הרב דניאל הכהן סטבסקי

חמשת ספרי היסוד למורנו הבעל שם טוב
חקת
 יום ראשון | ד' סיון | תשעב

פרשת חקת

 

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
פרשת חוקת
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו' בית הבעל שם טוב

 

מטהרת טמאים ומטמאה טהורים
וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל. (במדבר יט א-ב)
פרשה הזאת מדברת על כללי התורה כי כתוב: זאת חוקת התורה. יש חוקים ויש כלל כל חוקי התורה והוא פרה אדומה. נשאלת השאלה: איך יכול להיות שפרה אדומה שלצערנו הרב לא נוהגת מתקופה שעוד לפני חורבן הבית השני והיו רק תשה פרות בכל היסטוריה שלנו. איך יכול להיות שעיקר התורה זה פרה אדומה הזאת.

אומר הבעש''ט הקדוש שיש בתורה הרבה פרטים והרבה חוקים, משפטים, עדויות שהם מצוות חמורות של התורה הקדושה, אבל חוקה – ''חוקה חקקתי, גזרה גזרתי'' – תמצית של התורה הקדושה יש כאן. יש לנו כלל אחד גדול ומי שזוכה להשיג אותו – בעצם השיג תמצית של כל התורה הקדושה. והכלל הוא:

יש שלושה מצבים כלליים בבריאה: מצב א' – קדושה, מצב ב' טומאה, מצב ג' – טהורה.

א' קדושה – זה קשר, חיבור להשם יתברך, ''קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם" (ויקרא יט ב). כל פרוש מחברו – קדוש מחברו.אתם מקדשים עצמכם מעט מלמטה – אני אקדש אתכם הרבה מלמעלה. כלומר, קדושה זה עיקר התורה. אנחנו אומרים מאה ברכות ביום – ככה תיקן דוד מלך ישראל חי וקיים כמו שכתוב במדרש רבה (במדבר פי''ח כא) :
שבכל יום היו מתים מישראל מאה אנשים בא דוד ותקן להם מאה ברכות כיון שתקנם נתעצרה המגפה.
בתוך הברכות האלה יש ברכות הנהנים ויש ברכות המצוות, ובברכות המצוות אנחנו אומרים: ''אשר קידשנו במצוותיו'' כי עיקר העניין זה - קדושה, ולא כתוב ''אשר השכלנו במצוותיו''. המהלך של אומות עולם זה שכל. לכן כאשר הקב''ה רצה לתת תורה הם שאלו: '' מה כתוב בה?'' הכוונה: אם זה מתאים לי – אני אקח, אם זה לא מתאים לי – אז לא אקח. הם שאלו שאלה של שכל, שאלה של עץ הדעת, עץ הנחש, אילנה דמותא.
ואנחנו אמרנו: ''נעשה ונשמע''. על זה הקניטו אותנו כת של צדוקים: ''אתם עם פזיז, קודם כל שכל ואחר כך נראה עם זה מתאים או לא מתאים. איך אתם אומרים ''נעשה ונשמע'' לפני ששמעתם בכלל מה זה תורה?!'' אבל אנחנו אמרנו: קודם כל נעשה ואחר כך נבין בשכל מה שניתן לנו להבין. כי מהלך של עם ישראל זה עץ החיים – קדושה ולא השכל. מהלך השכל, פולחן השכל, עבודה זרה שכלית – זה אומות העולם, גויים. לכן אנחנו אומרים: ''אשר קידשנו במצוותיו'' -כי עיקר מגמת התורה זה קדושה, זה מה שיהודי רוצה להשיג במצוות, בתפילה, בתורה, בגמילות חסדים ובכל דבר – פתיחת הלב לקדושה.

