שיעורים אחרונים

 

מתורת הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
Prev Next

"וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. על דרך משל לגזלנים שישבו ביער אחד. ושלחו משם איש אחד תמיד לפתות אחד שילך לשם כדי שיהרגוהו ויקחו ממונו. ומי שהוא חכם - עיניו בראשו ולא ירצה לילך לשם. 

 

 

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
בעעל שם טוב על פרשת יתרו
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

 

 

משל הגזלנים ביער

 

שמות יח כ


"וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן. על דרך משל לגזלנים שישבו ביער אחד. ושלחו משם איש אחד תמיד לפתות אחד שילך לשם כדי שיהרגוהו ויקחו ממונו. ומי שהוא חכם - עיניו בראשו ולא ירצה לילך לשם. וזהו גם כן כוונת הפסוק: אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ, היינו הדרך הישר, ולא אחר פיתוי היצר הרע שמפתה להאביד את האדם":

ייחוד אנכ"י


שמות כ ב


"אָנֹכִי יְהֹוָ"ה אֱלֹהֶי"ךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. ובגמרא {שבת דק"ה ע"א}: מִנַּיִן לִלְשׁוֹן נוֹטְרִיקוּן מִן הַתּוֹרָה וגו'? רַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: אָנֹכִי, נוֹטְרִיקוּן: אֲ'נָא נַ'פְשִׁי כְּ'תִיבַת יְ'הָבִית. דהנה ידוע מה שכתוב {פ' חקת יט יד}: זֹאת הַתּוֹרָה - אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל: כָּל הַבָּא אֶל הָאֹהֶל וְכָל אֲשֶׁר בָּאֹהֶל יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים. כמו שיש באדם רמ"ח אברים ושס"ה גידים - כן יש בתורה רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה. וכל מצווה שייכת לאיבר פרטי מהאדם, כדי להחיות האיבר ההוא ממקור המצווה ההיא. נמצא: מכל התורה בכלל נובע חיות לכל האדם. וכמו שיש באדם חמשה בחינות: [א] נפש, [ב] רוח, [ג] נשמה, [ד] חיה, [ה] יחידה - כן יש בתורה הקדושה: [א] גופי התורה, [ב] ורוחניות התורה, [ג] פרד"ס, [ד] רזין, [ה] רזין סתימין. אנכ"י ראשי תיבות: א'נא נ'פשי כ'תבית י'הבית – נפשי: היינו התורה":
סגולה לבניין הארץ
"פירוש הפסוק {חבקוק ג יב}: בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ, בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם. זַעַ"ם ראשי תיבות: ז'ביחה ע'ירובין מ'קוואות, שעל ידי דברים אלו תִּצְעַד ותתייסד הארץ. זביחה – שחיטה כשרה כשולחן ערוך הבית יוסף. עירובין – הִלְכוֹת שַׁבָּת קודש וכל ישראל ערבים זה לזה. מקוואות – טבילת טהרה לכל. ובג' אלה יש יסוד לקדושה ולטהרה. כי אם יסוד בנין האדם הוא חס ושלום בלי כשרות - קשה לו מאוד להתגבר על הרע רחמנא ליצלן. והסימן הוא במקרא:


בְּזַעַ"ם - תִּצְעַד אָרֶץ, בְּאַף - תָּדוּשׁ גּוֹיִם. והם ראשי תיבות של זַעַ"ם: ז'ביחה ע'ירובין מ'קוה, כי בכל אלה הם יסוד הארץ, ועל ידי המתקת מחלוקות ודיני אַף מישראל - תָּדוּשׁ גּוֹיִם תחתינו":


