שיעורים אחרונים

 

מתורת הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
Prev Next

על ידי עכירת הדם – בא לשכחה. ועכירת הדם בא על ידי תאווה עצבות ומרה שחורה. ועל ידי צלילות הדם – בא לזיכרון. וצלילות הדם – בא על ידי דביקות ושמחה"

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים

תורת הלוחת הראשונים

    הבעש"ט על פרשת תזריע

מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א

בית הבעל שם טוב

 

 

ה' מחזק אותנו באמצע התפילה

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים - כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. יש שצריך להתחזק תחילה קודם התפילה, וסרה קושיית הט"ז אורח חיים סימן צ":

 

קושיית הט"ז בדיני תפילה

מתוך ספר טורי זהב על אורח חיים סימן צ

"בגמרא איתא: תניא אבא בנימין אומר: על ב' דברים הייתי מצטער כל ימי - על תפלתי שתהא לפני מיטתי. מאי לפני מטתי? אלימא לפני מיטתי ממש. והאמר רב: מניין למתפלל שלא יהא דבר חוצץ בינו ובין הקיר? אלא - שתהא תפילתי סמוכה למיטתי. פירש"י: שלא אעשה מלאכה משעמדתי ממיטתי עד שאתפלל. וכתבו התוספות: שלא יהא חוצץ:

אבל מילתא דקבוע כגון ארון ותיבה - אין זה הפסק. אבל מטה נראה שאין זה קבוע, וכבית יוסף נראה, דהיינו דוקא מטה שבזמן חכמי התלמוד שהיה לישיבה, אבל מטה דידן שהיא לשכיבה - הוי קבע. וקשה! דהא מתרץ שתהא תפילתי סמוכה למטתי, היינו: אחר שקם ממטתו בבוקר! ואם כן, למה ליימר לאוקמיה בזה ולא כפשוטו כדעת המקשן? ומיירי במטה של שכיבה. ואמר לו דבזמן התלמוד היה חד מטה לשכיבה ולישיבה, מורה הדבר: לא הווה קבוע, כיון שצריך לטלטל אותה בשעת אכילה - זה אינו, דהא בפרק המקבל איתא לעניין סידור בעל חוב דנותנים לו ב' מטות, א' לאכילה וא' לשכיבה. אם כן, למה לא אוקי התרצן בזה כפשוטו במטה של שכיבה? על כן נראה לעניות דעתי דאין חילוק זה נכון וכל מטה הווה חציצה בזה. ולעניין החילוק שחילקו התוספות בין ארון ותיבה למטה - צריך להבין מה יש ביניהם. דהא גם התיבה של בית הכנסת לפעמים מטלטלין אותה, כדמצינו במס' תענית, שבזמן תענית של גשמים היו מוציאין התיבה לרחובה של עיר:

אלא נראה, דאלו דברים הם צורך התפילה בבית הכנסת - ועל כן אין שייך בהם חציצה. וע"כ נוהגין בכל בתי כנסיות שיש לכל אחד שטענד"ר לפניו שמניחים הסידורים עליו ולא נחשבים כלל לחציצה, אע"פ שגבוהים י' ורוחבן ד'. אלא כדפירש. מה שאין כן במיטה ושאר כלים שאין צורך תפילה בהם, על כן אין זה מקרי קבוע לעניין תפילה - והווה חציצה. ומטעם זה נראה לי דשולחן שבבית לא חשיב נמי הפסק וחציצה לתפילה, דהשולחן הווי צורך התפילה שמניח הספר עליו. ומכל מקום נראה דאף במידי דחציצה בינו לכותל, אם אי אפשר בקלות להיתפלל בע"א כגון לפעמים שמתפללין בי' באיזה חדר וא"א לכל אדם לעמוד בלי חציצה לכותל - בודאי אל יעכב התפילה בשביל זה לילך לחדר אחר להתפלל, שהרי טעם איסור חציצה בזה משום שלא יבטל הכוונה, כמו שכתב הבית יוסף בשם הרמב"ם בזה, ואין זה אלא למצווה מן המובחר ולית ביה איסורא כשצריך לכך מצד דוחק המקום. ונראה מכל מקום תקנה לזה - שיעצים עיניו בשעת התפילה, כמו שכתוב בסעיף כג, או יתפלל מתוך הסידור ולא יביט לחוץ ולא יביא לידי ביטול כוונה כנ"ל",עכל"ק:

 

המשך דברי מרן הבעש"ט הק' זיע"א: "ואז כשהאדם עצמו עושה תחבולה להתעורר בתפילה - נקרא זכר, מוחין דדכורא. מה שאין כן יש שלפעמים מעוררין אותו מלמעלה, שמעצמו נתעורר בבכיה וכיוצא - זהו נקרא אשה, מוחין דנוקבא, ואז חס ושלום {תהלים קט ז}: בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע - וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה. והתקנה לזה: שיתחרד האדם בזכרו שלא התעורר מעצמו רק שהוצרך לעוררו תחילה מלמעלה, ויבכה על בכייה ראשונה שבאה מעצמו, ואז נתהפך מיין נוקבין למיין דכירין, ונעשה זכר":

 

ענייני התעוררות

ויקרא יב ב

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים - כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. אמרו חכמינו ז"ל {נדה לא ע"א}: אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי אַמִי: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה - יוֹלֶדֶת זָכָר. אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה - יוֹלֶדֶת נְקֵבָה. שֶׁנֶּאֱמַר {ויקרא יב}: אִשָּׁה כִּי תַּזְרִיעַ -וְיָלְדָה זָכָר. תָּנוּ רַבָּנָן: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה - יוֹלֶדֶת זָכָר, אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה - יוֹלֶדֶת נְקֵבָה, וְלֹא פֵּירְשׁוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר, עַד שֶׁבָּא רַבִּי צָדוֹק וּפִירְשׁוֹ {בראשית מו}: אֵלֶה בְנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם, וְאֶת דִּינָה בִתּוֹ - תָּלָה הַזְּכָרִים בַּנְּקֵבוֹת, וְאֵת הַנְּקֵבוֹת בַּזְכָרִים. דיש שני מיני התעוררות: עניין התעוררות א' - הוא שמתעורר הוא תחילה בתשובה וכיוצא ודבר טוב, ואחר כך מסייעין אותו מלמעלה, כדין {יומא לח ע"ב}: אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לֵוִי: מַאי דִּכְתִיב {משלי ג}: אִם לַלֵּצִים הוּא יָלִיץ וְלַעֲנָוִים יִתֶּן חֵן? בָּא לִטַּמֵּא - פּוֹתְחִין לוֹ, בָּא לִטָּהֵר-מְסַיְּעִין אוֹתוֹ. התעוררות ב' - שאינו נותן לב לשוב מעצמו בתשובה או לעשות טוב כי אם על ידי שמעוררין אותו מלמעלה תחילה - אז מתעורר למטה לעשות תשובה. והנפקותא בין שני התעוררות אלו בסוד: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה, יוֹלֶדֶת זָכָר שהוא רחמים. והכי נמי כך: אם התעוררות מלמטה תחילה שהוא מיין נוקבין ואחר כך בא מלמעלה מיין דכורין - הוי זכר רחמים. ובהיפוך - הוי דינא":


סיבת השכחה
"על ידי עכירת הדם – בא לשכחה. ועכירת הדם בא על ידי תאווה עצבות ומרה שחורה. ועל ידי צלילות הדם – בא לזיכרון. וצלילות הדם – בא על ידי דביקות ושמחה":

 