ב' מצב השני, להבדיל, זה מצב של טומאה. אמר רש''י הקדוש שזה לשון אטימות, טומאה אוטמת את הקדושה. כי קדושה – זה זרימה של אור אלוקי, במצב של קדושה אדם נעשה צינור לרצון הקב''ה. מצב של טומאה גורם, חלילה, למחיצה בין האדם לבין הקדושה. לכן כל מצוות לא תעשה מכונות ''שמור''. מצוות עשה מכונות ''זכור'' שיש זיכרון והמשכת הקדושה. ולא תעשה – ''שמור'' שנשמור את הקדושה שלא תתפזר. לכן יש דברים שנקראים אפילו ''כרת'' כאשר ''נכרתה הנפש מעמיה'', מאיזה עמיך? הנפש נכרתת מרוח ומנשמה, חלילה, ממחנה של נשמות של עם ישראל. כלומר, יש מצב של אטימות שאוטמת את הקדושה וזה נקרא מצב של טומאה שלא נדע.

ג' מצב השלישי נקרא טהורה. זה מצב שיכול להפוך את המצב של טומאה, לטהר את הטומאה- אותו מצב של אטימות, ולחזיר את הנפש של בן אדם לקדושה. אומרים: להיטהר ממשהו כדי לחזור לקדושה. כאשר אנחנו אומרים ''שמן זך טהור'' הכוונה – דבר עצמו בלי תוספות, בלי שום דבר אחר כמו שברא אותו הקב''ה. שמן שמוסיפים עוד משהו, אפילו שמן אחר – הוא לא טהור. לכן צריך להיטהר מכל הדברים שהם לא מקוריים משעת בריאתם, כמו שהקב''ה ברא אותם. צריך להיטהר מאותה מחיצה של אטימות כדי לצאת מטומאה ולהיכנס לקדושה.

מי שיודע את הסוד הזה, את שלושת מצבים האלה: קדושה, טומאה וטהורה – אז הוא יודע כלל יחיד שכולל כל החוקים. מה שכולל כל חוקי התורה, כל מצבים אפשריים – זה נקרא חוקה וזה חוקת פרה אדומה.

שואל הבעש''ט הקדוש.
ענין פרה אדומה היכן הוא רמוזה לבא מזה לעבודת השם יתברך תמיד, שכל המצוות הם נצחיות בשכל, אף שבפועל הם בזמן ובמעשה, מכל מקום בשכל הם תמיד נצחיים, כי התורה הוא אלהותו ואלהותו נצחיות, שכל התורה צריכה להמצא תמיד בכל זמן בדרך חכמה ושכל, שיש ללמוד מכל מצוה רמיזתה, ועל פרה אדומה שאפילו בזמן בית המקדש לא נהג אלא לעתים רחוקות?

כלומר, התורה לא תהיה מוחלפת, וכל המצוות האלה קיימות היום – אם בגשמיות אז אפשר לטהר גופים של העולם, עולמות, ואם לא בגשמיות אז לפחות אפשר לטהר נשמות, פנימיות. ומביא הבעש''ט משנה פרה אדומה שאומרת רק על תשע פרות שהיו לנו בכל היסטוריה:
הָרִאשׁוֹנָה עָשָׂה משֶׁה, וְהַשְּׁנִיָּה עָשָׂה עֶזְרָא, וְחָמֵשׁ, מֵעֶזְרָא וְאֵילֵךְ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שֶׁבַע מֵעֶזְרָא וְאֵילֵךְ. וּמִי עֲשָׂאָן, שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק וְיוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל עָשׂוּ שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם, אֶלְיְהוֹעֵינַי בֶּן הַקּוּף וַחֲנַמְאֵל הַמִּצְרִי וְיִשְׁמָעֵאל בֶּן פִּיאָבִי עָשׂוּ אַחַת אֶחָת. (משנה מסכת פרה, ג,ה)

רמב''ם גם מדבר על תשה פרות במשנה תורה ומוסיף עניין של פרה עשירית:
ותשע פרות אדומות נעשו משנצטוו במצוה זו, עד שחרב הבית בשני- ראשונה עשה משה רבנו, ושנייה עשה עזרא, ושבע מעזרא עד חורבן הבית; והעשירית יעשה המלך המשיח, מהרה יגלה.
(רמב''ם משנה תורה, הלכות פרה אדומה ג, ד)

