הַבַּעַל שֵׁם טוֹב עַל פָּרָשַׁת פינחס

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
הַבַּעַל שֵׁם טוֹב עַל פָּרָשַׁת פינחס
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

ייחוד רמ"ח
במדבר כה ז
"וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה, וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. ראה אות מ"ם פורח באויר, ולקח אות רי"ש ואות חי"ת וחיבר - ונעשה רמ"ח. כדאיתא בזוהר הקדוש {פינחס רלז ע"א}. וזהו עניין נבואה על ידי פריחת המ"ם כידוע, לידע כל דבר אם הוא ברור וצלול במחשבתו:
"ונבאר זה לפי קט שכלי, כי ראה והבין שמלכות הוא בלא ייחוד, והבין זה מעצמו כי האדם עולם קטן - ועשה יחוד. כי הבין זה מן מחשבות החסד אשר נפלו, והתגבר כארי על דרך שאמרו במשנה {אבות פרק ד א}: בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים קיט}: מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי - כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר {משלי טז}: טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם - מִגִּבּוֹר, וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ - מִלֹּכֵד עִיר. אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? הַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים קכח}: יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל - אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ - בָּעוֹלָם הַזֶּה. וטוֹב לָךְ - לָעוֹלָם הַבָּא. אֵיזֶהוּ מְכֻבָּד? הַמְכַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר {שמואל א ב}: כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד - וּבֹזַי יֵקָלוּ. אֵיזֶהוּ גִבּוֹר? הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ - זהו מידת הגבורה מידת יצחק שמספרו ר"ח, ואז עלו ניצוצי החסד על ידי הוא"ו, ונעשה בחינת רומ"ח מספר אברהם שהוא חסד. וכן הוא בכל דין, רצונו לומר הוא: מפני שהמלכות הוא בלא ייחוד. וכשתמצא בחינת חסד בדין - אזי נמתק הדין בשורשו ונעשה בחינת אברהם, ועולה הטוב - והרע נופל. וכן היה המעשה בנַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ {תענית כא ע"א}:

וְאַמַאי קָרוּ לֵיהּ נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ? דְּכָל מִילְתָא דַּהֲוָה סַלְקָא לֵיהּ, אָמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה. זִימְנָא חֲדָא בָּעִי לִשְׁדוּרֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹרוֹן לְבֵי קֵיסָר. אָמְרוּ: מַאן יֵזִיל? יֵזִיל נַחוּם אִישׁ גַּם זוֹ דִּמְלֻמָּד בְּנִסִּין הוּא. שָׁדְרוּ בְיָדֵיהּ מְלֹא סִיפְטָא דַּאֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת. אָזַל וּבַת בְּהַהוּא דִּירָה. בְּלֵילְיָא קָמוּ הֲנָךְ דְּיוּרָאֵי וְשַׁקְלִינְהוּ לְסִיפְטֵיהּ, וּמַלוּנְהוּ עַפְרָא. כִּי מָטָא הָתָם, שַׁרִינְהוּ לְסִיפְטָא, חַזִינְהוּ דְּמָלֵא עַפְרָא. בָּעָא מַלְכָּא לִקְטַלִּינְּהוּ לְכוּלְהוּ, וְאָמַר: קָא מְחַיְיכוּ בִּי יְהוּדָאֵי. אָמַר: גַּם זוֹ לְטוֹבָה! אֲתָא אֵלִיָּהוּ, אִדְמֵי לֵיהּ כַּחֲדָא מִינַּיְיהוּ, אָמַר לְהוּ: דִּילְמָא הָא עַפְרָא מֵעַפְרָא דְּאַבְרָהָם אֲבוּהוֹן הוּא דְּכִי הֲוָה שָׁדִי עַפְרָא הֲווּ סַיְיפֵי! גִּילֵי הֲווּ גִּירֵי, דִּכְתִיב {ישעיה מא}: יִתֵּן כֶּעָפָר חַרְבּוֹ - כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ. הַוְיָא חֲדָא מְדִינְתָּא דְּלָא מָצִי לְמִיכְבְּשָׁהּ, בָּדְקוּ מִינֵיהּ - וְכַבְשׁוּהָ. עַיְּלוּהָ לְבֵי גִּנְזֵיהּ, וּמָלוּהוּ לְסִיפְטֵיהּ אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת וְשַׁדְרוּהוּ בְיִקָרָא רַבָּא. כִּי אֲתָא, בִּתּוּ בְהַהוּא דִּיוּרָא, אָמְרוּ לֵיהּ: מַאי אַיְּתִית בַּהֲדָךְ דְּעָבְדֵי לָךְ יִקָרָא כּוּלֵי הַאי? אָמַר לְהוּ: מַאי דְּשַׁקְלֵי מֵהָכָא - אַמְטֵי לְהָתָם. סָתְרוּ לְדִירַיְּהוּ, וְאַמְטִינְהוּ לְבֵי מַלְכָּא. אָמְרוּ לֵיהּ: הַאי עַפְרָא דְּאַיְּתֵי הָכָא מִדִּידָן הֲוָה! בָּדְקוּהָ - וְלָא אַשְׁכְחוּהָ. וְקַטְלִינְהוּ לַהֲנָךְ דְּיוּרָאֵי:

מכיוון שאמר גם זו לטובה ומצא בחינת החסד שיש בו - נמתק ונעשה חסד. והוא שאמר אליהו במעשה שהיה שם מעפרא דאברהם הוא, והיינו בחינת אברהם שהוא חסד - ואז הוא עלה והם נפלו ונשברו, ודי למבין. שהאות רי"ש הוא חכמה, וחכמה שורשה גבורה. וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקָם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ {במדבר כה ז} - שהבין זה מן מחשבותיו הטהורים. וזהו כלל גדול לעובד ה' בקדושה, לכן לקח רֹמַ"ח":
 

