פרשת האזינו – פרשת התשובה

 

 

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
הבעש"ט על פרשת האזינו – פרשת התשובה
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

 

החטא והעונש באים כאחד
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה - וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:
שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם - דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל:
דברים לב א ו ה
"הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה - וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם - דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל. ובפירוש רש"י: כתרגומו - חבילו להון לא לה בניא די פלחו לטעותא, דרא דאשניו עובדוהי ואשתניו, ע"כ. בשם הרמב"ן: כי החטא והעונש באין כאחד":

 

משל כל מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה א
"משל למלך שנהג לכנוס בין עניים לפקח בעסקם. ואחד היה משיב לו תמיד: כל מה שאדם עושה בין טוב ובין רע - הכל עושה לעצמו. וחרה למלך על שאינו מחזיק לו טובה ומשיב לו כך. וציוה לעשות תרנגול מפוטם בסם המוות, ונתן לו. והשיב העני גם כן כך: כל מה שאדם עושה בין טוב ובין רע - הכל עושה לעצמו. ולקח העני זה התרנגול לביתו שהיה בקצה העיר, והצניעו:
לימים, בא בן המלך עייף ויגע מצודת חיה ועוף, וביקש מעני זה שבא אצלו ליתן לו שום דבר מאכל. ונתן לו העני תרנגול זה שקיבל מהמלך לאכול. וכשרצה לאכול, אמרו הרופאים שעמו: בדוק תחילה! ובדק ונמצא סם המוות, ובא הדבר לפני המלך. והתנצל העני, שהוא ממנו. ואז הודה המלך שהאמת אתו, כי כל מה שאדם עושה בין טוב ובין רע - הכל עושה לעצמו. ומובן המוסר היוצא מזה":

 


משל כל מה שאדם עושה לעצמו הוא עושה ב
"משל לאשה אחת שהייתה ענייה גדולה. והיא היתה יושבת בבית קטן מצד העיר סמוך ליער מחמת גודל העניות, והיתה מחזרת על הפתחים ומפרנסת עצמה מזה. והיה מנהגה וטבעה: כשהיה אדם נותן לה איזה נדבה וצדקה, לא היתה משיבה לו שום שבח והודיה או איזה ברכה בעד זה שנתן לה. כך היה מרגלא בפומה לומר תמיד לאדם הנותן לה נדבה: כל מה שאדם פועל - פועל לעצמו, ויותר לא היתה משיבה שום דבר:

ונזדמן שהיתה מחזרת על פתח בית המלכה, ונתנה לה המלכה מתנה הגונה, והשיבה גם כן כדרכה: כל מה שאדם פועל - פועל לעצמו. ונתמלאה המלכה חמה על הענייה הזאת, כי אמרה שהיא עושה צחוק על הנותן לה צדקה. ומחמת כעסה ציוותה לשר האופים שיאפה עבורה עוגה יפה, וייתן בתוך העיסה סם המוות, וכן עשה. ואחר כך כשבאה הענייה אל המלכה כמנהגה, נתנה לה המלכה העוגה הנ"ל, וקיבלה הענייה והשיבה גם כן כמנהגה: כל מה שאדם פועל - פועל לעצמו, והלכה לה.
וכשבאה לביתה, נתיישבה בדעתה שלא לאכול את העוגה תיכף, מחמת חשיבותו, רק תשתעשע בה כמה ימים. ובתוך כך היה מעשה שבן המלכה הלך ביער לצוד ציד, ונשתהה מאוד ונתייגע, והלך לבית הענייה הזאת לנוח מעט. והענייה שמחה לקראתו, ואמרה לו: אולי רוצה אדוני לאכול? יש לי עוגה יפה מאת המלכה! ולקח ואכל, ומיד נפל מת. והתחלחלה הענייה ורצתה אל המלכה וסיפרה לה כל המעשה. אז אמרה המלכה: עכשיו אני רואה שאמת אמרת, כי מעשה ידי גרמו לי זאת:
והנמשל הוא, שיזכור כל אדם זה הכלל תמיד, שכל מה שאדם פועל - הכל פועל לעצמו, ולא ישגיח על ההנאות שייהנה אותו היצר הרע, רק יאמר לו כנ"ל: שכל מה שיפעול מהרע - יפעול לעצמו":

