פרשת כי תבא

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
פרשת כי תבוא
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו'

בית הבעל שם טוב

 וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הַוָיָּ"ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה - וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ: וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר הַוָיָּ"ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ - וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר הַוָיָּ"ה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם: (דברים כו א,ב)

אומרת תורה הקדושה:
נֹתֵן לְךָ - לא כתוב נתן לך אלא נותן, בזמן הווה – נותן לך עכשיו, כל יום, רק צריך לקחת ולא לתת לגוים.
נַחֲלָה – רש''י הראשון על התורה: אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל ומה טעם פתח בבראשית משום (תהלים קי"א ו) ''כֹּחַ מַעֲשָׂיו הִגִּיד לְעַמּוֹ לָתֵת לָהֶם נַחֲלַת גּוֹיִם'' שאם יאמרו אומות העולם לישראל ליסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים הם אומרים להם כל הארץ של הקב"ה היא הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.
וִירִשְׁתָּהּ - רש''י הקדוש אומר: וגירשתם
וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ - באותו מקום צריך לשבת. כי כאן יש שתי מצוות: לרשת, לגרש פולשים משם ומצוה שניה – לשבת במקום הזה, יש מצווה ישיבת הארץ. ואז מה לעשות? ממשיכה התורה הקדושה:
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר יהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַ יהוָה אֱלֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ:
(דברים כו ב,ג)

מדובר כאן על מקום השכינה – בית המקדש. כלומר, הקב''ה מצווה אותנו לעסוק בבירורי השכינה, במצוות קשורות לארץ שזה מברר גופא דשכינתא – אדמת הקודש, אדמת ארץ ישראל ולהעלות משם ניצוצות השכינה. כאשר יהודי נכנס לארץ ישראל הקב''ה מצווה אותו בכמה דברים: א) כיבוש, ב) ישיבה בארץ, ג) הקלאות – חריש, זורע, קציר. ואחר כך דבר רביעי ד) – בכורים, מצוות הבאת בכורים לבית המקדש ווידוי בכורים.

אומר הבעש''ט הקדוש:
סוד בכורים חזרת אורות נוקבא לכהן שהוא חסד.

זאת אומרת שכאשר עם ישראל עובד את הקב''ה דרך ארצנו, דרך פרות האדמה אז צריך להגיע מיד לכהן כיון שכהן מלביש את פרי השכינה בחסד, כי כהנים הם בחינת חסדים, לויים הם בחינת גבורה, וישראל הם בחינת תפארת ובחינת רחמים. לכן מביאים את הטנא, את הסל עם ביכורים לכהן בבית המקדש כדי להעלות שכינה במקום הקודש ולהלביש אותה ברחמים, וזה על ידי הכהן.

ממשיך מורנו הבעש''ט הקדוש:
כדי שלא ינקו החיצונים ממנה.

כלומר, על ידי זה כל פרות הארץ שמורות מחיצונים, שזה לא רק כל מיני כוחות אלא גם בני אדם, כל מיני פולשים.

הבעש''ט מביא גמרא(כתובות דק"ה ע"ב):
דתניא ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו. (מלכים ב ד מב) ושואלת הגמרא: כי אלישע אוכל בכורים הוה – לא ידענו שאלישע היה כהן והיה אוכל בכורים. למה איש נתן בכורים לאלישע הנביא, תלמידו המובהק של אליהו הנביא? הרי אסור לאכול בכורים.

ומסביר הבעש''ט הקדוש:
כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב בכורים.

סוד העניין הוא שכאשר אנחנו רוצים לשמור על הפרות אדמה, על הכסף, על כל דבר שאנחנו עמלים עליו שלא יתפזר ולא תהיה יניקה של חיצונים – אז צריך לקשור את הדבר הזה אל המקום הגבוה, לקשור אותו בקודש. לכן הקב''ה תיקן לנו בכורים ומעשרות ותרומות. ברגע שאנחנו מפרישים תרומה, מעשר ובכורים אז זה קשור למעלה בקודש וכל השאר מוגן.

איש ישראלי יורד לשדה ורוצה לראות פרות הראשונים שביכרו, הוא ממש מתרגש לראות דבר של כל כך עמל עליו. אז הוא יורד לשדה ורואה תאנה שביכרה ומה הוא אומר? ''זו להשם'' וכורך עליה גמי – כמו כתוב בגמרא – זה סוג של גומי. ומה זה גמי?