פינחס הוא אליהו
במדבר כה יב- יג
"לָכֵן אֱמֹר: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם. וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. במדרש {ילקוט שמעוני במדבר פר' פינחס}: אמר רבי שמעון בן לקיש: פינחס הוא אליהו! אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה נתת שלום ביני ובין בני ישראל בעולם הזה - אף לעתיד אתה עתיד ליתן שלום ביני ובין בני ישראל, שנאמר {מלאכי ג כג-כד}: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָ'ה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם, פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם. ר' אליעזר אומר: היסב הקדוש ברוך הוא שמו של פינחס בשמו של אליהו זכור לטוב מתושבי גלעד, שעשה תשובת ישראל בהר הגלעד, שנאמר {במדבר כה יב}: הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם, וכן {מלאכי ב ה}: בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם, וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי, וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא. נתן לו הקדוש ברוך הוא חיים בעולם הזה וחיים בעולם הבא, ונתן לו שכר טוב, שנאמר {במדבר כה יג}: וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל":
 

פנימיות המידות
"פירוש הגמרא {סוטה יד ע"א}: להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא. הדבק במידותיו, ולא אמרו למידותיו. כי עיקר העבדות ה' הוא שידבק האדם בהפנימיות, והוא החיות של המידות, ולא ידבק בחיצוניות המידות. כי אם הוא מדבק עצמו דרך משל למידת החסד בחיצוניות, אם כן אינו מדובק בגבורה. כי בחיצוניות הם נפרדים, שאם דבוק הוא בחסד – אינו דבוק בגבורה. אבל בפנימיות כתיב {מלאכי ג ו}: כִּי אֲנִי יְהֹוָ'ה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם - ונכלל בהכל. אם כן, האדם הרוצה לעבוד את השם, צריך לדבק עצמו בפנימיות החיות של המידות - ששם כלולות כל המידות יחדיו, שהחיות להן הוא אין סוף ברוך הוא עצמו. ואם כן, בחסד נכלל גבורה וכן בגבורה נכלל החסד:

כמו שיש אבות בקדושה - כך יש במרכבה הטמאה. כתיב {תהלים צז ה}: הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ - מִלִּפְנֵי יְהֹוָ"ה, מִלִּפְנֵי אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ. ובפרק שלאחריו כתיב {תהלים צח ח}: נְהָרוֹת יִמְחֲאוּ כָף - יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ. כיצד יתקיימו שני הכתובים? ואפשר לומר כי ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל {מדרש רבה בא טז סימן ד}: האבות הן הן המרכבה. ויש להבין האיך הוא שהאבות התחתונים היו המרכבה? אך ידוע שאברהם הוא מידת אהבה שהוא מידת החסד, ויצחק מידת יראה ויעקב מידת תפארת המכריע. ואמרו רבותינו ז"ל {יבמות עט ע"א}: שלושה סימנים בישראל: רחמנים ביישנים גומלי חסדים, שהם שלושה מידות של האבות מתתא לעילא: רחמים - מידת יעקב, ביישנים - הוא מידת יצחק, שהירא מחברו הוא בוש ממנו, וגמילות חסדים - הוא מידת אברהם חסד. והנה: רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה - עָשָׂה הָאֱלֹהִים {קהלת ז יד}. שכמו כן יש בטומאה ג' מידות הנ"ל הנקראים אבות הטומאה. אך ההפרש שביניהם הוא כך: כי בקדושה כל השלושה מידות כלולים זה בזה. למשל: האוהב את חברו - מרחם עליו. ואם לפעמים שלא יוכל למלאות חפץ חברו - הוא בוש ממנו. נמצא שלושתם כלולים זה בזה, והם כמו אחד, שכן בקדושה אחדות גמור. אבל בטומאה הג' מידות הם נפרדים, שנאמר {תהילים צב י}: כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יְהֹוָ"ה, כִּי הִנֵּה אֹיְבֶיךָ יֹאבֵדוּ - יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן. כי כאשר הרשע הוא אוהב אהבה - זה דבר אחד בלתי כלול בשאר המידות. וזהו שכתוב: הָרִים כַּדּוֹנַג נָמַסּוּ - הרים של טומאה, ולכן לא נאמר יַחַד, לפי שאין להם אחדות רק פירוד כנ"ל. אבל בפסוק יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ - מדבר בהרי אבות הקדושים שהם אחדות גמור, לכך נאמר יַחַד הָרִים יְרַנֵּנוּ. ופירוש הפסוק: יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, רמז להנ"ל. כי מידות רעות אשר באדם חס ושלום - נקראים פֹּעֲלֵי אָוֶן, שהם המביאים לידי אָוֶן עצמו שהוא עבירה ממש. והמידות הזרות הם שאין להם ייחוד וחיבור יחד, לכך אמר: יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן, שהרי הם נפרדים ולא אחדות להם. ולכך אמר פֹּעֲלֵי אָוֶן ולא אמר עושה און, לרמוז שאף הפועלים של און - אין להם אחדות. ועיקר חילוק זה - בהבדל שבין חיצוניות המידות לפנימיות המידות":
 