סגולה לעשירות
ויקרא יג מה
"שבמקום שיש שריפה רחמנא ליצלן – נשרפים כל הקליפות ששורים שם במקום ההוא. ולכן חתיכת עץ שנאחז בו האש - אין לתת אחר כך בבניין. וכיוון שנשרפו כל הקליפות שהיו שם – מתעשרים ודאי, כי על ידי ביטול הקליפות – ודאי בא העשירות":
"וְהַצָּרוּעַ אֲשֶׁר בּוֹ הַנֶּגַע - בְּגָדָיו יִהְיוּ פְרֻמִים, וְרֹאשׁוֹ יִהְיֶה פָרוּעַ, וְעַל שָׂפָם יַעְטֶה, וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא. ודרשו רבותינו ז"ל {שבת סז ע"א}: כִּדְתַּנְיָא {ויקרא יג}: וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא? צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ צַעֲרוֹ לָרַבִּים, וְרַבִּים יְבַקְשׁוּ עָלָיו רַחֲמִים. מה שאומרים העולם שאחר שריפה רחמנא ליצלן ווערט מען רייך - כך הוא האמת, מען ווערט באמת רייך, דאיתא בגמרא: יוֹדִיעַ צַעֲרוֹ לָרַבִּים, וְרַבִּים יְבַקְשׁוּ עָלָיו רַחֲמִים. וגעגועים של ישראל הם תפילות. ודרך העולם שיש להם געגועים ורחמנות גדולה על מי שנשרף הונו רחמנא ליצלן, וחפצים שיתרומם קרנו, ועל ידי זה מרוממים אותו וודאי":

 

תורת וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב
"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים - כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. והקשו חכמינו ז"ל למה לי תזריע {נדה מ ע"א}: מאי טעמייהו דרבנן? אמר קרא: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר. עד שתלד במקום שהיא מזרעת. ורבי שמעון: ההיא דאפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה אמו - טמאה לידה. ורבי שמעון מאי טעמיה? אמר ריש לקיש אמר קרא: תלד! לרבות יוצא דופן. ורבנן! האי מבעי ליה לרבות טומטום ואנדרוגינוס, דסלקא דעתך אמינא. זכר ונקבה כתיב. זכר ודאי, נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס, קא משמע לן. ורבי שמעון נפקא ליה מדתני בר ליואי דתני בר ליואי: לבן! לבן מכל מקום. לבת! לבת מכל מקום. ורבנן האי מבעי ליה לחייב על כל בן ובן ולחייב על כל בת ובת. ורבי שמעון נפקא ליה מדתני תנא קמיה דרב ששת: זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה. מלמד שמביאה קרבן אחד על ולדות הרבה. יכול תביא על לידה ועל זיבה כאחת? אלא יולדת דאכלה דם ויולדת דאכלה חלב בחד קרבן - תסגי לה. אלא יכול - תביא על לידה שלפני מלאת ועל לידה שלאחר מלאת כאחת":

"ונראה לבאר עם פרשת מצורע דכתיב {ויקרא יד ב-ד}: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ - וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. ודרשו חז"ל {ערכין טז ע"א}: שעל גסות הרוח - נגעים באים, שהגביה כאֶרֶז. ורפואתו: שישפיל כאֵזֹב. ויש לומר: הא כאן איירי שכבר נטהר ונתרפא, שנאמר: בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, וכבר השפיל דעתו ונתרפא, ואם כן למה לומר אֶרֶז וְאֵזֹב?":

"עניין וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק {יחזקאל א יד} כי הנשמה אחר שחוצבה ממקום קדוש - ראוי שתתלהב תמיד אל מקום חוצבה. ופן תתבטל ממציאותה, לכך סיבבה בחומר שתעשה גם כן עניינים חומריים כמו אכילה ושתיה ומשא ומתן וכיוצא, שלא תתלהב תמיד בעבודת ה' יתברך, בסוד תיקון וקיום הגוף עם הנשמה. וכן הוא במדרגות הספירות קטנות וגדלות":