ייחודי המקווה


שמות כ ח


"זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. כוונת המקווה: לשמור שבת כהלכתו ובכל פרטיו. וסימנך {תהלים צ ג}: תָּשֵׁ"ב אֱנוֹשׁ עַד דַּכָּא, וַתֹּאמֶר: שׁוּבוּ בְנֵי תָּשֵׁ"ב אָדָם. תָּשֵׁ"ב אותיות שב"ת. אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל המשמר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש - מוחלין לו, שנאמר {ישעיה נו ב}: אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ: שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ, וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע. שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ - אל תקרי מֵחַלְּלוֹ אלא מחול לו {שבת קי"ח ע"ב}. וצריך האדם להכין את עצמו לקבל בקדושה ובטהרה את יום השבת, על כן צריך שיטבול במקווה בכל ערב שבת קודש. וקודם לזה צריך לשבור לבו בקרבו ולקבל עליו עול מלכות שמים, ולעזוב פשעיו וכל חטאיו, ולמאוס עצמו מרוב פשעיו, ומעתה מוכן לעבוד את ה' באהבה ויראה. בכדי שיוכל הקדוש ברוך הוא להתפאר בו במידת תפארת שבו, וזהו {ישעיה מ"ט ג}: וַיֹּאמֶר לִי עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר. וימסור עצמו על קדושת שמו הקדוש ועל ידי זה ינוצח הסטרא אחרא בביטחונו בה' יתברך שישיב את נדחו, וצריך להודות לו שניצול ממצולות ים, ואז הוא נכלל בכלל צדיק יסוד עולם, ועל ידי זה נתגדל ויוכר כבוד מלכותו ומלכות שם שמים לעד ולדור דורים. ויכנוס אחר זה למקווה. ויכווין בהיותו במקווה, כי שם אדנ"י ומלכות - הוא סוד הדיבור, ושם הוי"ה - הוא זעיר אנפין סוד הקול, ושם אהי"ה - סוד המחשבה. ובמקווה - הגג של המקווה - נגד שם אהי"ה. ודל'ת רוחות של המקווה - נגד ד' אותיות של הוי"ה ברוך הוא. וקרקע המקווה - נגד שם אדנ"י. וג' שמות אלו בגימטריא יב"ק - הוא ראשי תיבות י'חוד ב'רכה ק'דושה. ויכווין לבו לבקש מאת הקדוש ברוך הוא שיכנוס לקבל הקדושה והטהרה למחשבתו ולקולו ולדיבורו. ואם יכוון כוונות הנ"ל, אף אם שבע יפול הצדיק ארצה - יקום, אף אם ירד שבע מעלות אחורנית - ירפאהו ה', ויכרות עמו ברית חדשה אשר לא תופר, ואז יאיר על נשמתו קומה הרוחנית: קומ"ה - אותיות מִקְוֵ"ה. ויאמר פסוקים {ירמיה יד ח, יז יג}: מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל - מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה. לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן? מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל - יְהֹוָ"ה. כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבשׁוּ, יְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ, כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים - אֶת יְהֹוָ"ה. ויכווין הראשי תיבות מ"י י"ם":

 

 

"כוונת המקווה: אל"ף א ה"ה ג יו"ד ל ה"ה א אל"ד. ופירוש הדבר: כי שם אהי"ה דההי"ן שהוא: אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה - הוא השם של המקווה, ומקווה הוא בינה, ושם אגל"א הוא השראת הדינין, כל הגבורות ממנו באו. וּבְגִין דְּקָרֵינָן לָהּ אֵם, נוּקְבָּא גְּבוּרָה, וְדִינָא מִנָּהּ נָפִיק - אִקְרֵי רַחֲמֵי בִּלְחוֹדָהָא, הָא מִסִּטְרָהָא דִּינִין מִתְעָרִין. וּבְגִין כַּךְ כְּתִיב: בְּרַחֲמֵי, וְנָקוּד בְּדִינָא. אַתְוָון בְּרַחֲמֵי, וְאִתְנְגִיד דִּינָא מִסִּטְרָהָא, כְּגַוְונָא דָּא: יֱהוִֹ"ה - הַאי דַּרְגָּא חַד {זוהר אחרי דס"ה ע"א}. וכשמביאין את הדין לעולם המחשבה - נמתק בשורשו, כי נקרא עלמא דחירות: אפילו עבד הבא שם - נעשה בן חורין, כידוע. וממילא כשמביאין את השם אגל"א לשם אהי"ה דההי"ן - נמתק הדין בשורשו, ומשם אגל"א - נעשה שם אל"ד, נעשה ממנו הולדה, ומהגבורה - נעשה חסד. לכך יכווין את השם אל"ד. כי אלופ"ו של עולם נמשך על ידי הלמ"ד שהוא ג' אבות כל אחד כלול מעשר, ונמשך לדל"ת, פירוש למדרגות תחתונות של שכינה תתאה":

"להבין כללות כוונות המקווה: שם אהי"ה עם המילוי שלו והוא זה: אל"ף א ה"ה ל יו"ד ד ה"ה. נמצא שם אל"ד הוא בשילוב מילוי דאהי"ה וגו'":

 