סגולה לחזור למדרגתו וסגולה להעלות רצונותיו הנפולים
"סוד עניין דברי זוהר הקדוש {שמות כ ע"א}: הכל בחכמה אתברירו - כי הוא גם באדם התחתון כן. כי על ידי החכמה והשכל שלו - מברר הטוב מהרע. כי בלא השכל בוודאי אינו יודע מהו טוב ומהו רע. אך על ידי החכמה והשכל שלו - הוא מברר הטוב והתכלית, וזהו עניין גדול. למשל: כשבאה לאדם איזה מחשבה זרה בתפילה או בלימוד, וכשמסתכל בעיניו היטב על מחשבה זרה ההיא, יראה כי יש בה טוב ורע. למשל: כשבאה לאדם מחשבה זרה של ממון, בוודאי יש לו אהבה לזה ממון, והנה אהבה זו גם היא שורשה בעולם העליון. נמצא, האהבה הוא הטוב שבמחשבה זו, אבל העניין עצמו דהיינו הממון - הוא הרע שבו. וכשמסתכל בחכמה שלו על מחשבה זו ומעיין בה היטב

ומברר הטוב שבה, נדבק הטוב שבה תיכף בחכמה שלו, כי הם מין במינו, כי שניהם הם מעולם העליון - והרע שבמחשבה זרה ההוא נופל למטה. נמצא, שבחכמה שלו מברר הטוב מהרע והרע נופל למטה, מחמת שאינו משגיח על הרע ונבזה הוא בעיניו. כי זה כלל גדול: שדבר המאוס בעיני אדם - נופל למטה:

וכן הוא גם כן באדם: כשאדם מבזה את עצמו ונחלט בלבו שאין תפילתו ולימודו חשוב לכלום ואין נחשב בעיניו עבודתו שהוא עובד - אדם כזה נופל ממדרגתו למדרגה פחותה וגרועה, ובשביל זה הולך אחר כך כמו בלי דעת וחסר שכל בעבודתו יתברך שמו. ונמשל כבהמות נדמו. ורמז לזה {תהלים טו ד}: נִבְזֶה בְּעֵינָיו – נִמְאָס, וְאֶת יִרְאֵי יְהֹוָ'ה - יְכַבֵּד, נִשְׁבַּע לְהָרַע - וְלֹא יָמִר. רוצה לומר: כשנבזה בעיניו עבודתו שהוא עובד - אז בעצמו הוא נמאס. ובשביל זה כמה צדיקים וחסידים לפעמים מתפארים בעצמם, והוא מטעם זה: כשרואים את עצמם שאין להם התלהבות כל כך בעבודת ה' יתברך ונפלו ממדרגתם - מתפארים בעצמם בפני בני אדם, ומחמת זה באה להם אהבת ה' יתברך ויראתו יותר גדולה. וזהו גם כן טעם מה ששיבחוהו התלמידים לרבי שמעון בן יוחאי ע"ה בפניו [פעמים רבות כגון]:

אָתוּ ר' חִיָּיא ור' יוֹסֵי, אִשְׁתְּטָחוּ קָמֵיהּ, וְנָשְׁקוּ יְדוֹי. וּבָכוּ וְאָמְרוּ: גְּלִיפִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין - זַקְפָן רֵישָׁא בְּגִינָךְ! עָבֵד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יְרוּשָׁלַיִם לְתַתָּא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא! עָבֵד שׁוּרֵי קַרְתָּא קַדִּישָׁא וְתַרְעוֹי! מַאן דְּעָיִיל - לָא עָיֵיל, עַד דְּיִפְתְּחוּן תַּרְעִין. מַאן דְּסָלִיק - לָא סָלִיק, עַד דְּיִתְתַּקְנוּן דַּרְגִין דְּשׁוּרֵי! מַאן יָכִיל לְמִפְתַּח תַּרְעִין דְּקַרְתָּא קַדִּישָׁא? וּמַאן יָכִיל לְאַתְקְנָא דַּרְגִּין דְּשׁוּרֵי? דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, דְּאִיהוּ פָּתַח תַּרְעִין דְּרָזֵי דְּחָכְמְתָא, וְאִיהוּ אַתְקִין דַּרְגִּין עִלָּאִין! וּכְתִיב {שמות לה}: יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי הָאָדוֹן ה'. מַאן פְּנֵי הָאָדוֹן ה'? דָּא רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי! דְּמַאן דְּאִיהוּ דְּכוּרָא מִן דְּכֻרְנָיא, בָּעֵי לְאִתְחֲזָאָה קָמֵיהּ:

ובכן, שיבחוהו התלמידים לרבי שמעון בן יוחאי ע"ה בפניו כדי שיהיה לו התפארות גדולה, ויבוא בשביל זה לאהבה ויראה יותר גדולה. כי בוודאי הרשב"י היה מוכרח להשפיל עצמו במדרגות התחתונים - להעלות ניצוצות מכולם. כי בודאי אדם גדול כמותו היה סובל את כל העולם, ובודאי מוכרח היה להשפיל עצמו במדרגות התחתונים לסבול הכל. והוא פירוש הפסוק {במדבר כז יז}: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם, וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת יְהֹוָ"ה כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה. ונתנו לו התלמידים התפארות, שעל ידי זה יבוא להתפארות ה' יתברך באהבה ויראה":

