הרב דניאל הכהן סטבסקי

חמשת ספרי היסוד למורנו הבעל שם טוב
מטות
 יום ראשון | כה' תמוז | תשעב

פרשת מטות

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
פרשת מטות
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו' בית הבעל שם טוב

 

תיקון הדיבור

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה. (במדבר ל ב-ג)

עיקר הכוח שאנחנו צריכים לתקן בפרשה הזאת זה עניין הדיבור.בוודא שבנדר - טוב שלא תדור משתידור ולא תקיים, אבל גם כתוב''כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה'' – דיבור הוא הקובע, הקשר בין המחשבה לבין המעשה. פה הוא נמצא באמצע בין הראש לבין הגוף. הוא איבר התחתון של הראש ואיבר העליון של הגוף, לכן הוא ממוצע. הוא גם ממוצע בין מה שבחוץ לאדם לבין מה שבפנים. פה מכניס את המאכלים פנימה וגם מוציא את המלים החוצה, לכן אדם נקרא ''מדבר''. על ידי כוח הדיבור הוא מקשר הפער בין הרוחניות לבין הגשמיות. או שאדם בפעולה שלו מגיע למקום שמגיע או שהוא מקשר את זה בדיבור, כמו זריקת חץ. כלומר, אדם לא נמצא עכשיו ביבשת מסוימת אבל הוא מדבר אל אותה יבשת ויוצר איתה קשר דרך הדיבור. ועל זה נאמר : ''דבר דבור על אופניו''. כי דיבור זה נשמה של הדבר עצמו.

דיבור פועל מציאות, פעולה זה לשון ''פה עולה'', דיבור מלביש מחשבה בתוך אוויר העולם, בתוך המעשה, הוא הקשר בין מחשבה לבין מעשה.לכן תפילה שלנו היא בדיבור, קריאת תורה היא בדיבור, רוב התקשרות בין אדם לחברו גם בדיבור. כתוב בגמרא חולין: ''ניבול פה קשה מכל''. ומאידך: ''לשון רכה תשבר גרן.''

לכן יש לנו עם דיבור שני אופנים: אפשר להתרומם, אפשר להעמיק, אפשר לפזר, אפשר לחבר.

אנשים לפעמים לא מעריכים כוחו של דיבור ואומרים דברים סתם, בלי לחשוב פעמים. אבל חכמינו בכל הדורות דיברו כמה צריך להיזהר בכל מילה היוצאת מפה עד כדי כך שאמרו: ''אין כחם של ישראל אלא בפה''. (אדרת אליהו על שמות פרק יז פסוק יד). וגם כותב רבי מאפטא: ''והנה כחם של זרע ישראל אינו אלא בפה. הקול קול יעקב בתורה ובתפילה.'' (ספר אוהב ישראל, פרשת כי תצא)

גם כתוב (ספר מאור עיניים, השמטות):
ויסב אלהים את העם דרך המדבר וגו' (שמות יג יח) הענין הוא שהקודשא בריך הוא נתן לישראל כח הדבור שעל ידי הדבור מתנהגים כל העולמות.
ועוד הוא כתוב:
כשישראל מדברים ויש להם כח הדבור הראוי אז אין שטן ופגע רע ונתבטלו המקטרגים.

עד כמה צריך אדם להיזהר עם כוח אדיר הזה בנדר, בשבועה ( שזה יותר חמור) שאדם נותן בשם הקב''ה וגם ''כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו''. אחד מעשרת הדברות אומרת: ''לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא'' ( שמות, פרשת יתרו)

מביא הבעש''ט מדרש:
במדרש (ילקוט ראובני, מטות רמ"ז תשפ"ד) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה,
מגיד, שכשם שנתנבא משה בכ''ה (שמות ד כב): וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. כ''ה – כך התנבאו הנביאים בכ''ה. ומוסיף עליהם משה שנאמר בו: ז''ה הדבר.