 

 

בכל הסתרות - שם הוא השם יתברך
רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי - אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי!
אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה - מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא. וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל!:
דברים לב לט
"חמישה אלפין [שבפסוק] - שגם שם גנוז אלופו של עולם. וחוץ ממנו הכל בטל ומבוטל אין בהם כח, והכל אחיזת עיניים לנסות בהם הבריות, ודי בזה. משל קודם התקיעות למלך איום ונורא שעשה מחיצות רבות מבוהלות, וחיות מבוהלים יסובבוהו, וכרוז יוצא: כל מי שיבוא אל המלך - יעשרנו המלך, ואת בתו יתן לו! והכל רצין. אבל כשאדם רואה אלו החומות ושאר דברים מבהילים - נסוג אחור. ויש שכבר הולך כמה חומות בטורח גדול, ואחר כך נסוג אחור שלא להתייגע. כי בין כל חומה, שרי המלך מפזרין הון, והטיפש לא יראה פני המלך כי אומר: די לו בזה. אבל האוהב ובן המלך, מוסר נפשו רק לקבל פני המלך באהבה, וכשבא לחומות המבהילים - משבר לבו ואומר: מה זה מלך רחמן הסתרת פניך כל כך בדברים מבהילים כל כך? ודוחק עצמו ומפזר כל הונו. וכשבא לפני המלך בלב אין ונשבר, וירא בחוץ - ואין חומה ואין הסתרה ואין שום דבר מונע מעבודת השם יתברך, למי שיודע שבכל הסתרות - שם הוא השם יתברך, ובכל תנועה - אלופו של עולם, ידע שאין שום מחיצה ולא הסתרה, הכל משרתי המלך מברכים ומודים לשמו ומסייעין בסיוע גדול למי שרוצה באמת לדבק עצמו בהשם יתברך בלב נכנע. וזהו: רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי - אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים ואין שום דינים ושום חומה, הכל אֲנִי בכל הסתרות ובכל השפעות האורות: אֲנִי - אֲנִי הוּא ולא אחר":

אָנֹכִי אָנֹכִי ה' - וְאֵין מִבַּלְעָדַי מוֹשִׁיעַ:
אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מֹחֶה פְשָׁעֶיךָ לְמַעֲנִי - וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכֹּר:
ישעיה מג יח וכה
אָנֹכִי אָנֹכִי הוּא מְנַחֶמְכֶם: מִי אַתְּ וַתִּירְאִי מֵאֱנוֹשׁ יָמוּת –
וּמִבֶּן אָדָם חָצִיר יִנָּתֵן:
ישעיה נא יב
"אָנֹכִי אָנֹכִי: כשתדעו שאָנֹכִי הוא אָנֹכִי ודאי שמו ואין עוד - ואז מוֹשִׁיעַ, תבוא לך ישועה בהרף עין. וזהו: אֲנִי - אֲנִי הוּא ולא אחר, ולעתיד יראו זה עין בעין, שכל תנועה - שם אלופו של עולם. משל קודם התקיעות: אָנֹכִי אָנֹכִי! כשתדע שאָנֹכִי הוא אָנֹכִי ואין עוד בכל תנועה - הוּא מְנַחֶמְכֶם בודאי. כִּי אֲנִי - אֲנִי הוּא: שכל פעולות האדם הם מעשיו של ה' יתברך":


