פָּרָשַׁת ראה – פרשת הבחירה

 

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
הַבַּעַל שֵׁם טוֹב עַל פָּרָשַׁת ראה – פרשת הבחירה
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

 

בין ברכה וקללה
פרשת תיקון הראיה

 

ראה ראה
"אמרו חכמינו ז"ל {חולין דס"ג ע"ב}: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: [ציפור זו] לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ רֵאָה? שֶׁמְּאִירָה אֶת הָעֵינַיִם: ראה - זו איה. ולמה נקרא שמה ראה? שרואה ביותר. וכן הוא אומר {איוב כח ז}: נָתִיב לֹא יְדָעוֹ עָיִט וְלֹא שְׁזָפַתּוּ עֵין אַיָּה. תנא: עומדת בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל, ע"כ. פירוש: אדם שאינו הגון - נקרא בבל, כי עומדים בשטותים [בלבולים] והבלי עולם. ואדם הצדיק - נקרא ארץ ישראל. וזהו פירוש הגמרא: עומדת בבבל. פירוש: בשטותים [בלבולים], ורואה על אדם כשר נבלה, והיינו: נבלה בארץ ישראל באדם כשר":

 

ייחוד הצדקה
כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:
דברים טו ח
"אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ אֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ {תהלים יז טו}. כי כשאדם נותן פרוטה לעני - אזי עושה ייחוד. דהפרוטה - הוא י', וחמישה אצבעות הנותן - הרי ה', ופשיטות ידו של הנותן -הרי ו', ובנתינתו לחמישה אצבעות של עני - הרי ה' אחרונה, יד העני. ועל ידי זה גורם המשכת רחמים, כי [ציור שם הוי'ה בד' אותיותיו] כסידרן - הוא רחמים גמורים. וכל זה הוא כשהנותן מתחיל בנתינת הצדקה טרם הפשטת יד העני, אז [ד' אותיות] השם הוא כסידרן וממשיך רחמים לעולם, ולא כן כשהעני מתחיל בפשיטת ידו לבקש, אז אין השם כסידרן. וזהו אֲנִי בְּצֶדֶק אֶחֱזֶה פָנֶיךָ: כשאני הוא המתחיל בעניין הצדקה - אז אֶחֱזֶה פָנֶיךָ, שאני גורם יחוד בד' אתוון כסידרן, והוא פָנֶיךָ, רחמים. אבל כשאֶשְׂבְּעָה בְהָקִיץ תְּמוּנָתֶךָ, רצונו לומר: כשהעני מקיץ אותי בפשיטות ידו לתבוע הצדקה, אז תְּמוּנָתֶךָ, שאין זה רק התמונה של ד' אתוון, לא בפנים. וזהו: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ - היינו שאתה תהיה הפותח ויהיה השם כסידרן":

 

ייחוד מצוות צדקה מכלל מצוות התורה
"דכל המצוות שאדם עושה עם פניות - מוטב היה שלא לעשותו כלל. אבל צדקה, אף שאינה מהמובחר כעושה לשמה, מכל מקום - עושה מצוה, שמחיה נפש האביון:
"כל תנועה טובה שעושה למטה - מעורר כך במידות עליונות, אם לחסד אם לדין. כי יְהֹוָ'ה שֹׁמְרֶךָ – יְהֹוָ'ה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ {תהלים קכא}, ואדם נעשה בדמות דיוקן של יוצר בראשית: אם מקיים פָתֹחַ תִּפְתַּח - נפתח מקור עליון להשפיע למטה":

 

סגולה לתיקון הממון
כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:
דברים טו ח
"לעניין ממון, צריך האדם שיהיה לו כל הכוחות שיש לו בעניין אכילה. כי יש כמה כוחות באדם לעניין האכילה. כי יש:
[א.] כח המקבל.
[ב.] וכח המעכב שלא יצא המאכל לחוץ תיכף.
[ג.] וכח המעכל.
[ד.] וכח המחלק המאכל לכל אברי הגוף, להמוח המובחר וכן ללב וכן לכל שאר האברים לכל אחד כראוי לו.
[ה.] וכח הדוחה הפסולת לחוץ, כמבואר כל זה לחכמי הרופאים:

כמו כן, כל אלו הכוחות צריך לעניין ממון, כי צריך שיהיה לו:

[א.] כח המעכב שלא יפזר מעותיו מיד כדרך שיש בני אדם שבתחילה מתאווים מאוד לממון ומבלים ימיהם בזה ותיכף כשמשיגין הממון מפזרים אותו מיד.
[ב.] כח המחלק, שיתחלק מעותיו למקומות הצריכין לכל אחד כראוי כמו שנזכר למעלה בעניין האכילה, דהיינו שהמובחר יגיע לצדקה.
וכיוצא בזה בשאר המעות כל אחד למקומו הראוי לו כנ"ל לעניין האכילה:

 

וכמו שמספרין מהבעש"ט ז"ל שאמר לעניין מה שמקבל מעות מרשעים. ואמר: שהמעות כשבא לידו אזי הוא מתחלק, ומעות שקיבל מאנשים הגונים - אלו המעות יוצאים על הוצאות הכנסות אורחים צדיקים שבאים אצלו, וכיוצא בשאר המעות. ומעות שבא ממי שאינו הגון - זה המעות יוצא על הוצאות הסוסים שלו והערל העבד שלו. היינו, שממילא מתחלק המעות אצלו כך, אף על פי שבאמת היה כל המעות מעורב אצלו, אך ממילא היה נעשה כך אצל הבעל שם טוב ז"ל. וזהו כח המחלק הנ"ל, וכח הדוחה הפסולת לחוץ, היינו כנ"ל. כי יש מעות שצריך לצאת לחוץ בשביל ערלים וסוסים וכיוצא":

כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ:
דברים טו ח
"ראשי תיבות: דֵּ"י מַ"חְסֹרוֹ אֲ"שֶׁר יֶ"חְסַר ל"וֹ - הוא עולה בגימטריא פ"ה [שם אלוהי"ם], וסופי תיבות עולה בגימטריא כת"ב, לרמוז: אם אין יכול להושיע לו בפה - יתן לו כתב מליצה":

 

סגולת המעשר
עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה:
דברים יד כב
"בגמרא {תענית ט ע"א}: וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: עַשֵּר תְּעַשֵּר? עַשֵּר - בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵׁר. אַשְׁכְּחֵיהּ רַבִּי יוֹחָנָן לִינוּקָא דְּרֵישׁ לָקִישׁ, אָמַר לֵיהּ: אֵימָא לִי פְּסוּקֶיךָ! אָמַר לֵיהּ: עַשֵּר תְּעַשֵּר. אָמַר לֵיהּ: וּמַאי עַשֵּר תְּעַשֵּר? אָמַר לֵיהּ: עַשֵּר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר. אָמַר לֵיהּ: מְנָא לָךְ? אָמַר לֵיהּ: זִיל נַסֵּי. אָמַר לֵיהּ: וּמִי שָׂרֵי לְנַסּוּיֵי לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? וְהָא כְּתִיב: לֹא תְנַסּוּ אֶת ה'! אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי הוֹשַׁעְיָא: חוּץ מִזּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר {מלאכי ג י}: הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי - וּבְחָנוּנִי נָא בָזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֶת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָּי. מַאי: עַד בְּלִי דָּי? אָמַר רָמִי בַּר חָמָא אָמַר רַב: עַד שֶׁיִבְלוּ שִׂפְתוֹתֵיכֶם מִלּוֹמַר דַּי! דהרי תיבת דַּי! אינו כלל ממוצא השפתיים. ותירץ, דבאמת לכך יבלו השפתיים מחמת אמירת דַּי! תמיד, ולא ישתמשו במוצא השפתיים כלל":

 

סגולת החומש
נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ, וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ, כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה - יְבָרֶכְךָ יְהֹוָ'ה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ. עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר: פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ:
דברים טו י-יא
"אמר רבי אילעא: באושא התקינו: המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש. תניא נמי הכי: המבזבז –אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות {כתובות נ ע"א}, ע"כ. ולא אמרו: הנותן אל יתן יותר מחומש, כי לשון מבזבז הוא לשון ביזה וגזל. כלומר: שהוא קמצן בטבעו וגוזל נפשו וטבעו ומחסר ממונו בשביל השם יתברך – אל יתן יותר מן החומש. אבל מי שהוא ותרן בטבעו – יכול ליתן יותר מחומש לפי מידת טובו וחסדו. היינו, מי שסובר שבוזז את עצמו – אל יבזבז יותר מחומש. אבל מי שלבו נכון בטוח שהשם יתברך יתן ויחזור ויתן וְלֹא יֵרַע לְבָבְו בתתו צדקותיו – הוא יכול ליתן מה שירצה":

