שיעורים אחרונים

 

מתורת הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
Prev Next

כשרואה אדם דבר נבלה מאיש רשע שעבר עבירה חזקה - ידין אותו לכף זכות. כי מצד רדיפת היצר הבוער בו הוא עושה, ומצד פחיתות חומרו העב, שאינו יודע חומר האיסור, וכל זה וכיוצא בזה - ובזה מציל גם עצמו מדין

 

 

 

 

 

 

 

 


בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
הבעל שם טוב על פרשת קדושים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

 

סגולה להציל עצמו מן הדין
ויקרא יט טו
"לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט, לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל, וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ. ודרשו רבותינו ז"ל {שבועות ל ע"א}: בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ - הֱוֵי דָּן אֶת חֲבֵרְךָ לְכַף זְכוּת. פירוש הפסוק {תהלים לט ט}: מִכָּל פְּשָׁעַי – הַצִּילֵנִי! חֶרְפַּת נָבָל - אַל תְּשִׂימֵנִי! כשרואה אדם דבר נבלה מאיש רשע שעבר עבירה חזקה - ידין אותו לכף זכות. כי מצד רדיפת היצר הבוער בו הוא עושה, ומצד פחיתות חומרו העב, שאינו יודע חומר האיסור, וכל זה וכיוצא בזה - ובזה מציל גם עצמו מדין. כי באמת כיון שרואה דברי נבלה בחברו, ידע שיש בו בעצמו גם כן מעין דבר זה, והוא הסימן שיש עליו דינים ומקטרגים. וכשימצא זכות לחברו - יהיה גם עליו זכות, ובזה שאינו מעורר דינים על איש חוטא, שעושה מחמת התגברות היצר הבוער בו איזה מעשה רשע, מקיים בזה {שמות כג ו}: לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ בְּרִיבוֹ, בעת שעוברין עליו ניסיונות וריבות ממי מריבה מים הרעים והזדונים, אלא תעורר עליו כל מיני זכות. ובאמת כל זה ניסיון גדול, כי קבלנו שאין נגזר על אדם שום גזר דין, אלא אם כן הוא פוסק בעצמו כן. ובוודאי לא יפסוק על עצמו, אלא מראין לו אדם אחר שעשה איזה עבירה מעין מלאכתו מלאכת עבירה שלו, והוא פוסק עליו את הדין וחותם זה הדין על עצמו רחמנא ליצלן":

 

סגולה לדעת את עצמו ומדריגתו
"אמרו רבותינו ז"ל {אבות ד א}: בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם! שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים קיט}: מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי - כִּי עֵדְוֹתֶיךָ שִׂיחָה לִּי. כי מי שחכם, מכיר את עצמו וחסרונו, מה שאין כן השוטה שמכיר אחרים ליתן בהם דופי, ואינו מכיר את עצמו לידע חסרונו. אמנם יכול כל אדם לידע את עצמו כשירצה, וכמו שכתב רבינו תם בספר הישר שלו, שזה יסוד ועיקר וכלל גדול, והוא דכתוב בזוהר בשער היכלות {בפר' פקודי רנא ע"א וכן מפורש בזוהר שמות ו ע"ב}: כי יש בקדושה היכל זכות ולעומת זה יש בקליפה היכל חובה, וההפרש שיש בין זה לזה הוא, כי בהיכל זכות כשדנין את האדם שם - הכל פותחין ומהפכין לזכות, אפילו בדין הרשע. אבל בהיפוך בהיכל חובה - הכל פותחין בחובה. אם כן בזה יוכל כל אדם לידע את עצמו ומדרגתו באותו הרגע: אם הוא דן את כל אדם לזכות - אזי הוא בקדושה, ששם היכל זכות על שם כך שפותחין בזכות כל אחד. ואם הוא דן את כל אדם לחוב - אזי הוא בקליפה ששם היכל החוב שדנין האדם לחוב. וזה שאמרו: וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ - עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמו":

 

על מי ללמד זכות?
"ירגיל עצמו לדון את כל הרשעים העוברים לתאבון לכף זכות, כטעם: מִכָּל פְּשָׁעַי – הַצִּילֵנִי! חֶרְפַּת נָבָל - אַל תְּשִׂימֵנִי! {תהלים לט ט}. שבכל דבר עבירה שרואה ברשעים - ידין אותם לכף זכות, כי את עצמו הוא דן. ובכל כוחו יחזירם בתשובה, וירחץ אותם מצואת עוונותם. וידע נאמנה שגם אצלו נמצא שמץ דבר מעבירה זאת, אלא שעל עצמו מוצא תמיד זכות - כך ימצא זכות וחסד על כל ישראל, כי הצד השווה שבהם: שכולם צדיקים, כולם טהורים, כולם ראויים לכל הברכות":