צריך להודיע לפרעה ולאומות העולם שאנחנו – בן הבכור, וככה צריך לדבר לאומות העולם. אפילו כאשר מנהיג שלנו הולך למנהיגי אומות העולם – זה עדיין גלות. ( לפי ערך הגאולה פרעה היה צריך לבוא על ארבע למשה רבינו.) אומנם, משה רבינו נהג פעולה של שחרור, נתן פקודות לפרעה כדי לשבור את הגלות. אלא עיקר הגאולה שהם יבואו אלינו ולא אנחנו אליהם. כי אנו אור לגוים ואין אנחנו צריכים לקבל מהם מאומה. אנחנו המשפיעים כי אנחנו בן הבכור והם אחים הקטנים שצריכים לקבל- ואז הכל בא למקומו בשלום.

אז משה התנבא בכ''ה והוא התנבא בז''ה – ''זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה .''
כ''ה - זה בכף בדמיון, זה קצת רחוק, בכ''ה התנבא שאר הנביאים. אבל משה רבינו גם התנבא בז''ה הדבר, זה בנוכח, לא בכף הדמיון, לא דרך משלים, לא דרך לבושים. כי ככך שיש פחות לבושים -אז קשר הוא יותר פנימי. לכן אומר המדרש שמשה רבינו היה היחיד שהתנבא בז''ה הדבר.

ממשיך המדרש ולכאורה מדבר על נושא אחר לגמרי, אבל אנחנו נראה בהמשך שהבעש''ט הקדוש עושה קשר בין ענייני נדר ושבועה לבין ענייני ייחודים, דבקות להקב''ה ונבואה.

ועוד אומר המדרש:
זהו שאמר הכתוב (קהלת ה ד): טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם:
אמר הקדוש ברוך הוא הוו זהירין בנדרים ואל תפרוצו בהם, שכל הפרוץ בנדרים סופו למעול בשבועות, והמועל בשבועות כאילו כופר בהי, ואין לו מחילה שנאמר (שמות כ ז ודברים ה יא): כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא. וכתיב, (ירמיה ד ב): וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי יְהוָה בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בוֹ גּוֹיִם וּבוֹ יִתְהַלָּלוּ.

מתי בן אדם מכובד גם אצל גוים? כאשר הוא לא משנה בדיבורו, שומר על דיבורו, לא מנסה למצוא חן בעיניהם, אומר דבר השם כמו שתורה אומרת ולא משנה. ואז הם מעריצים אותו. אבל אם הוא מתחיל להתחנחן ולשנות דיבורו – אז גוים מתחילים לבזות אותו ולהעניק את הגלות ולשלוט בו.

ממשיך הבעש''ט הקדוש:
אמר להם הקב''ה לישראל: לא תהיו סבורים שמותר לכם לישבע בשמי! אפילו באמת אין אתם רשאין לישבע בשמי, אלא אם כן יהיו בך כל המידות האלה שנאמר (דברים י כ):
אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא אֹתוֹ תַעֲבֹד וּבוֹ תִדְבָּק וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ.

וזה שלושת התנאים שאדם צריך לקיים כדי שיוכל לדור נדר. כי ברגע כאשר אדם נודר נדר יש לו גדר של קדושה ושמירה.

א) אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא- גם שם יהוה מצד הרחמים וגם אלהי''ך מצד מידת הדין. זה מדרגה ראשונה – יראת שמים. מבחן של יראת שמים זה כאשר יש התנגשות בין יראת הבורא לבין יראת בשר ודם. קורה לפעמים שפתאום אדם מתבייש מבשר ודם ולא מתבייש מהשם. כאשר יש התנגשות חברתית אז יש ניסיון וככה בן אדם מגלה אם הוא ירא שמים או ירא ארץ. כי אם יש שני ממונים על אדם והוא מנסה להתחלק - אז יש בעיה של נאמנות כפולה. מתי יש התנגשות בין הקב''ה לבין בוס השני אז צריך להחליט או זה או זה, ולכל דבר יש מחיר.
על זה אומר בעל ''חובות הלבבות'': מי שיש בו יראת שמים – אין בו יראת בשר ודם. ומי שיש בו יראת בשר ודם – אין בו יראת שמים. אבל כותב רמ''א שלא צריך להתקוטט עם אנשים. לא חייבים לעשות את רצונם, אבל לא צריך להתקוטט איתם.