משל הרמב"ם ותחיית המתים
השפעת המזון על האמונה והשכל
רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי - אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי!
אֲנִי אָמִית - וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי - וַאֲנִי אֶרְפָּא. וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל!:
דברים לב לט
אֲנִי אָמִית – וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי - וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. ורבותינו ז"ל אמרו {פסחים סח ע"א}: תָּנוּ רַבָּנָן: אֲנִי אָמִית – וַאֲחַיֶּה: יָכוֹל מִיתָה בְּאֶחָד וְחַיִּים בְּאֶחָד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָעוֹלָם נוֹהֵג? תַּלְמוּד לוֹמַר: מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא. מַה מַּכָּה וּרְפוּאָה בְּאֶחָד - אַף מִיתָה וְחַיִּים בְּאֶחָד. מִכָּאן תְּשׁוּבָה לָאוֹמְרִים: אֵין תְּחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: בַּתְּחִלָּה מַה שֶּׁאֲנִי מֵמִית אֲנִי מְחַיֶּה, וַהֲדַר - מַה שֶּׁמָּחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, ע"כ. דיש בכתבי שאלות ותשובות של הרמב"ם, ששאלו ממדינה אחת אל הרמב"ם וחתמו על שאלה זו כמספר ע' אלף: ילמדנו רבינו! מאחר שאין תחיית המתים מפורש בתורה, רק שדרשו כן בש"ס, אם כן גם לנו יש לדרוש ולהוכיח איפכא!, ע"כ. והרמב"ם לא רצה להשיב בעצמו, וציוה לתלמידו מורנו הרב רבי יהודה אבן תיבון לכתוב תשובתם. ותוכן עניין תשובתם הוא זה {וראה מורה נבוכים ח"ב פ"ל}:
אבאר לכם: מאחר שנמשך לכם ספק זה, אם כן אין נשמתכם נמשך מבני אברהם יצחק ויעקב, רק מאנשי סדום ועמורה וכו'. כי יש נשמות הנמשכים משמים וארץ ושבעה כוכבי לכת, וכיוצא וכו':
והנה יש לשאול על עיקר הבריאה: הא כל מעשה בריאת עולם לצביונן נבראו, כדרשת חכמינו ז"ל {ראש השנה יא ע"א}: הַהוּא כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דַּאֲמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית - בְּקוֹמָתָן נִבְרְאוּ, לְדַעְתָּן נִבְרְאוּ, לְצִבְיוֹנָם נִבְרְאוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְכֻלּוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, וְכָל צְבָאָם. אַל תִּקְרֵי צְבָאָם - אֶלָּא צִבְיוֹנָם, ע"כ. וכפי שהובא ברש"י בפסוק ויעש אלהים. ואם כן, מה טעם לא רצה ארץ להיות בחינת שמים? וצריך לומר: שלא ניתן דעת זה לארץ שידע בחינת שמים וזכותו, שיתאוה להיות בבחינת שמים. והטעם: כי גם בחינת ארץ צריך להיות בעולם, וכיוצא בזה בכל הנבראים. וזה שאמרו: לְצִבְיוֹנָם נִבְרְאוּ. וגם בבחינת אדם צריך שיהיו כת רשעים וכת בינוניים וכת צדיקים, כי יתרון האור מן החושך, עיין מזה במקום אחר. ורצה לומר: שנמשך תועלת מהחושך, שממעשה הרשעים נודע מעלת הצדיקים. וכל אחד מהם נבראו לצביונם ורצונם. וכי תימא, אם כן תקשה לכם קושיית הבחירה עם הידיעה, הנה מאחר שאתם כופרים בדרשת חכמינו ז"ל - אם כן איך אתם משיגים ביאור קושיא זו:

 

והנה, נפש האדם הוא דם הנעשה מברירת המאכלים. ויש כמה מיני בירור. בתחילה: על ידי שזורקת המרה טיפה במאכל מעיו לברר הגס והעב, ונעשה צואה ויוצא לחוץ. בירור ב': יוצא למי רגלים. בירור ג': נעשה זיעה. בירור ד': נעשה שערות וציפורנים. בירור ה': הדם נבלע בכבד ובטחול וכו'. ומבחר הדם נכנס בלב ואחר כך במוח, ומזה נעשה השכל והדעת:
ומדבריכם שנראה שאתם כופרים בדברי חז"ל, אם כן נראה שלא נזהרתם מאכילות איסור ודברים טמאים, והשכל והדעת שלכם נמשך להכריע אל הטומאה, כי ממנו נעשה. ואם כן, איך תוכלו להכריע בשכל שלכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רוחב לבם היה רחבה מני ים? ותדעו נאמנה: מאחר שירדתם לספק זה וכפירה זאת, תדעו שהפורעניות קרובה להם, ע"כ:

וכך עלתה להם, שבא עליהם מלך אחד והרגם והשמידם, ורצו להשתמד, ולא קבלו אותם, מאחר שכפרו בתחיית המתים, והאומות מאמינים גם כן בסוג הגלגול ותחייה, כמו שכתוב הפילוסוף וכו'. ומעט מזעיר נמלטו להרמב"ם וחזרו בתשובה":

"נראה כוונת החילוק, שמצד פילוסופיא וחקירה - יותר בנקל לקבל אמונה זו אפילו לאומות. אבל בר ישראל שצריך לקבל דווקא מכח התורה - צריכין לזה טהרה ומוח נקי ודם נקי ממאכלות כשרות דייקא. וכרש"י בסנהדרין צ ע"א: הכי גרסינן האומר: אין תחיית המתים מן התורה - שכופר במדרשים, דדרשינן בגמרא לקמן: מניין לתחיית המתים מן התורה? ואפילו יהא מודה ומאמין שיחיו המתים אלא דלא רמיזא באורייתא - כופר הוא, הואיל ועוקר שיש תחיית המתים מן התורה - מה לנו ולאמונתו? וכי מהיכן הוא יודע שכן הוא? הלכך, כופר גמור הוא":

 


סגולה לשמירת האמונה ולצלילות השכל –
זהירות במאכלים אסורים והתקדשות באכילתו
"כי מכל מיני מאכל ומשקה [א.] נעשה דם, [ב.] ומהדם יורד אל הכבד, [ג.] ומהכבד עולה הברירות אל הלב, [ד.] ומהלב יורד המובחר והדק אל המוח, [ה.] ושם שורה השכל והחיות של האדם. ומי ששומר עצמו ממאכלות המותרות והאסור והטמא - נעשו דמיו צלולין וטהורין, ויש לו לב טהור, והמוח והחיות שלו הוא חיות טהורה להשיג אמיתית החיות שהוא אלהות של כל העולמות המחיה את כולם. ומי ששומר את עצמו יותר ומקדש את אכילתו על פי דרכי ה' ותורתו - נעשה מזה בנין אב, והוא השכל לכל רמ"ח אבריו, ומתקדשים ומתטהרים.

וכן להיפך חס ושלום - נעשה בנין אב: [א.] שכל עכור ומעופש בדעות זרות, [ב.] וחיות שלו נעשה בחינת מת והוא אבי אבות הטומאה לכולם, [ג.] ורמ"ח אבריו נטמאים, [ד.] וטמא טמא יקרא לכל דבר, [ה.] ונעלם ממנו אמיתות החיות שהוא אלהות של כל העולמות, [ו.] ונטמא, [ז.] ונופל לדעות זרות ואלהים אחרים הם אלילים אילמים מתים, וזבחי מתים יקראו להם. לכן התנאים והאמוראים ובעלי המידות וחכמי המשנה, הם שמרו נפשן שלא יתגאלו בפַּתְ בַּג הַמֶּלֶךְ הזקן וביין משתיו, ולכן האירו אור שכלם, והיה שורה עליהם רוח הקודש לפרש כל מאמר סתום בדת תורתינו הקדושה, כי שרתה עליהם כח אלוהי אשר הוא יתברך שמו ואורייתא - כלא חד. בְּגִין דְּאוֹרַיְיתָא כֻּלָּא שְׁמָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְכָל אָת דְּאוֹרַיְיתָא מִתְקַשְּׁרָא בִּשְׁמָא קַדִּישָׁא {זוהר ח"ג עג ע"א}, ואור נשמתם גם כן הוא חוט המשולש אשר לא ינתק לעולם ולעולמי עולמים:

אבל אנשים הללו בוודאי טמאים, ונטמא דמם, ומשם לבם ומוחם שלהם נתטמטם במאכלות האסורות והטמאים, ולכך החיות שלהם נוטה למינות ואפיקורסות, ולא יוכלו לקבל מתיקות נופת צוף דברי מאמר חכמינו הבנויים על פי שכל אלהי עולם ומלך עליון. והואיל והעיזו פניהם ויצאו לחוץ - פתאום יבוא עליהם הכורת, וכרות יכרתו אותם וכל אשר להם. וכך עלתה להם: כי לא היו ימים מועטים עד אשר בא עליהם מלך גדול, והרג אותם ובזזו כל אשר להם": 

 

הבעש"ט מציל נערה משמד
"פעם אחת ישב הבעש"ט בסעודה שלישית, והיה טרוד מאוד בעמקות המחשבה, ולא אמר תורה בסעודה שלישית כלל, מה שהיה נפלא בעיני התלמידים.
ויהי אחרי שבירך ברכת הבדלה, היה מנהגו בכל מוצאי שבת קודש לנסוע לחוץ לעיר ערך חצי פרסה, והיה חוזר לעיר. ובאותו מוצאי שבת אמר גם כן להכין העגלה עם הסוסים לנסוע, ושיסעו אתו מקצת מן התלמידים. וציווה להכין צדה לדרך, ולקחת הסעפט {מזוודה} עם כל הבגדים, מה שהיה לפלא בעיני כל בני ביתו, ולא אמר כלל להיכן הוא נוסע.

ויהי בנוסעם משער העיר, ציווה לתלמידיו שיחזירו פניהם אליו, וגם לבעל עגלה ציווה שיחזיר פניו אליו ושיקשור המוסרות והסוסים ילכו מעצמם, וכן היה. וראו התלמידים והנה הם נוסעים מעיר לעיר, בכל רבע שעה ממש נכנסים בעיר אחת. ונסעו כך כל הלילה עד שהאיר היום. ונסעו מהלך רב מאוד באותו הלילה ע"י קפיצת הדרך.
ויבואו לעיר אחת גדולה, ועמדו הסוסים אצל בית אחד גדול ומהודר. ואמר הבעש"ט להעגלון שיסע להחצר עם הסוסים. ויקם בעל הבית משנתו, ונתן להם שלום.

וישאל אותם בעל הבית: מאין אתם?
אמר לו הבעש"ט: מוואלין.
וישאל אותם: אם הם סוחרים, היה להם להתאכסן בבתי אכסניות המיוחדים לכך. ואם מוכיחים ודרשנים, היה להם להתאכסן בבית הפרנס חודש!
והשיב לו הבעש"ט: מה איכפת לך! אני לא אתעכב כי אם איזה שעות.
והלך לו בעל הבית.
והבעש"ט קם מן העגלה שלו ולקח המעלה עשן שלו, ונכנס לבית המבשלות ליקח משם גחלת לשאוף את עשן הטיטון {טבק}.
והנה אישה אחת בחורה בשנים עמדה ממיטתה, באה גם כן לבית המבשלות לבושה במקצת בגדיה. ואמר לה הבעש"ט שתיקח גחלת אחת ותניח אותו בתוך המעלה עשן שלו, ועשתה כן.

 

 

ויאמר לה הבעש"ט: מכירה את אותי?
ותאמר: לא.
ויאמר לה: הלא אנכי דודך, ואני דר במעז'יבוז'. ומה טיבך בכאן?
ותאמר האישה: אני הייתי אשת בנו של בעל הבית, ומת אישי, וחמי הנ"ל רוצה שאקח את בן אחיו לאיש, והוא עדיין נער, ואני איני יכולה להעיז פני נגדו, אבל זהו שלא ברצוני.
ויאמר לה הבעש"ט: אל תדאגי! אני אהיה לך לאב. אם תרצי, תיסעי עמי היום למקומי, ושם אתן לך איש טוב לבעל כפי רצונך.
ותאמר האישה: הן! אני אסע!
ויאמר לה: אם כן, לכי הכיני עצמך, כי לא נתעכב בכאן.