סגולה להירפא מכל התאוות


"כל מי שזכה להיות משובתי שבת מאוכלי שלחני - אני נותן בו סם חיים להיות בקרבו רפואה להיוושע מכל התאוות, וגם פועל להבא להתנהג בביתו בקדושה ובטהרה. אשר מדרכי הרפואה על ידי בני אדם - הוא רק להיתרפא מחליו הקודם, אך עודנו צריך שמירה להבא שלא יבוא ויחזור אליו החולי חס ושלום. וכאן יפה כח הצדיק על ידי שלחנו הטהור, לתת לאדם שמירה להבא להינצל מכל רע":

 

סגולה לבטל כפירה


"אירע לאחד שיצרו הרע בער בקרבו, ומסר את עצמו לכפירה חס ושלום, ועל ידי זה שהיה רגיל תמיד לקיים סעודת מלוה מלכה, פיתהו איש אחד על פי ציווי הבעל שם טוב שיקיים גם עתה קודם הכפירה סעודה זו. וכשהתחיל לטעום מסעודה זו – נשתנה על ידי זה דעתו לטובה וניצול":

 

משל המנגן בכלי זמר


שמות כ טו
"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן. וַיַּרְא הָעָם, וַיָּנֻעוּ - וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק. וַיַּרְא הָעָם, וַיָּנֻעוּ - אם מנענע את עצמו בשביל וַיַּרְא הָעָם, זהו סימן ש: וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק, היינו שהוא רחוק מהשם יתברך":

 


הבעל שם טוב על ט"ו בשבט


"וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהֹוָ"ה יִחְיֶה הָאָדָם {דברים ח ג} וקשה, דההי"ן של שני פעמים הָאָדָם מיותרים, והווי לו לומר יִחְיֶה הָאָדָם. דהחוקרים הקשו מאין הוא חיות הנשמה, דאין הדעת נותן שיהיה חיות הנשמה מלחם ומאכל גשמיי. ואין לומר דהנשמה יכולה לחיות בלי מזון כמו מלאך, דאם כן מה טעם אם עובר אדם ושוהה כמה ימים בלא מזון ימות ברעב? והמיתה הוא פירוד הנשמה מן הגוף, וקשה מה טעמא תצא הנשמה מחמת מניעת אכילה, כיון שאינה נהנית ממנה? ונבוכו הרבה בזאת החקירה המחקרים:
אלא, כשנוטל אדם פרי או דבר מאכל ומברך עליו בכוונה ואומר: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָ"ה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הָעֵץ, כשמזכיר את השם - מתעורר אותו החיות שעל ידו נברא הפרי ההוא, כי נברא הכל על ידי השם, ומוצא מין את מינו וניעור. וזה החיות שבתוך הפרי הבא אל גוף על ידי שמו של הפרי - הוא מזון הנשמה. וכל זה במאכלים המותרים וכשרים שציוה הקדוש ברוך הוא להעלותן מגשמיות לרוחניות:
וזהו שאמר הכתוב: וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ, כי המן היה רוחני מאוד, וההדיוטות לא היה להם קורת רוח ממנו, שעל כן אמרו {במדבר פר' בהעלותך כא ה} וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל. וזהו שאמר: וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן שהוא רוחני מאד, לֶחֶם אַבִּירִים שֶׁמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹכְלִין אוֹתוֹ {מס' יומא}, אלא שנתגשם קצת כדי שיהיה בו תפיסת יד לבוא לידי כך לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ. אפילו בזמן שתבוא לארץ ישראל ותאכל לחם גשמיי, שתקדים כבוד נשמתך לכבוד גופך, ולהעלות הכל מגשמיות לרוחניות, כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ, פירוש: בזמן שהוא לבדו גשמיות, בלי התעוררות הרוחני בו - יִחְיֶה הָאָדָם. פירוש: הנשמה שנקרא האדם בה"א הידיעה, כי הגוף נקרא בשר אדם והנשמה נקרא האדם {זוהר בראשית כ ע"ב}, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי יְהֹוָ"ה: כשאתה מוציא השם בכוונה על ידי הברכה שברכת עליו, שעל ידי זה מתעורר בו הרוחניות - מזה יִחְיֶה הָאָדָם שהוא הנשמה שניזונה מרוחניות המאכלים, כי הקדוש ברוך הוא עשה כן בכוונה מכוונת:
רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף {תהלים קז ה}. בכאן סוד גדול והוא למה ברא הקדוש ברוך הוא דברי מאכל ומשקה שאדם תאב להם. והטעם, שהם ניצוצי אדם הראשון, שהיו מתלבשים בדומם צומח חי מדבר, ויש להם חשק להיתדבק בקדושה, והם מעוררין מיין נוקבין, בסוד מה שאמרו חכמינו ז"ל {זוהר פינחס חלק ג רמ"ז ע"ב}: דְּמִלָּה אָמְרוּ בְּתַעֲנִיוֹת, אֵין טִפָּה יוֹרֶדֶת מִלְּמַעְלָה, שֶׁאֵין עוֹלִין כְּנֶגְדָהּ טִפַּיִּים. וכל אכילה שאדם אוכל ושותה, הם ממש חלקי ניצוצות שלו, שהוא צריך לתקן. וזהו שכתוב: רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים, שאדם רעב וצמא להם, למה זה? ואמר: נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף, בסוד גלות, בלבוש גשמי ותחתון מערכם, וצריך להעלותם אל דרגת אדם מחדש על ידי אכילה בקדושה. וכל הדברים שהם משמשים לאדם - הם ממש בסוד הבנים שלו שנתלבשו בלבושים תחתונים כנ"ל, והבן. והשם יתברך רמז להם