ב) אֹתוֹ תַעֲבֹד. זאת אומרת שאדם צריך להתאים את עצמו אליו, יתברך. להתאים רצון לרצונו, להתאים מחשבה למחשבתו יתברך, להתאים את ההרגשות ואת הדיבורים ואת תנועות איברים – הכל למה שהקב''ה דורש ממנו.זה נקרא אותו תעבוד, כי אנחנו עובדים את הקב''ה בלבד ולא עובדים את בני אדם.

ג) וּבוֹ תִדְבָּק . אם אדם אוהב את מישהו אז הוא רוצה להיות קרוב אליו. אם אדם אוהב את השם אז הוא רוצה להידבק בו. ''קירבת אלהי''ם לי טוב.''(תהלים עג כח)

שואל הבעש''ט הקדוש:
וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה? הלא נאמר הוי''ה אלה''ך אש אכלה הוא? אלא: כל המשיא בתו לתלמיד חכם, והעושה פרקמטיה לתלמיד חכם, והמהנה תלמיד חכם מנכסיו – מעלה עליו הכתוב כאלו מדבק בשכינה. (כתובות קיא ע''ב)

כלומר, אתה לא יכול להידבק להשם יתברך ישירות, יש לך חולשה עם ענייני העולם הזה, הרי לא יכול להיות שרוב העולם לא צודק! אז תדבק לתלמיד חכם כי יש לו תורה מסיני והוא לא נכנע לעולם הזה, לאופנות של דור. ואם אתה נדבק במישהו שהוא דבוק להשם - אז גם אתה דבוק להשם.
איך בודקים תלמיד חכם? אומר רבי ישמעאל: ''אם דומה הרב למלאך השם צבאות תלמד תורה מפיהו'', כלומר אתה יכול להידבק בו.

אומר מורנו הבעש''ט הקדוש שיש בעניין הזה כלל גדול: כתוב במסכת חגיגה: בשלושה דברים דומים בני אדם למלאכים ובשלושה דברים לא דומים. אחד מדברים שהם שונים שאין למלאכים רצון שלהם, הם שליחים של הקב''ה. התפשטות של חוט רצונו של הבורא – זה נקרא מלאך. אין לו שום רצון עצמאי. כאשר מלאך מתלבש בעולם הטבע – זה נקרא מלאכה.
דבר שני – מלאך לא צפוי, אי אפשר לדעת מה יצא ממנו. אז אומר הבעש''ט הקדוש: מה זאת אומרת ''רב דומה למלאך''? שאין לו אינטרסים אישיים אלא הוא עושה רצון אלהי''ם. ודבר שני: אדם לא יודע מה הרב יענה לו. ולמה כתוב: ''השם צבאות''? כי הוא ''צא'' ו''בא''- תמיד מתחדש, אי אפשר להכניס אותו לאיזה כובסה, לאיזה סגנון, אופנה ומערכת.

עצה שנייה לגבי דבקות – לדבק במידותיו, כמו שאומרת גמרא: אבא שאול אומר אדמה לו מה הוא רחום וחנון אף את תהא רחום וחנון. (ירושלמי, פאה, ג ע''א). אדם צריך להשוות מידות למידותיו ללמוד ממנו יתברך. כמו שהקב''ה כל הזמן מרחם עלינו למרות שלפעמים אנחנו לא עושים את רצונו – אבל הוא לא מפסיק את הנשימה, אלא ממשיך להחיות אותנו, אז גם אנחנו צריכים להתנהג באותה מידה כלפי אנשים.