"דנודע: דאם אדם מלמד חוב על איזה רשע, ופוסק עליו את הדין ואומר שראוי הוא שיבוא עליו פורעניות כזה וכזה - אזי זה הדין בעצמו פוסק הוא על עצמו. שאף על פי שאין בו עבירה זו, מכל מקום אפשר שיש לו כאילו נעשה עבירה, היינו {סוטה ד ע"ב}: המתגאה כאילו בא על אשת איש. אמר רבי חייא בר אבא, אמר רבי יוחנן: כל אדם שיש בו גסות הרוח - לבסוף נכשל באשת איש. שנאמר {משלי ו כו}: כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה - עַד כִּכַּר לָחֶם, וְאֵשֶׁת אִישׁ - נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד. כָּל הַכּוֹעֵס - כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה {זוהר בראשית כז ע"ב}:

 

ואפשר שכְּאִלּוּ שלו הוא חמור אצלו יותר מעבירה עצמו של אותו רשע, כי מדקדקין עליו יותר, מה שאין כן אם דן אותו לזכות, ואמר שהוא מגושם הרבה, ויש לו חומר עכור עד שאי אפשר לו לכבוש את יצרו, וכיוצא מן הזכות שאפשר לדונו - אזי מלמד הזכות הזה על עצמו. וזהו שאמר {תהלים לט ט}: מִכָּל פְּשָׁעַי – הַצִּילֵנִי! חֶרְפַּת נָבָל - אַל תְּשִׂימֵנִי! שלא אחרף מימי את הנבל, ואלמד עליהם זכות - ובזה תציל אותי מכל פשעי, שזכות זה יהיה עלי גם כן":

"וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ - עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ {אבות ב}. הלא אמרו רבותינו ז"ל {סנהדרין צא ע"ב}:
אָמַר לֵיהּ אַנְטוֹנִינוֹס לְרַבִּי: גּוּף וּנְשָׁמָה יְכוֹלִין לִפְטֹר עַצְמָן מִן הַדִּין. כֵּיצַד? גּוּף אוֹמֵר: נְשָׁמָה חָטְאָה, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּרְשָׁה מִמֶּנִּי הֲרֵינִי מֻטָּל כְּאֶבֶן דּוּמָם בַּקֶּבֶר. וּנְשָׁמָה אוֹמֶרֶת: גּוּף חָטָא, שֶׁמִּיּוֹם שֶׁפֵּרַשְׁתִּי מִמֶּנּוּ הֲרֵינִי פּוֹרַחַת בָּאֲוִיר כְּצִפּוֹר. אָמַר לֵיהּ: אֶמְשֹׁל לְךְ מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס נָאֶה וְהָיָה בּוֹ בַּכּוּרוֹת נָאוֹת, וְהוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנֵי שׁוֹמְרִים, אֶחָד חִגֵּר וְאֶחָד סוּמָא. אָמַר לֵיהּ חִגֵּר לְסוּמָא בַּכּוּרוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה בַּפַּרְדֵּס, בּוֹא וְהַרְכִּיבֵנִי וּנְבִיאֵם לְאָכְלָם! רָכַב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא וֶהֱבִיאוּם וַאֲכָלוּם. לְיָמִים בָּא בַּעַל הַפַּרְדֵּס. אָמַר לָהֶם: בַּכּוּרוֹת נָאוֹת הֵיכָן הֵם? אָמַר לֵיהּ סוּמָא: כְּלוּם יֵשׁ לִי עֵינַיִם לִרְאוֹת? אָמַר לֵיהּ חִגֵּר: כְּלוּם יֵשׁ לִי רַגְלַיִם לְהַלֵּךְ בָּהֶם? מֶה עָשָׁה? הִרְכִּיב חִגֵּר עַל גַּבֵּי סוּמָא וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד. אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - מֵבִיא אֶת הַנְּשָׁמָה וְזוֹרְקָהּ בַּגּוּף, וְדָן אוֹתָם כְּאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים נ ד}: יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ. יִקְרָא אֶל הַשָּׁמַיִם מֵעָל - זוֹ נְשָׁמָה, וְאֶל הָאָרֶץ לָדִין עַמּוֹ - זֶה הַגּוּף.