 

מעשה רב – הבעש"ט מפזר יותר מחומש
"שאלו את הבעש"ט: למה הוא מפזר יותר מחומש? והוא נגד מאמר רבותינו ז"ל שאמרו: המבזבז – אל יבזבז יותר מחומש! והשיב הוא ז"ל: דלשון מבזבז הוא לשון ביזה, דהיינו: מי שאינו נותן בשמחה רק כמו גוזל לנפשו, והוא עושה נגד רצונו לקיים מצות בוראו – לזה נתנו חכמים שיעור שלא יתן יותר מחומש. אכן, מי שנותן בשמחה ויש לו תענוג מזה שנותן – אין שיעור לדבר":

 

מלחמות בעולם
"כשהייתה מלחמה בימיו של מורינו הבעש"ט בין היון ובין ישמעאל, אמר הבעש"ט: ראיתי שני שרים לוחמים, וגבר השר של ישמעאל. וראיתי השר של יון הולך בחוזרו בחרון אף, ותהיה מזה צרה גדולה לישראל, חס ושלום! והתפללתי שיהיה להיפך: שיתגבר השר של יון, רק שני יהודים לא יכולתי להציל מידם":

 

מעשה הבעש"ט בסעודה המוכנה מראש כיד המלך לתלמידיו
"פעם אחת נסע הבעש"ט עם תלמידיו, והוכרחו ללון ביער:
אמרו החסידים בבדיחותא: נראה הסעודה שיעשה לנו הרב!
ויאמר הרב: לכן ביום מחר אי"ה אעשה לכם סעודה גדולה בכמה מיני מטעמים!

ולמחרתו באו לעיר גדולה והתאכסנו בבית נגיד אחד, ולהנגיד הנ"ל בא דודו שהיה רב באיזה קהילה רחוק ממנו שמונים פרסאות, ולא ראהו זה יותר משניים עשר שנה, ולכבודו עשה סעודה גדולה, והזמין את כל בני העיר. והנה הגם ששמעו את שמע הבעש"ט, אבל לא החשיבו אותו כל כך:
ואחר התפילה בבית הכנסת באו כל אנשי העיר לבית דודו. הרב ישב בראש הקרואים, והבעש"ט היה עדיין מתפלל בירכתי הבית:
ושאל דודו הרב: מי הוא זה מתפלל עדיין? ויען בעל הבית: זהו הבעש"ט. ולא החשיבו כלום. וגם תלמידיו הקדושים לא קראו אותם להיסב עמהם כלל:

וכשסיים הבעש"ט את תפילתו, בא למקום הרב ואמר לו: דבר סתר לי אליך:
וילך עמו למקום סתר:
ויאמר הבעש"ט: הנה רום מעלתו יש לו איזה חסרון?
ויען הרב: לא!
ויען הבעש"ט: הנה בכל פעם שאתה רוצה לכוון בשמע ישראל, עומד נגדך שתי וערב!
ויכחש לו:
ויען הבעש"ט: האיך אפשר שזה שקר? והלא אתה התענית על זה שמונים תעניתים:

והוכרח להודות לו, ובכה לפניו שיעזור לו:
ויאמר הבעש"ט אל הרב דוד של בעל האכסניא: כי רפואתו הוא שלא יהרהר אחר צדיקים הגדולים:
וקיבל על עצמו בלב שלם שלא ישוב לכיסלה עוד:
ואמר הבעש"ט: היום תנסה לכוון כוונה זו וזו, ותראה כי כאשר תכוון כן - שב ורפא לו. וכן הוה:

ומיד נטל את הבעש"ט בידו והושיבו בראש הקרואים, וגם כל תלמידיו הסבו בראש, ואכלו את סעודתם המוכנה להם מאת הבעש"ט כיד המלך":
 

פרשת השבוע

  • 1
  • 2
  • 3
Prev Next

הרשמת חברים

כל העולמות כולם הם לבושים