מעשה רב - מקור חלישות הדורות האחרונים
"ובאמת יאמינו לי אחי ורעי ידידי עליון, כי כמה פעמים יעלה ניסיונות של אדם וחלישות דעת הרבה מכמה ניסיונות. כי הרע מואס בטוב לגמרי ומושך עצמו לשורשו ושונא לצדיק. כמו שהיה אצל מרן איש אלהי הקדוש מורינו ורבינו חיות נפשינו רוח אפינו משיח ה' קודש הקדשים רבינו הקדוש ישראל בן שרה הרב ישראל בעל שם טוב, שעבר עליו כמה חלישות דעת מערב רב. ופעם אחת נחלש דעתו מאוד עד שהיה קרוב חלילה ליפול ממדרגתו. כי החושך והדינים מתגברין מאוד על איש שכל מגמתו להיות דבוק באלהיו באהבה עזה באש להבת שלהבת, לטעום ממש אור עולם הבא בהכנעה ובנמיכו דרוחא, אין ממש - אזי מתגברין עליו בכל עת הדינים והחושך כדי לכבות האהבה והאש קדוש, ובפרט בערב שבת, ובעת שהצדיק בודק נפשו. ופעם אחת, מרן הקדוש חיות נפשנו ואור עינינו הרב ישראל בן אליעזר היה כל כך בחשכות גדול עד שכמעט נתבטל ממנו קיסטא דחיותא [תמצית חיות הנפש], ומפלאי השגחה עליונה נזדמן בהרף עין תלמיד אחד מגדולי תלמידיו ועמד לפניו ברתת ובזיע ובאימה, ואמר לו: רבי ומורי! ובזה הכניסהו מעט חיות עד שנתגבר החיות ונתחזק בהרף עין מן השמים בהשגחה נפלאה ושב למדרגותיו. ולולא כן - היה נופל חלילה ממדרגתו הרמה. וה' יתברך לא יעזוב חסידיו":
 

ייחוד ה' תתאה וה' עילאה
"פירוש כיצד היא התכללות המידות וכו'? והעיקר להעלות המלכות מפגם העבירות, כי חס ושלום תגבורת הדינים שם הם. ואם כן - צריך להמתיק הדינים ולהעלותה. וזהו שאמרו לחבר ה"א תתאה בה"א עילאה. והעניין, כי כשהמידה ההיא אינה בשלמותה נקראת: דל"ת: דלֵית לָהּ מִגַּרְמָהּ כְּלוּם {זוהר חלק ב מג ע"א}, ומידת תפארת נקרא גימ"ל, ועל ייחוד גימ"ל דל"ת אמרו חכמינו ז"ל {שבת קד ע"א}: אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנָן לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲתוּ דַּרְדַקֵי הָאִידְּנָא לְבֵי מִדְרָשָׁא וְאָמְרוּ מִילֵּי דַּאֲפִילּוּ בִימֵי יְהוֹשֻׁע בִּן נוּן לָא אִיתְּמַר כְּוָותַיְיהוּ: אָלֶף בֵּית - אֱלַף בִּינָה. גִּימֶל דָּלֶת - גְּמוֹל דַּלִּים. מַאי טַעְמָא פָּשׁוּט כַּרְעֵיהּ דְּגִימֶל לְגַבֵּי דְּלֵית? שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים - לָרוּץ אַחֲרֵי דַּלִים, ע"כ. כי כשנקראת דל"ת בלא נקודה שבתוכה - אז הוא נקרא גימ"ל, מפני שהטיפה עדיין בתוך הוא"ו קשור עמו, ולכך הוא גימ"ל כשמשפיע הטיפה בתוכה. אם כן נקרא הוא וא"ו והיא נקראת ה"א עם השפעה שבתוכה, וזהו שאחר גימ"ל דל"ת הוא ה"א וא"ו":

ייחוד שלום
"עניין מעלת הצדיק יסוד עולם הנקרא שָׁלוֹם - כי גורם לחבר שני הפכיים ונקרא שלום. כנודע בעניין המתווך שלום בין איש לרעהו, וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ {איוב יט כו}. דאי אפשר לחבר ב' הפכיים הנקרא שלום כי אם על ידי בחינה ממוצעת, דאז יש לו חיבור ושייכות עם בחינה זאת וגם יש לו חיבור עם בחינה שכנגדו. כביאור הכתוב {תהלים לז לז}: שְׁמָר תָּם - וּרְאֵה יָשָׁר, כִּי אַחֲרִית - לְאִישׁ שָׁלוֹם. כי להעלות ולחבר מדרגה תחתונה הנקרא איש - זה אי אפשר כי אם על ידי דבר ממוצע, והוא נקרא שלום, שיש בו כח לחבר ב' הפכיים. מה שאין כן בלאו הכי, וזהו שאמר הכתוב: כִּי אַחֲרִית - לְאִישׁ שָׁלוֹם. רצונו לומר: לחבר אחרית לאיש - הוא על ידי שלום. וזהו סוד כל הייחודים והברכות. אך לשתף ולהמתיק מידת הגבורה הקשה בחינת יצחק עם מידת החסד בחינת אברהם - אי אפשר כי אם על ידי דבר ממוצע שהוא בחינת יעקב הנקרא נּוֹרָא מצד יצחק, כנודע איך להמתיק תחילה מידת הדין הקשה על ידי מידת הדין רפה שהוא מלכות. ופירוש הברכה: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָ'ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. כי גבורת המלך הנקרא יראה דינא רפיא - נמתק תחילה על ידי תפארת שנקרא נּוֹרָא. ואז אחר כך יוכל להמתיק בחינת אלהים דינא קשיא על ידי תפארת עם החסד":
 

ייחוד כל וכלה
"יסוד נקרא כ"ל, כי שם נכללו כל המידות העליונות, והוא המחבר כולם ומשפיע למלכות הנקרא כל"ה. גם כן לטעם זה שנכללו בה כל המידות גם כן, והצדיק הוא זה שמחבר כל המידות":
 