שלעתיד ירכיב חיגר על הסומא - הנשמה והגוף וידונם ביחד. כי הנשמה בעצמה אין יכולין לדון שהוא {איוב לא ב}: חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל, ובלי הגוף ודאי לא היתה חוטאת. והגוף בעצמו אין יכולין לדון שהוא דומם בלי הנשמה. ואם כן, קשה: איך יכולין לדון את האדם בעולם הזה כשהוא ישן, והנשמה לבדה הולכת למעלה והגוף מונח על המטה? והנשמה בלי גוף אינה יכולין לדון כנ"ל. ואם כן, איך מצינו עונשין בזמן שאדם חי? שבאמת אין דנין אותו למעלה בשום עונש, רק כמעשה דנתן הנביא שבא אל דוד המלך ואמר לו בדרך משל {שמואל ב יב ג}: וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ, וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו, מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב, וַתְּהִי לוֹ כְּבַת. והשיב דוד המלך אֶל נָתָן: חַי יְהֹוָ"ה כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת! וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד: אַתָּה הָאִישׁ! כן כשרוצים למעלה לדון את האדם על איזה עבירה, מראין לו מן השמים זו העבירה ומעשה זו בסגנון אחר, אצל אדם אחר. וזה האדם כועס על חברו ואומר שהוא ראוי שיעלה לו כך וכך. ומה שאמר ודן את חברו - בזה הפסק עצמו דנין אותו, כי הוא בעצמו היה דן את עצמו בלא מתכווין. ועל כן הזהירו חכמינו ז"ל {אבות א ו}: יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה וְנִתַּאי הָאַרְבֵּלִי קִבְּלוּ מֵהֶם. יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר: עֲשֵׂה לְךָ רַב, וּקְנֵה לְךָ חָבֵר, וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת. כי בהיות כשידין את חברו לזכות ולא יתן פסק על עצמו - לא ידונו אותו בשום עונש בחייו. וזה שאמרו: וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמו. רצונו לומר: דבר זה תדע, שאין מראין לך מן השמים מעשה חֲבֵרָךְ שתָּדִין אותו - עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמו ממש, שעשית גם אתה כמעשה חברך, ומראין לך מן השמים מעשה חֲבֵרָךְ שתָּדִין אותו. וכאשר תדין אותו - כן יהיה לך. ונמצא, שעל ידי זה תמיד תראה שתדין אותו לכף זכות, ובזה תדין אותך בעצמך גם כן לכף זכות":

 

משל הצל
ויקרא יט יח
"לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ, אֲנִי יְהֹוָ"ה. פירוש הפסוק וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ: כמו שאתה תתנהג עם רֵעֲךָ באהבה ואחדות - כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָ"ה, שאני ה' אהיה כָּמוֹךָ. והוא בסוד {תהלים קכא ה}: יְהֹוָ"ה שֹׁמְרֶךָ, יְהֹוָ"ה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ, שכמו שאדם מתנהג למטה עם חברו ורעו, באהבה ובמידות טובות - וכך יתנהג עמו מלך עליון. וכמו הצל של תנועה שאדם עושה וכך עושה הצל כנגדו - כן הוא יתברך עם האדם. וזהו: וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ - כי כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָ"ה להתנהג גם עמך באהבה וכל טוב":

"פירוש הפסוק {תהלים קכא ה}: יְהֹוָ"ה שֹׁמְרֶךָ, יְהֹוָ"ה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ. יְהֹוָ"ה צִלְּךָ, והיינו כמו צלו של האדם, שכמו עשיית האדם - כן הוא עשיית הצל. כך הקדוש ברוך הוא: באיזה מידה שהאדם מתנהג את עצמו - כך הקדוש ברוך הוא מתנהג את עצמו עם האדם בזו המידה. ואם האדם הולך במידת גדלות - כך ה' יתברך מתנהג עם האדם. ואם הליכותיו בעניוות - אז ה' יתברך גם כן מצמצם את עצמו כביכול, על דרך שאמר הכתוב {ישעיה נ"ז טו}: כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא: שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ, מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן, וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ, לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים":

"פירוש הפסוק {תהלים קכא ה}: יְהֹוָ"ה שֹׁמְרֶךָ, יְהֹוָ"ה צִלְּךָ עַל יַד יְמִינֶךָ. יְהֹוָ"ה צִלְּךָ - שה' יתברך מתנהג אחר מעשיך כביכול כמו הצל שלך, שמה שאתה עושה - גם הצל עושה, כן ה' יתברך כביכול: צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים":

 

