שיעורים אחרונים

 

מתורת הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
Prev Next

פרשת ויגש - סגולה לביטול הכעס"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. קשה. מה לשון בִּי? וגם לשון נָא שאינו אלא בקשה, ומה וְאַל יִחַר אַפְּךָ?

 

 


 

הבעל שם טוב הק' על פרשת וַיִּגַּשׁ
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב
סגולה לביטול הכעס
בראשית מד יח


"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. קשה. מה לשון בִּי? וגם לשון נָא שאינו אלא בקשה, ומה וְאַל יִחַר אַפְּךָ? הוי לו לומר ויחר, וגם כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה, כי כ"ף הדמיון מיותר. וסגולה נפלאה לבטל הכעס: לומר הפסוק {תהלים קיט}: בַּמֶּה יְזַכֶּה נַּעַר אֶת אָרְחוֹ? לִשְׁמֹר כִּדְבָרֶךָ וכו'. נמצא לפי זה, אף שכל עצמו כוונתו של יהודה לעורר מדנים וכעס עם יוסף - אף על פי כן מצד עצמותו היה רוצה לבטל כעסו, שלא יבא לכלל כעס באמת, שכל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, שנאמר {קהלת יא י}: וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ - וְהַעֲבֵר רָעָה מִבְּשָׂרֶךָ. ואין רעה אלא גיהנם, שנאמר {משלי טז ד}: כֹּל פָּעַל יְהֹוָ"ה - לַמַּעֲנֵהוּ. וְגַם רָשָׁע לְיוֹם רָעָה וכו'. שעל זה כוון יהודה: ויגש אליו - למלחמה ולכעס, ושלא יבא לכעס הרע אמר זה השם. והוא, שאם נגש לכעס למה אמר בי ונא שהוא לשון בקשה, ולמה אמר ואל יחר? היה לו לומר: ויחר ואיני חושש לך ולכעסך, ואמר כפרעה והיה לו לומר פרעה. אלא שהכניס בתוך דבריו זה השם בי נא אלך שהם ראשי תיבות של הפסוק להכנעת הבדלת והמתקת הדינים":
 

משל לאשה יולדת שהלכה למקום אחר
"אמרו רבותינו ז"ל {סוטה דל"א ע"א} בכל צרתם - לו צר כתיב, וקרינן: לא, באל"ף. כי איש חכם ומשכיל יתן לב להבין כי צער שיש לאדם - הוא צער השכינה. כמו שאמרו בסנהדרין {דמ"ו ע"א}: אָמַר רַבִּי מֵאִיר: בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם מִצְטַעֵר, שְׁכִינָה מַה לָּשׁוֹן אוֹמֶרֶת? קַלַּנִי מֵרֹאשִׁי, קַלַּנִי מִזְּרוֹעִי. אִם כֵּן, הַמָּקוֹם מִצְטַעֵר עַל דָּמָם שֶׁל רְשָׁעִים שֶׁנִּשְׁפַּךְ, קַל וָחֹמֶר עַל דָּמָם שֶׁל צַדִּיקִים. ואז יתפלל על צער השכינה - וממילא יעבור הצער מהאדם. וזהו שאמרו שאם יבין האדם כי בְּכָל צָרָתָם - לוֹ צָער, אז אין צער. וזהו שאמר הכתוב {דברים לא יז}: וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם, וְהָיָה לֶאֱכֹל, וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת. וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא: הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹ"הַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. כי אם היה נותן לב שזהו צער השכינה, ואז היה ה' בקרבי - אז לא מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וכן, מי שרוצה לפטור מהצר והמיצר - והוא נוסע אחריו. משל לאשה יולדת שהלכה למקום אחר לפטור עצמה מחבלי הלידה, והצער הולך אחריה. ועצה היעוצה: שיתפלל לה' יתברך ויפטר מהצער. וזהו שאמר {תהלים קיח ה}: מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ - עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ, כי צריך להיות הקריאה מתוך המיצר עצמו ולא לברוח מן המיצר":