מוסף הבעש''ט הקדוש עוד שאלה ידועה:
ומה גם שמטהרת טמאים ומטמאה טהורים.
כלומר, אותו דבר שמטהר את הטמאים ומטמא טהורים – מי שמיזה את הטיפה של מי חטאת הוא בעצמו נטמא. כמו שכתוב: ''כל העסוקין בפרה מתחילה ועד סוף מטמאין בבגדים והיא עצמה מטהרת טמאים'' (פסיקתא דרבי כהנא ד, ו)

עכשיו הבעש''ט הקדוש נותן תשובות על השאלות האלה –מה המשמעות של מצות פרה אדומה בפנימיות גם איך אותו דבר יכול להטר טמאים ולטמא טהורים:
וזהו ענין הגבהות. שמתחלה אם האדם מתנהג בדרך לא טוב והוא רחוק מהשם יתברך, התחלת תיקונו הוא מצד הגבהות, ושלא לשמה, כמו להתפארות, או בשביל שיזכה לעולם הבא שזהו גם כן גבהות נסתר, שחושב שראוי שישלם לו השם יתברך שכר על מעשיו, וחושב את עצמו שעושה איזה דבר למענו יתברך שמו, ובאמת מצידנו בלתי כח הבורא מה אנו, והאיך יתכן לקבל שכר.

מדבר כאן הבעש''ט על עניין של גאווה כאשר אדם מגביה את עצמו מעל המדרגה האמיתית שלו וחושב שעושה טובה להשם ושמגיע לו שכר מהשם על כל המצוות וכל העבודה שהוא עשה. אבל באמת הקב''ה נתן לנו מצוות בשבילנו כדי לטהר אותנו, לאזן אותנו, לזכך אותנו.

ממשיך הבעש''ט הקדוש ואומר:
רק שמתחלה אי אפשר לבא לזה, וח"ו ישאר בחיצוניות, והותר לו לאחוז בגבהות והתפארות ויעשה שלא לשמה (פסחים ד"נ ע"ב) ומתוך שלא לשמה בא לשמה.

זאת אומרת שבתחילה אדם לא יכול לעבור מיד ממצב של טומאה למצב של קדושה, מהרגשה כאילו בלעדיו הקב''ה לא יכול - ולהגיע להכנעה וקבלת עול שמים שזה עיקר התורה. לכן צריך מעבר כאשר אדם כבר עובד השם אבל עוד לא לשם שמים. אומרת גמרא (פסחים ד''נ ע''ב):
''כתיב (תהילים נז) כי גדול עד שמים חסדך וכתיב (תהילים קח) כי גדול מעל שמים חסדך הא כיצד כאן בעושין לשמה וכאן בעושין שלא לשמה וכדרב יהודה דאמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה.''
גמרא מביא שני פסוקים מתהלים ומסבירה שמי שעושה לשמה – זה מעל השמים ומי שעושה לא לשמה – זה עד השמים. כלומר, מי שעושה לשמה והוא מופשט מגבולות עצמו, לא מרגיש שהוא לומד את התורה ומתפלל את התפילה – אז עבודתו מגיע מעל העולמות, מעל הבריאה, מעל השמים, אין לו עסק עם הבריאה אלא רק עם הבורא. אבל מי שעושה עבודת השם בגלל שרוצה משהו לעצמו – אז עבודתו נשארת עד השמים, בתוך הבריאה, בתוך עולמות. ובכל זאת אם לא הגעת לשמה אז לא ללמוד ולא להתפלל?! אומרת הגמרא שאף על פי שלא לשמה כן צריך לעשות עבודה ''שמתוך שלא לשמה בא לשמה''.זאת אומרת שאפילו אדם עושה עבודה שכעת לא לשמה, אבל הוא מודע לזה שנמצא במצב שלא לשמה ואז יכוון שיעשה עבודה לשמה. אבל הוא צריך להשתוקק ולהתגעגע לזה.

ממשיך הבעש''ט הקדוש:
אבל בלשמה צריך להיות זך ונקי מכל סוג גבהות, כי אם יתערב בו גבהות ח"ו תפסול העבודה.