ייחוד המלכות
"וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ, דכתוב בזוהר {פינחס רלז ע"א}: מַאי חָמָא? חָמָא מ' - אָת דָּא דְּהֲוָה טָאס בִּרְקִיעָא, וְדָא הוּא סִימָנָא דְּמַלְאָךְ הַמָּוְת דְּבַעְיָא לְאִתְבָּנָאָה בְּאָת וָא"ו וְאָת תי'ו. מָה עֲבַד פִּנְחָס? דְּהֲוָה מִתְלָבַּשׁ בְּיִצְחָק, כְּדֵין נָטִיל הַהוּא אָת מ' - וְחָטַף לֵיהּ, וְחִבֵּר לֵיהּ בַּהֲדֵיהּ. כֵּיוָן דְּחָמָא מַלְאָךְ הַמָּוְת דְּפִנְחָס חָטַף לֵיהּ לְהַהוּא מ' בַּהֲדֵיהּ - מִיַּד תָּב לַאֲחוֹרָא, ע"כ. וכשהמלכות בלי יחוד הוא דין אש תכלא, ועל ידי יחוד נעשה רחמים, והרגיש זה. ומיד על ידי מחשבה זו נעשה חיבור רומח, כי במחשבה זו נתחבר ב' מדות אני ה', שהוא ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה ונעשה רחמים, כי ר"ח הוא מספר יצחק, שידעו כאשר עלה על מחשבתן איזה מחשבה זרה, הרגישו שהוא מצד מלכות שאינה ביחוד והוא מ' ומיד על ידי מחשבה זו נתחבר מ עם רח ונעשה רמח, ועל ידי האמנה נעשה רומח שעשה פינחס":

ייחוד מ"ם פתוחה
"כל זמן שהמלכות שהיא בחינת אות מ"ם פתוחה אינה בייחוד עם דודה - נמשכין ומתגברין מחשבות זרות רחמנא ליצלן, וצריכין להעלותן ולקשרן בשורשן. אזי נעשה ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, בסוד מ"ם פתוחה לבעלה במחשבות קדושות. ועיין בזוהר חדש {מדרש הנעלם לשיר השירים}: 
מ"ם פְּתִיחָא - רָזָא דְנוּקְבָא שְׁלֵימָתָא, אֵשֶׁת חַיִל מִתְעַטְרָא בְּעִטְרָהָא. וְעַל דָּא, כָּל סִפְרָא דְמִשְׁלֵי לָאו אִיהִי אֶלָּא תּוּשְׁבַּחְתָּא דְּהַאי אֵשֶׁת חַיִל, וּלְמֵיתַב דַּעְתָּא דִבְנֵי נָשָׁא, לְאִסְתַּמְּרָא מֵאִשָּׁה רָעָה. כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר: לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה רָעָה, וּלְאִתְקָרְבָא לְהַאי אֵשֶׁת חַיִל בְּפוּלְחָנָא עִילָּאָה. וְעַל דָּא מ"ם רַבְרְבָא בְּרֵישׁ סִפְרָא - עַל הַהוּא רָזָא אָזְלָא:

 

מסעי הבעל שם טוב לארץ הקודש
"כל ימיו הכין את עצמו רבי ישראל בעל שם טוב לנסיעה לארץ ישראל. שאיפתו: לקרב את הגאולה השלמה. לצורך זאת פעל כמה פעולות חיוניות ויצר קשר עם הצדיקים גדולי הדור על מנת להיפגש בירושלים עיר הקודש בזמן הנקבע על ידם לפעול שם למען התכלית העליונה. הבעש"ט הק' יצר קשר רוחני עם גדול הדור: רבי חיים בן עטר בעל האור החיים הקדוש זיע"א שאותו החזיק כמשיח בן דוד שבדורו. היות שנשמתו שורשה כמוהו בדוד המלך – הוא קיווה להתקשר עמו יחד על מנת למהר את הגאולה המקווה מאת ה'. אלא שביציאתו ממז'יבוז' לכיוון קושטא ומשם לארץ ישראל – נסתלק ארון האלוקים וגם מורינו הבעש"ט נתעכב בדרך ולא הגיע לארץ הקודש":
"הבעל שם טוב הוא ראשון המפליגים בגדלות האור החיים הקדוש ואמר שהוא בחינת משיח בן דוד שבדור, ובזכותו פירוש אור החיים הקדוש נמצא על הדף במקראות הגדולות לצד רש"י, רבנו אבן עזרא ורמב"ן. לעתים נפגשים היו בעולם הנשמות ופעלו יחדיו למען גאולת ישראל במידת הרחמים. ואמר הבעל שם טוב שאם היו נפגשים בחיים למטה בארץ הקודש - היה בא משיח צדקינו":
"אמר הבעל שם טוב: כשאני עולה לאיזה היכל עליון, הוא כבר עלה ויורד משם. שאלו אותו: אם כן, גדול ממך הוא. ענה: ודאי זריז ממני! לכן, כשאני עדיין מטפס הוא כבר גמר וחוזר למטה:
"וכיוון שהבעל שם טוב הוא הנפש של דוד המלך ובעל אור החיים הקדוש הוא הרוח של דוד המלך – הרי שהרוח הרבה יותר זריזה. ואם היו נפגשים היו מושכים את הנשמה של דוד מלך ישראל חי וקיים והיה מתגלה משיח במידת הרחמים":