סגולה שתתבטל הצרה מאליה
בראשית מד יח
"פירוש הפסוק: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי! יְדַבֶּר נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ - כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעֹה. דאיתא {ברכות דל"א ע"א}: דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלָאִי: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. מְנָא לָן? מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִיב {דברים ג כג}: וָאֶתְחַנַּן אֶל יהו"ה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר, וּכְתִיב: אֲדֹנָ"י יהו"ה! אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. ובמסכת עבודה זרה {ד"ז ע"ב}: איכא דסבירא ליה איפכא. וביאר: דמר אמר חדא ומר אמר חדא, ולא פליגי. דכתב הרמב"ן: כי כח הפועל - בנפעל. ובכל מיני צער יש שם ניצוץ הקדוש ממנו יתברך שמו, אלא שהוא בתוך כמה לבושים. וזהו עניין {אסתר ב ט}: וַתִּיטַב הַנַּעֲרָה בְעֵינָיו וַתִּשָּׂא חֶסֶד לְפָנָיו, וַיְבַהֵל אֶת תַּמְרוּקֶיהָ וְאֶת מָנוֹתֶהָ לָתֵת לָהּ' וְאֵת שֶׁבַע הַנְּעָרוֹת הָרְאֻיוֹת לָתֶת לָהּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ - וַיְשַׁנֶּהָ וְאֶת נַעֲרוֹתֶיהָ לְטוֹב בֵּית הַנָּשִׁים. וכאשר יתן לב להבין שגם כאן הוא יתברך שמו אתו עמו - אז הוסר ונתגלה הלבוש ונתבטל הצער. וזהו שאמר: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאַחַר כָּךְ יִתְפַּלֵּל. שזהו שבחו {ישעיה ו ג}: מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, בְּכָל צָרָתָם - לוֹ צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם, וַיְנַטְּלֵם וַיְנַשְּׂאֵם כָּל יְמֵי עוֹלָם {ישעיה ס"ג ט}. אז לא צער, ויתפלל, כי ממילא יתבטל הצרה - אחר שיודע לסדר שבחו בעניין הנ"ל, והוא על ידי שמאמין שה' יתברך שם הוא גם כן, ואז יוכל לסדר שבחו. ובזה יובן: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה - הודאה ושבח לו יתברך שמו. וַיֹּאמֶר: בִּי אֲדֹנִי - כי כל צער הוא בתוך שם זה, וכאשר יגיש אליו הודאה ושבח כנ"ל - נתבטל הצער":
 

סגולה להכנעה - תפילה
"בידיעת אדם שה' יתברך מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה - הכל ממנו יתברך, אז בידיעה זאת יתפרדו כל פועלי און. ויראה שאין שום מחיצה מבדיל בינו יתברך ובין האדם. ובאמת כמה פעמים צריכין להתפלל על זה תחילה שיזכהו ה' להאיר עיניו שיקבל הכל באהבה ושיראה ויאמין ששם אתו עמו ה' יתברך. ואחר כך כשיסדר שבחו - ממילא נהפך הכל לטוב. תקבל כל הבא עליך באהבה - ואז יהיה לך עולם הזה ועולם הבא. והשיבו: שיתפלל שיתן ה' יתברך כח לקבל הכל באהבה, שצריכין להתפלל על זה. ובזה יובן: וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה - הודאה ושבח לו יתברך. וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי - כי כל צער הוא בתוך שם זה, וכאשר יגש אליו הודאה ושבח, אז - וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ, כי נתבטל הצער":

 

משל היורד לבור להוציא ממעקים נשמות אחרות
בראשית מו ד
"אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ - גַם עָלֹה. כי אָנֹכִי שהוא השכינה הוא סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה {בראשית חי ב}. וכדאיתא בזוהר הקדוש: וּבוֹ תִדְבָּק- בְּאֲתַר דְּאִיהוּ דְּבֵקוּתָא לְאִתְדַּבְּקָא דְּאִיהוּ גוּפָא דְּשָׁרֵי בְּאֶמְצָעִיתָא. וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ - אֲתַר שְׁבִיעָאָה דְּדַרְגִּין. וְסִימָנִיךְ {ירמיה ל} וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם אֲשֶׁר אָקִים לָהֶם. בְּגִין כָךְ אִתְדָּבַּק אַבְרָהָם בִּמְהֵימְנוּתָא כַּד נָחַת לְמִצְרַיִם וְכַד אֲזַל לְאַרְעָא דִּפְלִשְׁתִּים. לְבַּר נָשׁ דְּבָעָא לְנָחֲתָא גּוֹ גּוּבָא עֲמִיקָא. דָּחִיל דְּלָא יָכִיל לְסַלְקָא מִגּוֹ גּוֹבָא, מָה עֲבַד קָשַׁר חַד קִשְׁרָא דְּחֶבֶל לְעֵילָא מִן גּוֹבָא, אָמַר הוֹאִיל דְּקָשִׁירְנָא קִשְׁרָא דָא מִכָּאן וּלְהָלְאָה אִיעוּל תַּמָּן. כָּךְ אַבְרָהָם בְּשַׁעֲתָא דְּבָעָא לְנַחֲתָא לְמִצְרַיִם. עַד לָא יֵיחוּת תַּמָּן קְשַׁר קִשְׁרָא דִּמְהֵימְנוּתָא בְּקַדְמִיתָא לְאִתְתַּקְּפָא בֵּיהּ, וּלְבָתַר נָחַת: אוּף הָכִי נָמֵי כַּד עָאל לְאַרְעָא דִּפְלִשְׁתִּים. תרגום: וּבוֹ תִדְבָּק - במקום שהוא דביקות להידבק, שהוא הגוף שמתחיל באמצע. וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ - מקום השביעי של הדרגות, וסימנך: ואת דוד מלכם אשר הקים להם. משום כך נדבק אברהם באמונה כאשר ירד למצרים וכאשר הלך לארץ פלישתים. לכן אדם שרצה לרדת תוך בור עמוק, פחד שלא יוכל לעלות מתוך הבור. מה עשה? קשר קשר אחד של חבל למעלה מן הבור. אמר: הואיל שקשרתי קשר זה, מכאן והלאה אכנס לשם. כך אברהם: בשעה שרצה לרדת למצרים, עד שלא ירד שם קשר קשר האמונה בתחילה להחזיק בו, ואחר כך ירד. אף כך כאשר נכנס לארץ פלשתים. משל לאחד היורד לבור - צריך ליקח לעצמו סולם כדי שיוכל לחזור ולעלות, וזהו: אָנֹכִי שהוא השכינה - אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ, היינו על ידי השכינה תוכל לעלות. גַם עָלֹה - היינו שתהיה עלייתך טפלה נגד מה שתעלה כמה וכמה נשמות העשוקים":
 