זאת אומרת שאם אדם מקיים את שלושת התנאים הנ''ל: ''אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ תִּירָא'' ואת ''אֹתוֹ תַעֲבֹד'' וגם את ''וּבוֹ תִדְבָּק'' – אז הוא יכול להישבע בשמו.

ובעניין של יראת שמים מדרש מביא שלושה מקרים כאשר כתוב שהקב''ה בעצמו מעיד שאדם הזה הוא ירא שמים:
עד שתהא כשלושה שנקראו יראי אלהי''ם: אברהם, איוב ויוסף.

וזה שלושת האופנים לבדוק יראת שמים: מול החברה (בחינת אברהם, לא להמליך מערכות אנושיות), מול ייסורים כמו איוב, ומול תאוות כמו יוסף.

ומסכם הבעש''ט הקדוש:
אם יש בך כל המידות הללו – אתה יכול להישבע. ואם לאו – אי אתה יכול להישבע.

אחר כך מביא הבעש''ט מעשה שלא היה עניין של יראת שמים ולא עניין של עבודת השם ולא עניין של דבקות, אלא שימוש של שבועה בלי צורך ממש. ועל זה מזהירה את התורה: לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

מעשה בינאי המלך שהיו לו ב' אלפי עירות, וכולם נחרבו על שבועת אמת. כיצד, אומר אדם לחבירו בשבועה שאני הולך ואוכל כך וכך במקום פלוני, ואשתה כך וכך במקום פלוני, והיו הולכין ומקיימין שבועתן, ונחרבו. מה הנשבע באמת כך, הנשבע על שקר על אחת כמה וכמה.
(ספר קול שמחה, פרשת מטות)

עם כל הדברים הקשים לגבי נדרים ושבועות נשאלת השאלה: אז למה אנחנו צריכים את זה, למה הקב''ה ברא את המציאות של נדר ושבועה?

מסביר הבעש''ט הקדוש שזה עניין של ייחודים שאומרים לפני עשיית המצוה:
אמר הרב [הבעש"ט זי"ע] רמז מן התורה לדברי רבותינו ז"ל שתקנו לומר קודם כל מצוה ''לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה'' הוא מן זה הפסוק, זה הדבר, והענין הוא, כי שלמה המלך עליו השלום אמר טוב אשר לא תדור וכו', ולכאורה קשה באיזה אדם מדבר, אם באדם שאינו חושש לתשלום נדר, פשיטא שאסור לידור שהוא בלאו ועשה כדאיתא בגמרא (ע"ש בגמרא נדרים ד"ג ע"ב) ואם באדם שרוצה לשלם בנדר, אמאי אמר טוב אשר לא תדור הא אמרינן (בנדרים ד"ח ע"א) מניין שנשבעין לקיים את המצוות וכו'.
וגם דוד המלך עליו השלום אמר (תהלים קט"ז, יד): נְדָרַי לַיהוָה אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ: וכי עבר דוד ח"ו על זה? אלא הענין הוא, דכל מצוה שאדם עושה, הוא מתקן בכל הבחינות של נפש, רוח, נשמה, עד למעלה בקוצו של יו"ד שהוא טמיר ונעלם.

ואם המצוה בעובדא - הוא ענין בחינה אחרונה של המצוה, שהוא צריך לתקן עוד בדיבור ובמחשבה, ואם המצוה בדיבור, זהו ענין אחרונה של המצוה, וצריך לתקן עוד קול ומחשבה.

וכשאדם מחשב לעשות מצוה, עדיין אין לו פחד מקטרוג הקליפות כי אין להם אחיזה במחשבה, רק כשהאדם מדבר בפיו לעשות מצוה, אז יש לו קטרוגים לבטל המצוה, מפני שהקליפות יש להם יניקה ממקום הדיבור.