אומר הבעש''ט הקדוש:
גמ''י זה ראשי תיבות של פסוק ג''דֹלִים מַ''עֲשֵׂי יְ''הוָה דְּרוּשִׁים לְכָל חֶפְצֵיהֶם: (תהלים קיא ב)

זה מה שצריך לכרוך, צריך להגיד: זה שלך- לא שלי, אני שותף שלך, אני סוכן של הבורא בתוך הבריאה'' כדי שאדם לא ירגיש כל כך שזה שדה שלו. ממילא תבוא שנת שמיטה והוא יבין ששדה לא שלו. לכן בפרי הראשון שיש כאן הרבה יצר – אני עשיתי, אני עמלתי – אז מה צריך לעשות עם הפרי הזה? כורך עליו גמי ואומר: '' גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי יְהוָה דְּרוּשִׁים לְכָל חֶפְצֵיהֶם:'' ומביא את הפרי להשם בבית המקדש. ועל ידי זה הוא מקשר למעלה כל סדר השתלשלות של שאר פרות ותבואה כדי לשמור אותם מחיצונים. אף אחד לא יכול לגעת בזה. זה שיש הים כל כך הרבה גנבות בארץ ישראל של צאן ותבואה ופרות – הכל בגלל שאין לנו בית המקדש ואין לנו בכורים. אם היו לנו בכורים, אם היה לנו מעשר בהמה בראש חודש אלול – אז לכל דבר הייתה שמירה מהשמים.

שואל הבעש''ט הקדוש:
מה נשתנו בכורים דווקא מכל מתנות כהונה? וביאור ענין זה, כי ''כֹּל פָּעַל יְהוָה לַמַּעֲנֵהוּ '' (משלי טז, ד) , שהכל ברא לכבודו לברר ניצוצי טהרה שנתפזרו בכל הדברים.

כאשר הבעש''ט הקדוש מדבר על פיזור ניצוצות ושבירה הוא מדבר על אדם הראשון ולא מדבר על דברים שהיו לפני זה, אלא רק על אדם הראשון, ברגע שאדם הראשון יצא מגן עדן ומעץ החיים הוא התפזר להרבה גורמים, הרבה נפשות, לששים ריבוא ניצוצות של הנשמה הכוללת שלו. כלומר, אנחנו, בני ישראל – ניצוצות של נשמה כוללת של אדם הראשון ותאים שלנו הם תאים של גוף הכולל של אדם הראשון. וכל ניצוצות האלה צריך לברר מדומם, מצומח, מחי וממדבר,מאדם. ומקום איפה כל התיקונים בכל העולמות נעשים במהירות ובזריזות יותר – זה בבית המקדש. כי שם ''עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח'' (ויקרא ב יג) – מעלים ניצוצות שיש בדומם, וכמובן יש נסוכה מים ונסוכה יין, בכורים – זה עולם הצומח, חמישה סוגי קרבנות מייצגים את עולם החי. וישראל, לויים וכהנים שעובדים בבית המקדש מייצגים עולם המדבר ומתקנים את כל חלקי הבריאה.

וזה מה שחסר לנו היום, אומנם תפילות כנגד תמידים תקנו, כי תפילה מתקנת את נשמות, אבל לא את העולמות עדיין, אפשר עליית העולמות אבל לא תיקון העולמות, תיקון הבריאה – זה אפשר לעשות רק על ידי בית המקדש ורק על ידי קרבנות. מי שלא מבין סוד הקרבנות לא מבין מה זה תורה ומה זה תיקון הבריאה. פנימיות הבריאה זה נשמות, וחיצוניות הבריאה זה – עולמות, המסגרת, ואי אפשר לתקן עולמות אלא על ידי בית המקדש ועל ידי קרבנות. לכן כתוב: זאת התורה לא תהיה מוחלפת, כי אם יבואו אנשים ויגידו שיש איזה תורה חדשה, יותר אנטיספטית, עם פחות קרבנות, פחות דברים שלא כל כך מקובלים היום – אז צריך להגיד להם: לא, דווקא בדרך הזאת ובמקום הזה שכולם רבים עליו, בדיוק כמו שכתוב בתורתנו הקדושה ולא פחות מזה – כך אפשר לתקן כל הבריאה.

וליהודי יש בחירה כל היום להחליט עם מה הוא הולך: האם הוא הולך עם אפנות של הדור שלו או לפי תורה. והתורה היא נצחית, היא החוקיות הנצחית הרוחנית, האמתית שיש בבריאה והיא קדמה לבריאה. אז צריך להחליט או שהולכים לפי תורה ומתאימים את המציאות לתורה הקדושה שקדמה לבריאה או שמנסים לאנוס את התורה, חלילה, למשהו אופנתי.

אז בכורים -זה תיקון הבריאה ויש וידוי שצריך לעשות בשמחה כי ככה תיקון הוא מהיר יותר ומלא חן יותר ופועל יותר.