ותלך האישה ותיקח את בגדיה ותכשיטיה ותשימם בתיבה אחת. ויהי כראות חמה את מעשיה, וישאל אותה: להיכן את נוסעת שאת מכינה את עצמך?
ותאמר לו: זה האיש הוא דודי, ורוצה לקחת אותי למדינתו, וייתן לי שם איש!

וייחר אף בעל הבית על הבעש"ט, וירץ אליו בחמתו, ויאמר אליו: מה זה אתה עושה לי? ליקח את כלתי בלי ידיעתי עם כל הבגדים והתכשיטים?!
ויקח אותו הבעש"ט לחדר אחד סגור, ויאמר לו:
להווי ידוע לך שאני בעש"ט. ואתמול יצאתי מביתי והלכתי כל הדרך הרב הזה ע"י קפיצת הדרך. והעניין הוא שכלתך אחרי מות אישה נתפקרה וזנתה עם כמה פריצים. ובקיצור, זה מקרוב הבטיחה לשר אחד להמיר דתה ולהינשא לו. והנה ביום אתמול בשעת סעודה שלישית בא אלי מעולם העליון אביה זקנה, שהיה צדיק מפורסם וגדול הדור, וביקש אותי לתקן את נכדתו, האישה הנ"ל, שיש לה נשמה גבוהה, ונפלה בעמקי הקליפות, ושלא תשאר שם ח"ו. והבטחתי לו. והנה האישה הנ"ל הגבילה הזמן על יום זה, ובוודאי אחרי שתי שעות יבוא השר עם אנשי חיל וייקח האישה עם כל הבגדים ותכשיטים ביד חזקה, ותמיר דתה! לזאת איעצך, ויהי אלקים עמך, ולמצווה רבה יחשב לך, והצלת נפשות!
ונכנסו דבריו בלב בעל הבית, והאמין לו. והבטיח לו הבעש"ט שיחזירו לו כל החפצים שלקחה האישה שאין מגיע לה.
והבעש"ט לקח האישה והוליכה עמו בחזרה. והתלמידים שלא ידעו מאומה מזה, נשתוממו על המראה. ובכל הדרך קירב אותה הבעש"ט, והיא קראה אותו דודי.
ויהי בבואם לקהילת קודש מעז'יבוז', שידך אותה הבעש"ט עם איש נכבד מאוד ונגיד מפורסם.

 

ויהי בעת החתונה קודם החופה, באה האישה לחדר הרב להתוודות לפניו ולבקש תשובה על חטאיה. כי בהיותה בבית הרב משך זמן נעקר מלבה הרע שהיה בה.
וכאשר ראה הבעש"ט שמקירות לבה היא מדברת, אז אמר הרב: האיך תעלי על דעתך שאני דודך? תדעי שלא היו דברים מעולם! רק שמחמת שקבעת זמן להמיר דתך, וביקש אותי אביך זקנך להציל אותך! ואם לא תעשי תשובה כראוי, בוודאי תמותי מיד!
ובכתה בכיה גדולה עד מאוד, וביקשה ממנו שיתן לה תשובה.
והשיב הרב שזו היא תשובתה: השידוך הזה, יתבטל. כי אינה כדאית שתינשא לאדם כזה, אחרי שהיא יודעת מרת נפשה. רק שתינשא לאופה, והיא תשב בשוק עם בייגל, וכל החפצים שנתן לה חותנה תשלח לו בחזרה, כי מה פשעו ומה חטאתו? והוא לא נתן רק על אמונתו בכדי להציל את נפשה משחת.
וכן עשתה, וקיבלה התשובה בלב שלם, ונעשית צדקת גמורה.