כלומר,הכלל הוא שגאווה פוסלת את עבודת השם. אז איך יכול להיות שתורה עצמה מבטיחה לנו ''שמתוך שלא לשמה בא לשמה''? על ידי זה שבחיצוניות אדם יודע שעושה עבודה שלא לשמה, אבל בפנימיות הוא משתוקק ורוצה להגיע לשמה.

עובר מורנו הבעש''ט הקדוש לשאלה השניה:
כדאיתא במשנה במס' פרה ומי עשאום וכו', ומה גם שמטהרת טמאים ומטמאה טהורים. נמצא הגבהות מטהרת הטמאים הרחוקים מהשם יתברך, ומטמא את הטהורים שנתקרבו כבר להשם יתברך, שח"ו אם יתערב בהם גבהות יתועב לפני ה'.

זאת אומרת שאותה פרה אדומה – אותה גבוהות- שמטהרת את הטמאים, את האדם שעדיין בטומאה, במצב שלא לשמה, אדם שחושב שמגיע לו פרס. אבל בגלל שהוא משתוקק ורוצה לעבוד לשמה – אז יש בזה טהורה.

אבל אדם שעושה עבודה וחושב שזה לשמה ויש לו גאווה, מוכה לעצמו כפים, ''מחזיק טיבותא לנפשיה'' זה נקרא – אז הוא תוך מצווה שהוא עושה מטמא את עצמו, חלילה. וזה בחינת פרה אדומה בזמן הזה.

מסביר הבעש''ט הקדוש :
והענין הזה אפילו בצדיקים שכבר הם טהורים הוא נוהג תמיד על דרך הנ"ל, שצריך להתקרב להשם יתברך בגבהות ושפלות, כי קודם שרוצה האדם להתקרב להשם יתברך על ידי איזה מצווה גדולה ותורה או תפלה, נמצא שעדיין הוא מרוחק, ונמצא שלערך הקירוב שיתקרב ויתקדש אחר כך על ידי העובדא שעתיד לעשות, נקרא עתה על דרך הכינוי טמא ומרוחק מהשם יתברך, ואי אפשר להתקרב להשם יתברך אם לא יהיה לו גבהות, פירוש, דיש קטנות וגדלות בקדושה, ולעומת זה בסטרא אחרא ר"ל, דבסט"א קטנות היינו שהיצר הרע אומר לו אתה אינך ראוי לעשות מצוה גדולה ועובדא כזו, ועל כן צריך שיגבה לבו בדרכי ה' השם יתברך, כמאמר רבותינו ז"ל במשנה (סנהדרין דל"ז ע"א) למה נברא אדם יחידי שצריך לומר עלי העולם עומד כו', דאם לא כן, יאמר לו יצרו שאתה אינך ראוי להתקרב אליו על ידי עובדא זו, לזה צריך להשתמש בגבהות, ושיגבה לבו בדרכי ה' להתקרב דווקא, ובאמת הוא שפלות כמו שאמרנו לעיל, רק שדומה לגבהות נגד היצר הרע שרוצה לפתותו מצד מצוה שמצוה להיות שפל, ואם כן על ידי גבהות זה יטהר, ויקרב את עצמו אל השם יתברך, כשיעשה העובדא של תורה או תפלה או מצוה, ואחר כך בעת העובדא שעושה אז אחר כך, צריך להיות נשמר מכל צד גבהות, וישפיל את עצמו לפני השם יתברך ולפני כל, וזה קטנות שבקדושה, שלא ידומה לו שהוא גדול מחבריו, כשרואה שהם אינם עושים עובדא זו, נמצא הגבהות בשעת מעשה המצוה שאז הוא נקרא טהור, ואז הגבהות מטמא טהורים ח"ו:

זאת אומרת שלפני המצווה כן צריך קצת גבהות כדי להתגבר על יצר הרע האומר לאדם שהוא לא שווה לעשות מצווה גדולה כזאת. אבל תוך כדי מצווה ואחרי המצווה צריך שפלות שלא יתגאה, אחרת הגבוהות ''מטמא את הטהורים'', חלילה.
          

 

הרשמת חברים

בֹּא אַתָּה וְכֹל גּוּפְךָ אֶל הַתֵּבָה