיתִי עַם הָאָרֶץ אָמַרְתִּי: מִי יִתֵּן לִי תַּלְמִיד חָכָם - וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבִּי, אֱמֹר: כְּכֶלֶב! אָמַר לָהֶם: זֶה נוֹשֵׁךְ וְשׁוֹבֵר הָעֶצֶם - וְזֶה נוֹשֵׁךְ וְאֵינוֹ שׁוֹבֵר הָעֶצֶם:

ג' - גלות שלומי אמוני ישראל עובדי ה' מהלומדים שלא לשמה, רק להתפאר ולכבוד. וכן {תהלים קיט קסה}: שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ - וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל. שָׁלוֹם רָב לְאֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ, היינו - הלומדים לשמה: הוי שָׁלוֹם רָב. אבל וְאֵין, היינו אותם שאין לומדים לשמה - הם לָמוֹ מִכְשׁוֹל, שהם הם מכשול להלומדים לשמה, שזהו גלות הג'. וגם יש לפרש עוד: וְאֵין לָמוֹ מִכְשׁוֹל - שזה שאינו לומד לשמה רק להתייהר ולקנטר, אז התורה - לָמוֹ מִכְשׁוֹל, כמו שאמרו: {יומא עב ע"ב}: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב {דברים ד}: וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה? זָכָה - נַעֲשֵׂית לוֹ סַם חַיִּים. לֹא זָכָה - נַעֲשֵׂית לוֹ סַם מִיתָה וגו'. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מִגּוּפֵיהּ דִּקְרָא נָפְקָא, זָכָה - צוֹרַפְתּוֹ לְחַיִּים. לֹא זָכָה - צוֹרַפְתּוֹ לְמִיתָה {שם יט}. וזו הגלות קשה מכולם, וכמו שכתב בזוהר {פינחס לב ע"ב ורלז ע"ב ברע"מ} שזהו שאור שבעיסה המעכב עבודת ה':

אם כן, המוני עם יש להם גלות אחד, והלומדים יש להם שני גלויות, והכשרים יש להם ג' גליות:

ועוד: מוסר כללי על ראשי העם שלא יהיה פירוד לבבות ביניהם, שזה גורם שכחת התורה. וכמו ששמעתי {ישעיה כט יד}: לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא - וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר. פְלֵ"א - ראשי תיבות: פ'ירוד ל'בבות א'נשים, שזה גורם ח"ו: וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו":
 

"אצלי אין מקרה!"
"פעם אחת היה הבעש"ט בקהילת קודש נעמירוב, והיה הולך הבעש"ט מבית גדול לבית קטן עד שתעה בדרכו ונכנס בלי כוונה למרתף. וציווה מיד לבדוק המזוזות. שאל אותו איש אחד: ואם יתעה איזה אדם בדרכו – יתלה זאת תיכף באיזה דבר אחר? שמא מקרה הוא! השיב לו הבעש"ט: אצלי אין מקרה! ומזה יאמין כל אדם שכל דבר בא בהשגחה ולא יתלה במקרה חס ושלום":

עכו
"פעם אחת אמר הבעש"ט: תמהני! בליל שבת בשעת התפילה חפשתי את רבי גרשון ולא מצאתי אותו בארץ ישראל, ושבת בבוקר בשעת התפילה ראיתיו בארץ ישראל, ואיני יודע מה אדון בזה, אם לא שהלך חוץ לתחום?

ואחרי כמה שנים בא רבי גרשון אליו מא"י למעז'יבוז' לבקרו, ושאל אותו הבעש"ט על דבר זה, ונעלם מרבי גרשון הדבר. ואחר כך נזכר כי בהיותו בארץ הקודש נתנו לו מצות מילה בעכו ושבת שם. ובעכו יש שני בתי כנסת, אחד בחוץ לארץ ואחד בארץ ישראל. והלכתי והתפללתי בליל שבת בבית הכנסת שבחוץ לארץ, ואחר כך כאב לי לבי על דבר זה מפני מה לא התפללתי בארץ ישראל? ולמחר הלכתי בחזרה והתפללתי בבית הכנסת שבארץ ישראל. וכפי שראה הבעש"ט הקדוש בעיני הנשר הסורקות הארץ לגבולותיה סביב":

"היכן שמחשבתו של אדם נמצא – שם הוא כולו"
"ומעשה שהיה אב"ד דקהילת קודש הורודנע והייתה אצלו ברית מילה בקהילתו. ושמעתי מהרב דקהילת קודש פולנאה ומהרב דקהילתנו שהבעש"ט אמר אז: כל מי שמספר בשבחי הצדיקים -כאילו עוסק במעשה מרכבה.

גם שמעתי ממנו: באיזה עולמות שהוא האדם מחשב בהם – אותם העולמות כאילו הולכים לפניו":

עונשו של משיג הגבול
"הייתי בקהילת קודש טולטשין פעם אחת עם איש אחד ושמו רבי דוד. והיה בעת ההיא השידוך בין החסיד מורנו רבי ברוך ממעז'יבוז' ובין החסיד רבי יוסף בן רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב זכרונו לברכה, ושמע רבי דוד הנ"ל מרבי יוסף משמו של הבעש"ט:

'וישלח מלאכים לפניו' - הם המלאכים ההולכים לפניו. ואמר, כי לפני יעקב אבינו היו הולכים גם כן מלאכים לימינו ושדין לשמאלו, ולפני הבעש"ט הולכים גם כן מלאכים לימינו ושדין משמאלו. ולא רצה להשתמש במלאכים מפני שהם קדושים, ובשדין מפני שהם שקרנים:

פעם אחת הייתה יושבת אלמנה אחת בכפר מחזיקה בית מזיגה לפרנסתה. ובא איש אחד לירד לאומנותה והציע לפריץ יותר ולקח ממנה הארענדע והלך לאדון לשכור הארענדע. וענה ואמר שד אחד אל הבעש"ט: שילחו אותי אליו! ולא רצה. והפציר בו מאוד שישלח אותו, והבטיחו שיעשה כמו שיצוה אותו. ושלחו וצווה לו: היזהר! אל תעשה לו שום נזק! רק כשירצה לדבר לפני האדון הפריץ לקחת מהאלמנה את ביתה - אתה תסתום בידך את פיו:

אבל השד הניח אותו לדבר כל חפצו, והמתין עד שלקח הארענדע מהאלמנה וקבל הקונטרקט. ובחזרתו כשבא האיש לעלות אל הגשר – הזיקו הש"ד ונפל על הגשר:

אז רץ הבעש"ט ובא וגזר עליו תיכף שיצא ממנו בלי שום נזק שבעולם. ענה השד ואמר: ראה אדוני שעשיתי כאשר צויתני!":

מכאן נהג לומר שכל השדי"ם שקרנים ולא ראוי להשתמש בהם, רק הכל בהשגחה מאת ה' יתברך ואין רשות לשום כח להרים יד ורגל נגד רצונו יתברך":