אחר זה בא אביה זקנה להבעש"ט בחלום, ואמר: תנוח דעתך שהנחת את דעתי":

 

הרב מפולנאה נעשה חסיד
"שמעתי מהרב המפורסם החסיד וחכים דקהילת קודש פולנאה שהיה אב בית דין בקהילת קודש שאריגרד:
כאשר שמע שהבעל שם טוב בא לקהילת קודש מוהליב, אמר בלבו: אסע גם אני. כי לא היה עדיין חסיד. ונסע ובא בערב שבת קודש אליו קודם תפילות בוקר, וראה שהבעל שם טוב מעשן לולקי [מקטרת]. והיה דבר זה תמיהה.
ואחר כך, בשעת התפילה, בכיתי בכיה גדולה שלא בכיתי מימי. והבנתי שלא משלי הייתה זאת הבכייה.
ואחר כך נסע הבעל שם טוב לארץ ישראל, ונשארתי משומם עד שחזר.
אז התחלתי לנסוע אליו, וישבתי אצלו זמן. והיה הבעל שם טוב אומר שצריך להגביה אותי.
וישבתי אצלו לערך חמישה שבועות. ושאלתי: אימתי יגביה אותי רום מעלתו.
והשאר שמעתי מהרב דקהילתנו, מורנו גדליה זכרונו לברכה, ואמר ששמע מהרב הנ"ל בעל התולדות, שהמוכיח רבי אריה מפולונאה היה ראשון לפעולותיו, שבא אליו לקהילת קודש שאריגרד על שבת, וביקש ממנו שיתאכסן אצלו. ולא השיב פניו ריקם. וביקש ממנו שיעשה לו מניין בביתו להתפלל, ונתן לו רשות. אבל בעצמו הלך לבית הכנסת.



ובשבת, כשהלך המוכיח לדרוש, ביקש ממרא דאתרא בעל התולדות שילך לדרשה. והוא הלבישו בדרשה מכף רגל ועד ראש, כי כל הדרשה היתה בעבורו, ונכנסו הדברים בלבו.
ואמר בעל התולדות בלבו: אין זה כי אם נביא! כי מניין יודע מחשבתו? ונדבק בו. ותיכף ביקש אנשי הקהל על הסעודה שלישית. והיה תמוה להם, כי יודעים שאינו מחזיק עם חסידים תלמידי הבעש"ט.
ואחר כך כשהחזיק הרב מפולנאה בצדקתו של הרב המוכיח, התחילו אנשי העיר לריב עמו, ונעשו לו שונאים גדולים, והמחלוקת היה הולך וחזק, עד שגירשו אותו מן העיר בערב שבת קודש, והוצרך לשבות בכפר אחד.
והבעל שם טוב היה בדרך לא רחוק. וכשראה הבעל שם טוב הדבר, אמר לאנשי סגולתו: ניסע לכפר פלוני! כי ידעתי שיש לו צער גדול, ונשבות שם עם הרב דקהילת קודש שאריגרד, שנהיה עמו לפקח צערו.
וכן עשו.
וגם הרב המוכיח היה שם גם כן עימהם. ובשבת אחר תפילת מוסף ראה המוכיח את הרב בעל התולדות שהוא מצער.
אמר לו: אל תצטער! שמעתי כרוז שהכריזו ואמרו: פלוני שונאך יהרג, ופלוני שונאך ימות בדרך, וכל העיר תישרף באש.
וכששמע הבעל שם טוב דבריו, צעק על המוכיח, ואמר: שוטה! גם אתה שומע כרוזים?! ונשתתק המוכיח.

והרב מפולנאה נסע לקהילת קודש ראשקוב, ונתקבל שם לרב פעם שניה.
ושם חזר בתשובה גדולה. כי היה לו עושר בסך ששים אלף מרבנותו. והיה מחלק כל המעות שלו, כי החזיר כל הקנסים שקיבל מאנשי קהילתו. וכל המשא ומתן שהיה בו נדנוד איסור, החזיר.
והכריז בחרם, שכל מי שקיבל ממנו ואינו בהכשר - יבוא ויחזיר מעותיו. עד שנשאר עני":

 

פרשת השבוע

  • 1
  • 2
  • 3
Prev Next

הרשמת חברים

כל העולמות כולם הם לבושים