"עוד יש לומר בעניין וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב כְּמַרְאֵה הַבָּזָק, כי תענוג תמידי נעשה טבע, ואינו תענוג. לכך האדם עולה ויורד בעבודת ה' יתברך, כדי שיהיה תענוג שהוא עיקר עבודת ה'. וזה שנאמר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה - כי המיעוט שאין עולה לו עבודה תמה ומצטער הוא התכלית של עליה, שיהיה לו אז יותר תענוג. עוד יש לומר{זהר חיי שרה קכב ע"ב}: זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא. כַּמָּה אִיהוּ רַב וְעִלָּאָה בְּהַהוּא עַלְמָא. וְהָכִי פָּתַּח רַב מְתִּיבְתָּא: מַאן דְּאִיהוּ זְעֵיר - אִיהוּ רַב. מַאן דְּאִיהוּ רַב - אִיהוּ זְעֵיר. תָּא חֲזֵי: דְּלָא רַבֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךָ הוּא - אֶלָּא לִדְאַזְעִיר, ולָא אַזְעִיר - אֶלָּא לִדְרַבֵּי. זַכָּאָה אִיהוּ מַאן דְּאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ בְּהַאי עַלְמָא, כַּמָּה אִיהוּ רַב בְּעִלּוּיָא לְהַהוּא עַלְמָא! עַד כָּאן.


[תרגום: זכאי הוא מי שהקטין עצמו בזה העולם. כמה הוא גדול ועליון באותו עולם. וכך פתח רב הישיבה: מי שהוא קטן הוא גדול. מי שהוא גדול הוא קטן. שכתוב ויהיו חיי שרה וגומר. מאה שהוא חשבון גדול כתוב בו שנה, קטנות השנים אחת הקטין לו. שבע, שהוא חשבון קטן הרבה אותו והגדיל אותו שכתוב שנים. בוא ראה, שלא מגדיל הקב"ה אלא לשהקטין, ולא מקטין אלא לשהגדיל. זכאי הוא מי שהקטין עצמו בזה העולם. כמה הוא גדול בעילוי לאותו עולם]. וזה שנאמר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה":

"ובזה יובן {ויקרא יד ב}:זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן,שכבר נטהר מצרעתו וגסות רוחו ורוצה להשפיל דעתו, אלא שרואה מה שנוהג יותר ענוה נכנס בו יותר גסות רוח":

"כמו במשל המלך שביקש מהרופאים שיחיה לעולם ונתן לו רפואה להתרחק מגאוה":

"לכך: וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, שהוא עושה רפואה לנפש. וכמו שאומר הרמב"ם {פ"ב מהלכות דעות הלכה א}: ומה היא תקנת חולי הנפשות? ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות וירפאו חליים בדעות שמלמדין אותם עד שיחזירום לדרך הטובה. והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם וגו'. וחכמים הם רופאי הנפש, והם כהני ה'. ועצה היעוצה: שיקח עץ אֶרֶז וְאֵזֹב, רוצה לומר: מִי יִשָּׁפֵל, וּמִי יָרוּם? אדם שהוא שפל - ינהג במדרגתו ולא מעל מדרגתו. ואדם שהוא מלך או נשיא גבוה כארז - יהיה גבוה קומתו כארז לנהג נשיאתו ברמה, רק שלא יגביה לבו בקרבו. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה {תהלים קלא א}: שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד: יְהֹוָ'ה! לֹא גָבַהּ לִבִּי וְלֹא רָמוּ עֵינַי וְלֹא הִלַּכְתִּי בִּגְדֹלוֹת וּבְנִפְלָאוֹת מִמֶּנִּי. וכמו שהיה נוהג הרופא חכם הנ"ל. וכאשר נתכוין התנא באמרו {אבות ד ט}: רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: כָּל הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה מֵעֹנִי - סוֹפוֹ לְקַיְּמָהּ מֵעשֶׁר. וְכָל הַמְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה מֵעשֶׁר - סוֹפוֹ לְבַטְּלָהּ מֵעֹנִי":

"עוד יש לומר דקאי אאֶרֶז וְאֵזֹב בחד אדם,שיהיה נראה כארז לנהוג מנהג מלך או נשיא, ובקרבו יהיה שפל רוח כאזוב. והיינו ממש הנ"ל שנתן רפואה למלך":