לכן אומר הבעש''ט הקדוש:
שהכל ברא לכבודו לברר ניצוצי טהרה שנתפזרו בכל הדברים.

כלומר, ועל ידי קרבנות מחברים את הענפים לשורשים.

וממשיך מורנו הקדוש:
וכנסת ישראל עולות עם כל הבירורין, ונעשית מנחה חדשה לה', כטעם קב חדש וקב ישן, ידוע ליודעין.

כמו שכתוב במסכת חלה שעל ידי זה מתחברים כל הבחינות, דומם עולה לצומח וצומח עולה לחי וחי עולה למדבר ומדבר עולה לאלוקי.

ממשיך מורנו הקדוש:
ואיש הדבוק באלהיו, עושה ייחוד שמו בכל דבר שרואה ושומע ומריח וממשש (בדומם, צומח, חי ומדבר – בכל דבר) ועל ידי זה נפעלים חמישה דברים:
א) אתקשטת השכינה בקישוטין דלא הוו (זוה"ק משפטים דצ"ה ע"א) – זאת אומרת עליות כל אותן הבחינות באותן נפשות שיש בדומם, צומח חי ומדבר נעשה הארה רוחנית חדשה למעלה, זיווגים חדשים.
ב) ויתפרדו כל פועלי און, וכוונה שאין אפשרות של יניקה מלמטה, מחיצונים, אין אפשרות שמישהו יפריע.
ג) ונמתק הרע – רע הוא מר בדרך כלל, ממרר את החיים - עכשיו נעשה מתוק.
ד) ונתברר הטוב – הטוב נעשה מבורר מרע.
ה) ורומז בתחתון ועושה בעליון ייחוד נורא – זה עניין הקרבנות, פעולה בענפים בתחתון – תוצאה היא בשורש העליון.

לכן אומר הבעש''ט הקדוש:
וסוד בכורים – לסוד הבירורין שנתבררו במחשבה קדושה:

כלומר, כמו שהיה במחשבת הבריאה אצל בורא יתברך לקרב את המציאות של הבריאה אל מחשבתו יתברך, כמו שהיה בתחילה. כי עולם הזה – עולם בחירה, ולפעמים בוחרים בהפך לרצון השם, למרות שהשם יודע מה יבחרו – עניין של בחירה עדיין קיימת.

יהודי עושה נחת רוח למעלה על ידי שהוא מקרב את המציאות כפי שהייתה במחשבתו יתברך, זאת אומרת לפי תורה כיוון שתורה קדמה לבריאה ותורה זה תוכנית של כל המציאות – גשמית ורוחנית – וכאשר פועלים כפי רצונו – מעלים את המציאות עד מחשבתו יתברך.

לכן אומר הבעש''ט:
וסוד בכורים – לסוד הבירורין שנתבררו במחשבה קדושה: להעלות אורות מיין נוקבין דנוקבא לשורשן, שלא ינקו הקליפות ממנה. וכורך עליו גמ''י בסוד: גּ''דֹלִים מַ''עֲשֵׂי יְ''הוָה דְּרוּשִׁים לְכָל חֶפְצֵיהֶם: (תהלים קיא ב)

כלומר, כל החפצים דרושים למעלה על ידי גדולים מעשי יהוה חוברים את זה לגדלות, לשורש העליון ואז הכל מתוקן. לכן צריך לכרוך – לשון קשרה, לשון חיבור.
אנחנו רואים שהוא מפרש את הגמרא על פי פסוק בתהלים. זה נקרא גם גאונות.

מה זה מיין נוקבין? כתוב במסכת חגיגה, דף יא שביום השני במעשה בראשית התחילה מחלוקת. זה יום קצת עצוב כביכול, אבל אז נקבעו בחירה. ביום השני הקב''ה הבדיל בין מים למים, זה יום של הפרדה. כמו שכתוב:
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן:

עכשיו נוצרו שתי מציאויות: מים עליונים ומים תחתונים. להחזיר אותם למציאות אחת כמו שהייתה קודם – זה תפקיד שלנו, של עם ישראל כי אנחנו עם הייחוד, עם המייחדים, עם המהפכים ריבוי לכללות, פרטים – לכלל. זה עבודה שלנו, אנחנו עם השכינה.

לכן בקריאת שמע יש עניין ליחד את שמו יתברך, לכלול את כל הפרטים לכלל אחד עצל השם יתברך.