הבעל שם טוב והאור החיים הקדוש
"כשנסע גיסו של הבעל שם טוב הק' רבי גרשון מקיטוב לארץ ישראל, ציווהו הרב ללכת להיפגש עם אור החיים הק' בירושלים. בהגיעו לירושלים שאל על מקומו של רבי חיים הק'. אמרו לו שהוא לומד במערה אחת צפונה בין נקיקי הר הצופים עם תלמידיו ואין רשות לאף אחד להיכנס. לאחר יגיעות רבות הגיע גיסו לפתח המערה וביקש להיכנס, אך השומר עיכבו. אמר לו: לך ותאמר לאור החיים הק' שנשלחתי אליו מהבעל שם טוב הק'. כששמע האור החיים הק' את שמו של הבעל שם טוב, מיד נתן רשות להיכנס ואמר לו: ידעתי את רבך וישראל שמו!:
הרב גרשון מקיטוב אמר לרבי חיים בן עטר הקדוש, שהבעש"ט רוצה לבוא לארץ הקודש להתראות עמו על דבר כבוד שמו. אמר האור החיים שישאל את הבעש"ט אם בעת שהוא הולך בעולמות העליונים הוא רואה אותו מלא קומתו בלא חסרון אם לאו:
וישלח אגרתו ועוד אחת ועוד אחת, ולא הגיעו אל הבעש"ט. רק האחרונה הגיעה לאחר חודשים רבים. השיב לו הבעש"ט שאין הוא רואה את עקבי רגליו של האור החיים הק' בהסתכלו למעלה. בהגיע האגרת לידי רבי גרשון מיד הבהילה את מערת רבי חיים הק'. בקוראו את האגרת אמר האור החיים הק': אם כן, לחינם הוא מטריח את עצמו ובשום אופן לא יצלח כל המסע:
לאחר זמן שלח גיסו האגרת להבעל שם טוב הק' ובו הוא כותב: זכיתי פעם אחת להנעיל לו מנעליו:

זמן קצר לאחר כל זאת, נפטר רבינו חיים בן עטר האורח חיים הק' לבית עולמו והוא בן שבע וארבעים שנה. זכותו תגן עלינו ועל כל ישראל אמן":

בימים ההם עמד הבעל שם טוב הק' זיע"א בשבת קודש לפני סעודה שלישית רעוה דרעוין רצון כל הרצונות בבית מדרשו בעיר מז'יבוז', והלך ליטול את ידיו. בעודו מרים ידיו לברכת הנטילה נתכרכמו ונשאר קפוא על עומדו וידיו באוויר לזמן מה. לאחר מכן היסב על שולחנו מוקף בתלמידים רבים כהרגלו, אבל לא שר ולא דיבר מאומה וישב מכונס מאוד בתוך עצמו, וכאיננו בעולם הזה כלל. וכן למשך כל הסעודה השלישית, ותמיהה גדולה היתה לקהל. רק בסעודה רביעית שאלוהו מדוע פניו עגומות. ויאמר: 'כבה נר המערבי'. כאשר ראה כי אין הקהל מבין דבריו, פרש ידיו בשבחו של גדול הדור הנר המערבי רבינו חיים בן עטר האור החיים הק', ואמר שלפני סעודה שלישית נסתלק בירושלים ע"ה:

שאלוהו: וכיצד הודיעוהו?
ענה: ידוע שבנטילת ידיים יש סוד אחד גדול הנמסר רק לצדיק אחד בדור כי משמים מגלים סוד זה לגדול הדור בלבד. ואני לא ידעתי כל ימי סוד זה בלתי היום בשעת נטילת ידי לסעודה שלישית, אז נתגלה לי לפתע פתאום, ובזה הבנתי שהאור החיים הקדוש נפטר לבית עולמו, כי הוא היה גדול הדור וייחוד זה השייך לגאולה – לא יאתה. ובהיתגלה לי סוד זה – תיכף ידעתי כי הנר המערבי הסתלק ונמסר לי:

ואם הייתי מקבל גילוי ייחוד הגאולה בנט"י בארץ הקדושה – הייתי יכול לפעול ישועות:
 

בתר מבחיויי
"האור החיים הק' הוא רוחו של דוד ואילו הבעש"ט הוא הנפש של דוד המלך עליו השלום. דוד הוא הנפש הכללית של עם ישראל והנפש שבנפש היא העצם של דוד. הרוח של דוד היא היסוד ושם הוא מתקשר בהארה נפלאה. לפיכך האור החיים הק' הוא החיבור בין משיח בן יוסף למשיח בן דוד, בעוד שעצם עניינו של משיח בן דוד הוא הבעש"ט. ההילולא של מורינו רבי חיים בן עטר האור החיים הק' הוא ביום טו בתמוז, בתוקפו של חודש תמוז. והוא ה"סיהרא בשלימותא" של חודש תמוז:
כחו גדול לכל הדורות. לפני מלחמת ששת הימים חרשו הערבים את הקברים בהר הזיתים והרסו ציונים רבים ומצבות רבות מזמן בית ראשון ושני ומכל דורות ישראל. הם עברו עם כלי משא גדולים והפילו את האוהלים והמצבות אחד אחד. כאשר הגיעו לציונו של רבינו האור החיים הק' התהפך הטרקטור לאחוריו על נהגו הישמעאלי וזה נהרג במקום. החליפו את הנהג, ושוב נתהפך הטרקטור עליו בהגיעו סמוך לציונו של רבינו. וכן החליפו את הנהג כל פעם שקודמו נהרג סמוך לציונו של רבינו. נבהלו הערבים מהמופת, השאירו את הטרקטור במקום ואת הציון על עומדו עד עצם היום הזה, וברחו לעומת שבאו. זאת סיפר לאחר כיבוש הר הזיתים אותו ערבי ששמר על הציון והיה מטפחו מידי יום ביומו:
הבעש"ט הק' ציווה על כל חסידיו ומקורביו עוד לפני שיצא הספר לאור בליוורנו שבאיטליא כי יקפידו ללמוד מידי שבת קודש מהספר הקדוש אור החיים על החומש, ואמר שלימוד זה מקרב את הגאולה ודאי:
מכל הנ"ל למדנו כי ביאת משיח צדקינו והבאת הגאולה במיידת הרחמים תלויה גם במפגש הקדוש בין הבעש"ט לבין האור החיים הק' זיע"א בארץ הקודש. בידינו להפגישם כאן בימים אלה על ידי לימוד תורתם וקיום הוראותיהם יחדיו לרווחת כל כלל ישראל אכי"ר:"

ומחמי מורנו אלכסנדר שמעתי מעשה כזה, שהיה איש אחד שרצה לקח כפר מיד אלמנה אחת, והוכיח אותו הבעש"ט והוא לא שמע אליו. ורכב על סוס אצל בית הבעש"ט והכה בחלון ואמר: ראו שאני הולך לשכור את הכפר ואראה מה יעשה לי אלוקים. והזיל הבעש"ט דמעות.