לישראל בכמה רמזים, שימצאו האבדה ויחזירו לבעליהם לאביהם שבשמים. ולא ציוה כן למלאכים ושרפים ואופנים, והאבדה ההוא מדעת היתה, ואנחנו על ידי אכילה בטהרה - מוצאים האבדה":

 

כוונת אכילה של משה רבינו


"שמעתי שפעם אחת היה הבעש"ט זכרונו לברכה בסעודת פדיון הבן, ובסוף הסעודה לקח הבעש"ט פרוסת לחם ולעס, ונעשו פניו אדומים ונשתנו הרגשותיו. והיו סבורים שנחנק, ורצו להצילו. והביט תלמידו הקדוש רבי זאב קיצעס בפניו ואמר: הניחו לו! והיה כך עד בוש, עיניים בולטות ופנים אדומות וכל גופו רועד הרבה זמן, ופחד גדול נפל על כל הקהל. עד שלפתע חזר מעצמו לאיתנו. ושאל אותו רבי זאב קיצעס: מה היה דבר זה? על מה כל החרדה הזאת?
והשיב לו הבעש"ט: כשאכלתי חתיכה לחם כיוונתי כוונת האכילה, והשגתי עם כוונה אחת מה שכיוון משה רבנו עליו השלום כשנתנה לו צפורה אשתו לאכול בפעם הראשונה. וכשכונתי ייחוד זה - בא משה רבנו עליו השלום לכאן, והיה מה שהיה":

הבעש"ט מרפא מת משוגע
"פעם אחת שבת אצל הרב דקהילתנו רבי דוד מגיד מישרים דקהילת קודש טולטשין, שהיה נכד של הצדיק רבי דוד פורקעס תלמיד הבעש"ט הק', וסיפר לי המעשה:
איש אחד הוליך בנו המשוגע להבעש"ט על מנת שירפאהו. כשהגיע פרסא אחת סמוך לעיר טולטשין שם שכן מורינו הבעש"ט לפני עוברו אל קהילת קודש מעז'יבוז', נתחזק המשוגע ועשה עצמו כמת. והביא אותו אביו לעיר לקבור אותו, והניח אותו שוכב בבית הכנסת בעזרת נשים. והבעל שם טוב אמר לחתנו רבי יחיאל סופר: אנחנו מוכרחים היום להכות מת אחד.
וכשהביאו את המת, אמר הבעש"ט לרבי סופר: קח ערקתא דמסאני רצועת עור עבה, ולך לבית הכנסת, וגרש משם את החברה קדישא. וציווה להכות את המת, והיכה אותו והמת לא קם ולא זע.
וציווה הבעל שם טוב שיניחו את המת בבית אחד ויסגרו את הבית וישמרו אותו עד חג הפסח. והיה עד הפסח שלושה שבועות.
ובליל פסח ציווה שיושיבו אותו לשולחן ויסמכו אותו בכרים עד שיוכל לישב, ויעמידו לו איש אחד שייתן לו בפיו כל מה שהם עושים, הן אכילה והן שתייה, וישמרו אותו שלא יברח, כי כאשר יברח יהיה קשה למצוא אותו.
ובכוס השלישי המת המשוגע כבר לא היה יכול לסבול, וקפץ המשוגע ודילג מן הבית וברח. ויבקשו אותו מעת לעת עד שמצאו אותו, וריפא אותו.
                           

 

 

 

חדשות בבית הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
Prev Next

הרשמת חברים

עולם הניסיון