הבעש"ט מציל עגונה ומחזירה למוטב
"שמעתי מרבי אהרון דקהילתנו ששמע מהרב הגאון דקהילת קודש שיפטיפקע, שהייתה בסביבה עגונה אחת שהייתה מחזקת פונדק ארענדע בחכירה מהפריץ.
ראה הבעל שם טוב שפעם אחת הייתה מנאפת עם עבד כנעני ר"ל.
והיו לה שני אחים בשני כפרים, ונתגלה הדבר לאחים והייתה להם בושה, וסברו שתצא חס ושלום מן הכלל. ויעצו עצה שכל אחד ואחד יבקש אותה לכפר שלו, ולעת ערב ילכו שניהם ויעבירו אותה מן העולם ח"ו.
ובאותו לילה ישב הבעל שם טוב, ושני נרות דולקים לפניו, ופתאום נכבה נר אחד. והדליק אותו מנר השני, וכרגע נכבה הנר השני והדליק כנ"ל. ושמע קול אומר: רוצח, איך אתה בא לשני נרות! והבין הדבר, ולקח סוס ורכב עליו במרוצה, והגיע לשם, והציל אותה מידם, ונעשית על ידו בעלת תשובה גמורה":

 

כיצד הכל לטובה
"רבי נחמן מהורודנקע תלמידו הצעיר של הבעל שם טוב הק' היה לו מידה שהיה אומר על כל שראה או שארע לו: טוב ולטובה. והייתה אמונתו חזקה כעמוד של ברזל.
פעם אחת העמידו הגויים אנשי חיל חמושים בקהילת קודש מז'יבוז' אצל היהודים.
אמר לו הבעש"ט: התפלל שלא יעמדו אנשי חיל אצל היהודים.
אמר לו: זה לטובה!
אמר לו הבעש"ט:
כמה יפה שלא הייתה בדורו של המן, שהיית אומר על הגזרה שגם זה טוב!
ענה לו רבי נחמן: ואין לך מעלה וטובה מזו, שהרי שתלו את המן ויצא מזה פורים לכל הדורות, ימי שמחה ומשתה לכל היהודים.

פעם אחת נסע רבי נחמן מהורודנקע עם הרב דקהילת קודש פולנאה רבי יעקב יוסף הכהן כ"ץ בעל התולדות אל הבעש"ט על שבת קודש. וביום הששי נסעו. ופגעו באדון שר אחד במרכבה גדולה ונסע גם כן באותו הדרך. והיה נוסע לאט לאט וחוסם את הדרך והיו יראים לעבור עליו. והיכה הרב בעל התולדות את ידיו ואמר: וי! וי! כי אנחנו מחללים את השבת חס ושלום, שראה שאינם מגיעים בקצב הזה לשבת קודש לשום ישוב יהודי. והיה מצטער בצער גדול. ורבי נחמן אמר: ודאי הוא לטובה! ונוסף על ידי זה עוד צער על צערו, כי מה טוב יש בסכנת חילול שבת?
ובשעה קלה פגעו מחנה גדול הולכים עם משאות, והשלג היה גדול מאוד, ולא יכלו בשום אופן לעבור עליהם, כי הלכו גם כן בזו הדרך ולא לקראתם. וכשראו הנוכרים עם המשאות את האדון השר, פנו כולם מן הדרך לתת למרכבת השר לעבור את המחנה הנ"ל, והם נסעו אחרי מרכבת השר ועברו את כל המחנה כשהם אחריו. ואחר כך מיד באו לפרשת דרכים ונסע האדון לדרכו והם לדרכם והם באו אל העיר מז'יבוז' בעוד היום גדול, כי הכל לטובה":
 

חדשות בבית הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
Prev Next

הרשמת חברים

וילך כך מאות לאות עד שישכח מהגופניות שלו