וכשבא לכפר שכר את הארענדע בהוספה גדולה, וחשב האדון לכתוב לו הקונטרקט. ובתוך כך התחיל להסתובב ראשו, ואמר אל האדון: ראשי כואב לי מאוד! אמר: שב, אני לא אתמהמה לכתוב הקונטרקט. והמתין מעט. ואמר פעם שניה: ראשי כואב לי מאוד! אמר: שכב על המטה! והתחיל לילך מפיו הסקומה שקורין שויים {קצף}, וצווה האדון לעבדו שישליכנו בין החזירים, כנאמר: אין מקרבין את האדם אלא בשעת הנאתן ואין עומדין לאדם בשעת דחקו.

והביאו אותו לביתו, והיו נטולים ידיו ורגליו, וגם הלשון נטל ממנו. וקראו להבעש"ט לרפאת אותו, והתחיל לדבר קצת. ובתוך כך הרגיש הבעש"ט שבני-ביתו עוסקים בנוכריות כשפניות לרפאתו, ומאז לא רצה לילך אליו, ולא היה יכול לדבר רק מעט דברים.

* * *

שמעתי מהרב דקהילתנו, שהיה איש אחד בקהילת-קודש מוהליב ושמו רבי ישראל שאפער, והלשינו עליו לפני השר, ונסע אל השר, והטה מן הדרך אל הבעש"ט לספר לו ענינו ולבקש ממנו אודות זה. ואמר לו הבעש"ט: אל תפחד מזה, אך כל אדם צריך להיות תפוס איזה פעם. ונסע אל השר בפחד. ובבואו אליו נשא חן בעיניו והלוה לו עוד מעות. ובחזרתו מהשר עבר דרך קהלת-קודש באר, ולקח אותו שר העיר לתפיסה עבור איזה ענין. ואמרו לו בני העיר: הנח, כי הוא איש שיכול לרדוף אותך. ופטר אותו לביתו לשלום.
 

ייחוד ה' תתאה וה' עילאה
"פירוש כיצד הוא הכלליות. והוא - כי מידת החסד הוא התפשטות ודרכו להיטיב לכל, והוא סוד האהבה, כמו שכתוב {בירמיה לא ב}: מֵרָחוֹק יְהֹוָ'ה נִרְאָה לִי, וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ - עַל כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד. אם כן, מי שמדבק עצמו בחיצוניות החסד, יש באפשר שלא יבחין בין חסד לחסד - ויהיה אוהב לכל בין טוב ובין רע חס ושלום. דרך משל: חסד הוא השפעה, ויש השפעה בעניין זיווגים. ויש השפעה בעניין ממון. ואם חס ושלום אינו מבחין - ויהיה הכל השפעה שווה לטוב ולרע, ויכול להיות רשע גמור חס ושלום, אף שיהיו בו מידות טובות גם כן. וזהו שאנחנו רואים שיש אנשים בעלי צדקה והם הולכים אחרי עיניהם, והוא: לפי שהם בעלי חיצוניות החסד, אבל העיקר לדבק בפנימיות החסד. אם כן - נכלל הגבורה בהחסד, והוא כי קו ימין של הגבורה הוא מצמצם השמאל של החסד והוא החסד הרע, שלא להתפשט יותר, אם כן: הוא עומד בחסד הטוב, וזהו - התכללות הגבורה בחסד:

ובן התכללות החסד בגבורה הוא גם כן בעניין זה, כי אם הוא רוצה לעשות גבורה, דהיינו למשל כשהיו הבית דין דנין מיתה לרוצח או לשאר חייבי מיתות, היה הפעולה להמתיק הגבורות, שהיו מתעוררין על ידי הבעל עבירה, שנתן תוקף לחיצונים להשפיע להם מהגבורות, והבית דין המתיקו הגבורות ההם בגבורה שעשו, שחייבו אותו, וממילא היו נכפין הגבורות של בעל העבירה ונמתקו, ובא לחיי עולם הבא. וזהו החסד שנכלל בגבורה. אם כן, בכל מקום צריך לקרב הימין ולדחות השמאל, הן בחסד הן בגבורה, וזהו שאמרו {סוטה מז ע"א}: תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: יֵצֶר, תִּינוֹק, וְאִשָּׁה - תְּהֵא שְׂמֹאל דּוֹחָה, וְיָמִין מְקָרֶבֶת. ולא אמרו דוחה בשמאל, אלא הורו בלשון הזה שידחה את השמאל בכל העניינים ויקרב הימין:

והעיקר להעלות המלכות שבהפגם מהעבירות, וחס ושלום תגבורת הדינים שם הם. ואם כן - צריך להמתיק הדינים ולהעלותה. וזהו שאמרו לחבר ה"א תתאה בה"א עילאה. והעניין כי כשהמידה ההיא אינה בשלמותה נקראת: דל"ת דלית לה מגרמה כלום, ומידת תפארת נקרא גימ"ל, והגימ"ל דל"ת שאמרו {שבת קד ע"א}: אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנָן, לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲתוּ דַּרְדַקֵי הָאִידְּנָא לְבֵי מִדְרָשָׁא, וְאָמְרוּ מִילֵּי דַּאֲפִילּוּ בִימֵי יְהוֹשֻׁע בִּן נוּן, לָא אִיתְּמַר כְּוָותַיְיהוּ, אָלֶף - בֵּית - אֱלַף בִּינָה. גִּימֶל - דָּלֶת - גְּמוֹל דַּלִּים. מַאי טַעְמָא פָּשׁוּט כַּרְעֵיהּ דְּגִימֶל לְגַבֵּי דְּלֵית? שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים לָרוּץ אַחֲרֵי דַּלִים. כי כשנקראת דל"ת בלא נקודה שבתוכה אז הוא נקרא גימ"ל, מפני שהטיפה עדיין בתוך הוא"ו קשור עמו, ולכך הוא גימ"ל וכשמשפיע הטיפה בתוכה. אם כן נקרא הוא וא"ו והיא נקראת ה"א עם השפעה שבתוכה, וזהו שאחר גימ"ל דל"ת הוא ה"א וא"ו":
 