אז מים שנשארו מעל הרקיע הם מצד אחד שוחקים, הם נקראים מים זכרים, אבל הם מתגעגעים למים שלמטה. המים שמתחת לרקיע נקראים מים נקבות והם בוכים. מתי הם מתאחדים, מתי נעשים זרימה אחת, זיווג אחד? כאשר אנחנו מתפללים ומעלים כל בחינות נוקבה, בחינות כלים שמקבלים, בחינות מים שרוצים מקבל ממים העליונים, כאשר אנחנו מתפללים ומעלים אותם למים עליונים - אז יש זיווג, וכל זיווג מוליד בגשמיות וברוחניות. בגשמיות זה מוליד גשם. ברוחניות מוליד בני חיי ומזוני. קו ימין של שפע של השם יתברך לעולם – זה זרע בנים, קו שמאל – פרנסה, (פרנסה – זה תמיד קו שמאל, תמיד יש לה עניינים), בריאות וחיים – זה קו עצמאי. אבל בשביל זה צריך להעלות מים נוקבין וזה פעולה שאנחנו עושים בקרבנות, מקרבים ענף לשורש – וייחוד הזה מוליד שפע רב. לכן סוד הקרבנות – זה סוד הבכורים – להתאים מציאות למחשבתו יתברך, לחוקי הבריאה.

לכן צריך להרים את הטנא מלמטה למעלה. אומר הבעש''ט הקדוש:
טֶּנֶא הוא ראשי תיבות: ט'עמים נ'קודות א'תוון.

וזה בחינת תורה ותפילה וברכות שהכל באותיות וגם אלה – קרבנות, גם אלה אפשר לקרב.

לכן אומר מורנו הבעש''ט:
וסוד בכורים – לסוד הבירורין שנתבררו במחשבה קדושה: להעלות אורות מיין נוקבין דנורבא לשורשן, שלא ינקו הקליפות ממנה.

כי כל דבר שקשור למלך שודדים ולסטים מתייראים לבוא ולקחת. אם רואים שמישהו בא אם סימן של מלך – פוחדים. אז בכורים וקרבנות – זה מה שקושר כל דבר בשורש והם לא יכולים לגעת כי יש כבר חותמת, חותמא דמלכא.

ועוד אומר הבעש''ט הקדוש:
אבל באמת: לאו כל מוחא סביל דא.

כלומר לא כל מוח סובל את זה אבל לב כן, מישהו שיש לו לב סובל את זה, כן יכול להבין את הדברים. אם אדם עובד רק עם מוח הוא באמת מוגבל מאוד.

וממשיך מורנו הקדוש:
שיהיה נפשו דבוקה בא'ל עליון, לעשות עם כל הדברים שבעולם ייחודים וקישוטים וצירופים.

זאת אומרת שכל דבר שהוא עושה למטה הוא קושר למעלה בשורש של אותו החפץ, לקודשה בריך הוא, וזה לא כל אחד יכול לעשות, לא כל אחד יכול להחזיק ראש. בעזרת השם בקרוב כולנו נהיה בקיים בזה, אבל עוד לא עדיין.

והבעש''ט ממשיך:
והא'ל יתברך ברוב אהבתו לעם הקודש, ציוה להביא בִּכּוּרִים למקדש, ובזה עושה יחוד גדול ונורא, להעלות נפש כל חי. ועל ידי מצוה זאת - נקשרים כל החפצים והעשיות והנאות עולם הזה בא'ל עולם:

כלומר, בן אדם לא יכול כל פרט ופרט, כל דבר שהוא רואה, כל דבר שהוא מריח, כל דיבור, כל עניין של חולין לקשר להשם יתברך. אז בשביל זה יש לנו בכורים. כי אם הוא מביא בכורים ועושה וידוי – אז על ידי זה הוא מקשר כל פעולות שלו של כל השנה למעלה בשורש ואז הוא מוגן.

ועוד אומר מורנו הקדוש:
כי הכל הולכין אחר הרֵאשִׁית: כיון שגילה בפעם הראשון שכל כוונתו להעלות נפש כל חי לא'ל עולם, אזי כל מה שיש לו מפירות ותבואות הארץ - הכל נתקנו ונתבררו:
והוא סוד דורון של תלמידי חכמים. והבינהו מאוד, כי יש בכוח הצדיק לתקן הכל. וכל מה שיש לאדם הזה - נתקן בדורון הזה.

כלומר, אדם לא יכול, אבל הוא מביא מתנה לכהן, לצדיק, לתלמיד חכם, כמו איש שהביא בכורים לאלישע הנביא אפילו שהוא לא היה כהן ועוד לא היה בית המקדש. אבל כיוון מביאים את זה לצדיק שהוא קשור ודבוק בהשם יתברך – אז הוא קושר מיד לשורש לא רק את הדבר הזה אלא גם את האדם שהביא אותו.

לכן אומר הבעש''ט הקדוש:
והוא סוד דורון של תלמידי חכמים. והבינהו מאוד, כי יש בכוח הצדיק לתקן הכל. וכל מה שיש לאדם הזה - נתקן בדורון הזה.