ואם כן על פי זה, כשאדם רוצה לעשות מצוה, ומוכרח לדבר לעשות המצוה, וחושש מפני המקטריגים, לכך תקנו חכמינו ז"ל לומר לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה כו' על ידי ההוא טמיר ונעלם, אם כן עשה הייחוד של המצוה בדיבור ובקול ובמחשבה, עד למעלה שהוא טמיר ונעלם, אם כן אין לו שום פחד מהקטרוג ומניעות המצוה, ולא מפני שום פנייה בעשיית המצוה, כיון שהעלה כל חיות המצוה למעלה, ואינו מחוסר אלא עשיית המצוה שהוא בחינה אחרונה, וממילא אין להם למקטריגים שום כח למנוע ממנו המצוה.

וזהו שאמר הכתוב (בפ' תצא) כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו, אמר הרב [הבעש"ט זי"ע]שהפסוק הוא מבטיח, כי כשיעשה האדם יחוד קודם עשיית המצוה, וזהו לה' אלהיך, בוודאי תהיה בטוח כי לא תאחר לשלמו, כלומר שישלים המצוה גם כן בעובדא, כיון שעשה היחוד בשלימות, וזהו שאמר הכתוב זה הדבר, והוא רמז על הייחוד, כי זה הוא יסוד והדבר הוא מלכות, ועל זה אמר אשר ציוה ה', היינו שציווה ה' לכל אדם קודם עשיית המצוה, לומר היחוד בשלימות, והיינו ''איש כי ידור נדר ליהוה'' לעשות המצוה - לא יאמר בסתם לעשות המצוה רק לעשות היחוד בשלימות.

וזהו שאמר הכתוב: ז''ה הדבר. והוא רמז על היחוד, כי ז''ה – הוא יסוד, והדבר – הוא מלכות. ועל זה אמר אשר ציוה הוי''ה. היינו: שציוה השם לכל אדם קודם עשיית המצוה לומר היחוד בשלימות. והיינו: אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה לעשות מצוה – לא יאמר בסתם לעשות המצוה, רק לעשות הייחוד בשלימות.

לכן ציווה הבעש''ט הקדוש להגיד ''לשם ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתה...'' לפני כל מצוה כבחינת נדר שמקימים מיד. וכידוע שאם הבעש''ט הקדוש תיקן משהו - אז לכל עם ישראל, לא דבר אחד לצדיקים ודבר אחר לאנשים פשוטים. גדול הדור וקרוב של הבעש''ט, בעל ''נודע ביהודה'' חלק אל הבעש''ט בעניין הזה ואמר: איך אדם פשוט יכול להגיד ''לשם ייחוד'', הרי הוא לא יודע מה זה ''לשם'' ומה זה ''ייחוד'' ומה זה ''קודשא בריך הוא'' … וכך הוא המשיך עם כל המלים של הייחוד. הבעש''ט שמע את זה, צחק מאוד ואמר: ''ואף על פי כן זה עובד.''
ברגע שאדם אומר את זה הוא מתקדש. כי דיבור מתלבש באוויר העולם ויכול לקדש אותו.

בוודאי, שאסור לזלזל ולהגיד ''לשם ייחוד'' סתם, אלא כן לכוון לייחוד. אבל אם אדם אומר את זה בצורה טכנית בלי הכוונה – אז יותר טוב לא להגיד את זה.

כך אומר הבעש''ט הקדוש:
ולזה קאמר המדרש זש"ה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, פירוש, משלא תשלים היחוד רק לומר סתם לעשות המצוה, דאם כן יש חשש קטרוג, ולזה טוב אשר לא תדור שלא יאמר כלל, רק לחשוב לעשות המצוה, ואז אין לו שום חשש ממקטריגים אבל באמת אם הוא משלים היחוד בשלימות גמור אזי וודאי טוב יותר, ולא יהיה לו שום פחד ממקטריגים, אדרבה יהיה לו סיוע ועזר לגמור המצוה.

 

 

הרשמת חברים

הנשמה והגוף