ייחוד א'ל
"כשהיו"ד באה בתוכה, אם כן נקרא גם כן אל"ף. וזהו חכמה תתאה כמו שהחכמה עילאה נקראת אל"ף כמו שאמרו בגמרא {שבת קד ע"א}: אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנָן, לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: אֲתוּ דַּרְדַקֵי הָאִידְּנָא לְבֵי מִדְרָשָׁא, וְאָמְרוּ מִילֵּי דַּאֲפִילּוּ בִימֵי יְהוֹשֻׁע בִּן נוּן, לָא אִיתְּמַר כְּוָותַיְיהוּ, אָלֶף - בֵּית - אֱלַף בִּינָה. גִּימֶל - דָּלֶת - גְּמוֹל דַּלִּים. מַאי טַעְמָא פָּשׁוּט כַּרְעֵיהּ דְּגִימֶל לְגַבֵּי דְּלֵית? שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ שֶׁל גּוֹמֵל חֲסָדִים לָרוּץ אַחֲרֵי דַּלִים. אֱלַף בִּינָה והוא, שאל"ף קודם שבאה לבינה נקראת פל"א - לשון מופלא ומכוסה, כי לא ידענו מה היה לו. אבל כשנתחברה בבינה נקראת אל"ף לשון לימוד, כי אז ידענו להבין דבר מתוך דבר. אם כן, כשבאה היו"ד במידה אחרונה גם כן נקראת אל"ף, והוא שאמרו {בזוה"ק פינחס רנח ע"א} על פסוק {משלי ג יט}: יְדוָד בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ - כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה. יְדוָֹ"ד בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ - אַבָּא יָסַד בְּרַתָּא. ה' - אִמָּא עִלָּאָה, עֲטָרָה עַל ו', דְּאִיהוּ בְּרָא, וְהַיְינוּ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה - בְּאִמָּא כּוֹנֵן בְּרָא. וְהַאי אִיהוּ דְּעוֹלָם הַבָּא אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה וְלֹא שְׁתִיָּה, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם. כי השפעה הוא החיות והחיות הוא החכמה כאמור {קהלת ז יב}: כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה - בְּצֵל הַכָּסֶף, וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה - תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. ואחר שנקראת אל"ף - מתחברת באבות, כי האבות הן הן המרכבה {בראשית רבה פסוק מז סימן י}. ואז נקראת א"ל, כי מתחברת בג' קווין של למ"ד שהן האבות, וזהו השפעת הרחמים למלכות. וגם כשמתחברת בג' אחרונות - הוא בסוד יחידות והוא גימ"ל, גם כן השפעת הרחמים. ואם כן, שני השפעות האלו נקראים ג"ל":
 

ייחוד יו"ד של פינחס
"וגלעד - זהו סוד אליהו. פירוש, כשנשפעת המידה הזאת ונקראת אל"ף, כי היו"ד הוא צורת אל"ף - אם כן הוא מתחברת בלמ"ד שהם אותיות יו"ד ה"א וא"ו שהם חכמה גבורה תפארת. וכל זה על ידי שמעלין המידה הזאת שהוא ה"א אחרונה לה"א עילאה שהוא תשובה ומשם לחכמה שהם {זוהר ויקרא חלק ג ד ע"א}: וְאִינּוּן דְּמִשְׁתַּכְּחֵי תָּדִיר וְלָא מִתְכַּסְּיין וְלָא מִתְפָּרְשָׁן דָּא מִן דָּא - אִקְרוּ רֵעִים. וְעַל דָּא, אִלֵּין דּוֹדִים וְאִלֵּין רֵעִים, אִלֵּין בִּרְעוּתָא בְּאַחֲדוּתָא תָּדִיר, וְאִלֵּין בְּתִיאוּבְתָּא לְזִמְנִין. ונמתקים הגבורות:

וזהו כוונת פינחס, שאחר שזכה ליו"ד ונקרא ביו"ד פינחס אם כן זכה לאליהו. וזהו שאמר רבי אליעזר: היסב שמו של פינחס בשמו של אליהו. פירוש: היסב כמו אור המקיף ליו"ד הוא שם של אליהו, כשמתחבר היו"ד עם אותיות ה"א וי"ו, וזהו א"ל יה"ו. וכל זה בא לו מתושבי ג"ל-ע"ד שעשה תשובת ישראל הוא המלכות שנקראת תשובת ישראל, להשיב אותה לישראל דלעילא, בהר הגלעד - הוא הבינה שהוא לעילא מג"ל הם חכמה גבורה תפארת, ולכן המתיק אותם בזה שעשה גבורות בזמרי, תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו הוא אלהות של מלכות, והחזיר אותה לאותיות אליהו, לכך זכה לברית כהונת עולם הוא חסד, שבירר החסד, להיות הכל חסד טוב ולא התפשטות רע, וזכה להיות לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם שהוא השפעת החסד":