"ובזה יובן: אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים - כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא. רוצה לומר: החומר שנקרא גוף - היא אִשָּׁה, נגד הצורה - שנקרא איש. וכאשר תַזְרִיעַ החומר לילד זָכָר - שהם תולדות הצדיקים מעשים טובים, ולעשות מחומר צורה, ומנוקבא נעשה דכורא זָכָר שהיא התכלית בריאת אדם בעולם הזה בחומר וצורה, אז טוב לו סלה":

 

תפילת הבעש"ט בפסח

"פעם אחת היו צריכים לאמר הלל, שהיה ראש חודש או חול המועד של פסח, והיה רבי אברהם שהיה שליח ציבור בבית המדרש דקהילת קודש מז'בוז' מתפלל תפילת שחרית לפני התיבה, ומורינו הבעל שם טוב התפלל במקומו. והיה מנהגו להתפלל בעצמו לפני התיבה מן הלל. ובשמונה עשרה של קול רם נתרעד הבעל שם טוב רעדה גדולה, והיה רועד והולך כדרכו לרעוד בתפילתו תמיד. ומי שראה אותו בשעת התפילה, ראה הרעידה שלו. וכשסיים רבי אברהם חזרת התפילה, ראה שהבעל שם טוב עומד במקומו ורועד ואינו הולך אל התיבה. ובא החסיד רבי וולף קיצעס והציץ בפניו, והנה בוערות כלפידים, ועיניו בולטות, והיו פתוחות ועומדות בלי תנועה כמו גוסס חס ושלום. ורמז רבי זאב לרבי אברהם, ולקחו אותו זה ביד אחת וזה ביד אחת והוליכוהו אל התיבה, והלך עימהם ועמד לפני התיבה, ורעד ערך מה, ופתח ואמר הלל, והכל ברעדה. ואחר כך כשסיים הקדיש עמד ורעד זמן רב, והוצרכו להמתין בקריאת התורה עד שנח מרעדתו.

פעם אחת ביום טוב, ואין ידוע אם יום ראשון של פסח או יום שמיני עצרת היה, הוצרך המגיד מישרים מורנו אליהו לברך גשם או טל. והיה הבעל שם טוב מתפלל לפני התיבה בחשק רב. כי כן שמעתי כמה פעמים מבחיריו, כי היה מנשא ראש כולם והיה מתפלל בזעקה גדולה. והרב המגיד מישרים הגדול לא היה יכול לסבול, כי היה חולה גדול, ויצא מבית המדרש לבית קטן שבבית המדרש והתפלל שם ביחיד.

וקודם מוסף הלך להבעל שם טוב ובא מבית המדרש לחדר הקטן ללבוש הקיטל. ואמר המגיד, כי היה מכיר שהיה אצלו השראת השכינה, וכשראה אותו הכיר בו כי אינו בזה העולם. וכשלבש הקיטל נקמט הקיטל על כתפיו, ואחז המגיד מישרים הגדול בקיטל לפשטו מקמיטתו, וכשנגע התחיל לרעוד מאוד. ואחז בשולחן שהיה שם, וגם השולחן התחיל לרעוד עמו. והבעל שם טוב הלך, עד שהוצרך להתפלל ולבקש מן ה' יתברך שיקח ממנו דבר זה כי אין בכוחו לסבול.

ופעם אחת עמד רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאה עם כלי גדול של מים בשעה שהבעל שם טוב היה מתפלל, וראו שהמים נעים ונדים. וממש השראת השכינה היה עליו ומזה רעדה הארץ, כמו שכתוב {שמות יט יח}: וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהֹוָ"ה בָּאֵשׁ, וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן, וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד. אך אצלו לא היה ניכר, ובמים היה ניכר מאוד.

ופעם אחת התפלל הבעל שם טוב בדרך בבית אחד בכותל מזרח. וסמוך לכותל מערב היו עומדים חביות מלאות תבואה, והיו רואים שהתבואה רועדת.
 

 

חדשות בבית הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
Prev Next

הרשמת חברים

הנשמה והגוף