משל למלך ששלח בנו יחידו מעל פניו
ויקרא יט יז
"לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ, הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ - וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. תלמידי חכמים ראשי העם המוכיחים את העם בשער בת רבים, צריכים ליזהר בתוכחת מוסר שיאהבו את העם ומצד אהבה מוכיחים העם, כמו אב האוהב את בנו שחרו מוסר. וכמו שכתוב {משלי ג יב}: כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב - יְהֹוָ"ה יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה. אבל אלו שרוצין להתגדל חס ושלום על ידי זה וכיוצא בזה, כגון להנאת ממון וכיוצא בזה, שאינו לשם שמים, ומעורר בקול, וכמו פירוש הכתוב {תהלים מב ד}: הָיְתָה לִּי דִמְעָתִי לֶחֶם יוֹמָם וָלָיְלָה בֶּאֱמֹר אֵלַי כָּל הַיּוֹם: אַיֵּה אֱלֹהֶיךָ - על ידי זה גורם חס ושלום מדנים בין ישראל לאביהם שבשמים. וכמו שזכרתי {במדבר כא ה}: וַיְדַבֵּר הָעָם בֵּאלֹהִים וּבְמשֶׁה: לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לָמוּת בַּמִּדְבָּר כִּי אֵין לֶחֶם וְאֵין מַיִם וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל! וַיְשַׁלַּח יְהֹוָ"ה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים - שהם שני מיני מוכיחים. והוא על פי משל: ששלח המלך בנו יחידו מעל פניו, ושלח את שני עבדיו, וחזר אחד והלשין על הבן לפני אביו, והשני אמר גם כן כדברים האלה, רק שדיבר מצד שהיה צר לו בצער המלך ובנו שנשלח מעל פניו זמן רב עד שנשכח ממנו נימוסי המלכות, וכל מכבדיו הזילוהו, ואז נתמלא המלך רחמים. כך יש מוכיח בשער שמדבר בגנות ישראל, וחס ושלום גורם על ידי זה קטרוג נחש הקדמוני. וזהו שאמר: וַיְשַׁלַּח יְהֹוָ"ה בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים - ששורפים בארס שבפיהם, ואם כן פיו ולבו אינן שוין, שמכוון להנאתו ואומר בפיו שעושה למען כבודו יתברך שמו, וחס ושלום גורם רעה כאמור. שנית - שמלבין פני חברו ולא את עצמו, שנאמר: וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא - שהוציא עצמו מהכלל. ובאמת שצריך לכלול את עצמו עמהן. הוֹכֵחַ – לעצמך, כשתּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ - וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא":

 

ייחוד חס"ד לבטל ההרהורים ולהעלות האהבות הנפולות
ויקרא כ יז
"וְאִישׁ אֲשֶׁר יִקַּח אֶת אֲחֹתוֹ בַּת אָבִיו אוֹ בַת אִמּוֹ וְרָאָה אֶת עֶרְוָתָהּ, וְהִיא תִרְאֶה אֶת עֶרְוָתוֹ - חֶסֶד הוּא, וְנִכְרְתוּ לְעֵינֵי בְּנֵי עַמָּם, עֶרְוַת אֲחֹתוֹ גִּלָּה - עֲוֹנוֹ יִשָּׂא. פירוש: שזה בא מבחינת מדת חסד עליון, אך בהשתלשלות למטה - הוא אהבה נפולה בתאוות ניאוף כנודע. והנה התיקון הוא: להעלות האהבה הנפולה הזו אל שורשה למעלה לבחינת שורש חסד עליון ממקום שבאה. לכן ערוות הארץ בגימטריא: חֶסֶ"ד במילואו: חי"ת סמ"ך דל"ת. והנה עיקר הכל הוא להאמין ולידע שמְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ {ישעיה ו ד}, ועל ידי זה הוא מלא פחד ורתת, ונתבטל ממנו כל בחינת הרהור רע":

 

הבעל שם טוב מתחתן עם בתו של ר' אפריים קיטובער
"לאחר שנתאלמן מאשתו הראשונה מורינו ישראל בעל שם טוב, לקח לו דרך אחרת וילך משם לקהילה הסמוכה לקהילת-קודש ברוד, ונעשה שם מלמד תינוקות להועיל, וימצא חן בעיני כולם. והיה למדן מופלג עד מאוד, והיה חכם גדול עד שכל דברי הקהילה נחתכים ונגמרים על פיו. וכאשר היה ריב בין אנשים ויבואו אליו, היה מוציא לאור משפטם, ושניהם הזכאי והחייב היה לבם שלם עמו, כי ברוב חכמתו היה מדבר על לבם שייטב בעיני כולם:

והנה הרב מורנו רבי גרשון קיטובר היה ראש בית דין בקהילת קודש ברוד, ואביו הרב מורנו אפריים היה לו דין ודברים עם אחד מאנשי הקהילה שהיה הבעש"ט שם. ויבוא הרב מורנו רבי אפריים לשם, וידבר עם בעל דינו שיסע אתו עמו לקהילת-קודש ברוד לגמור ביניהם על פי דין תורה:

ויאמר האיש: הנה יש אתנו פה מלמד אחד מופלג בתורה, והוא דיין צדק, אשר בכל פעם שיבוא דין לפניו אזי שני הצדדים לבם שלם עמו, כי הוא מסביר הפסק היטב. אם כן נבוא נא לפניו:

ומיד כשבא מורנו רבי אפריים לפני הבעש"ט, ראה ברוח קדשו שבתו היא בת זוגו. והנה אז היה דרך הלומדים הגדולים כשבא לפניהם אורח הגון אומר לפניו פשט. ויאמר הבעש"ט לפניו על איזה רמב"ם פשט בחריפות גדולה, ועוד אמר לפניו כמה פשטים, עד שנמשכה נפשו אחריו, ותקשר נפשו בנפשו. ואחרי כן סדרו בעלי הדין טענותיהם לפניו, והיו ביניהם טענות וסיכסוכים רבים. וכמו שעה הוציא הבעש"ט לאור משפטם משפט אמת לאמתו, ויפלא מאוד בעיניו, ויאהבהו מאוד:

הנה בין כך נתוודע לו לר' אפריים שהבעש"ט פנוי וצריך לישא אישה. ולהרב מורנו רבי אפריים הייתה לו בת גרושה. ויבוא אליו בסתר ויאמר להבעש"ט: הנה שמעתי שמעלתו נצרך לאשה, אולי יכשר בעיני מעלתו לישא את בתי?

וישב לו: טוב הדבר! אבל בהיות שבקהילה זו רבים מהנגידים חפצים בי, לכן נצטרך להסתיר הדבר לבל יוודע לאיש, כי לא אוכל להעיז פניהם אחרי שהיטיבו לי תמיד וינשאו אותי למעלה. ואם רצון מעלתו בזה, אזי נכתוב קישורי התנאים למזל טוב ביחידות. וגם זאת אני כופל עמכם, שתעשו שידוך עמי ולא עם תורתי וחכמתי, כי אין רצוני בשום אופן שתרבו בשבחי ורוב המעלות, כי אם שתכתבו סתם: מורנו ישראל במורנו אליעזר. ואחרי שנקשרה נפשו בנפשו הסכים לכל דבריו, וכתבו במזל טוב קישורי התנאים בסתם, ולא כתבו שם מקום, ולא נודע הדבר לשום אדם:

ויהי בנסוע הרב מורנו רבי אפריים לביתו, חלה מיד בדרך את חוליו אשר ימות בו, ונפטר לעולמו. והודיעו הדבר לקהילת קודש ברוד לבנו הרב הגדול הגאון רבי אברהם גרשון קיטובער. ויבוא אל אביו להספידו כדין תורה. ולאחר מכן קיבל כל הכתבים שמצאו תחת ידו, ובתוך כך מצא התנאים איך ששידך את בתו הגרושה, שהיא אחותו של הרב מורנו רבי גרשון, עם איזה איש ששמו ישראל בן אליעזר. ויהי לפלא בעיניו, כי אביו היה איש מפורסם, ואיך יעשה שידוך עם נחות דרגא? וגם זאת: עם פלוני אלמוני שלא נודע מקומו ומשפחתו?! ויספר הדבר לאחותו, ותאמר: אחר אשר הוכשר בעיני אבינו אין להרהר אחר זה: 

 

והבעש"ט המתין עד שיעבור המועד מן המלמדות, ויבוא אל בעלי הבתים שבעיר, ויאמר: אני אלך ואשוב אל מקומי! וידברו על לבו מאוד, עד שירבו לו מוהר ומתן שיהיה אצלם עוד. אבל הוא לא פנה אליהם, כי לא זאת כוונתו:

ויתחפש וישנה את לבושו כאחד הריקים, בבגד כפרי בפרוות 'פעלציל' קצר וחגורה רחבה מאוד. וישנה גם את טעמו ולשונו, וילך לקהילת קודש ברוד לבית הרב מורנו רבי גרשון הנ"ל:

והנה בעת ההיא שני בעלי דין יושבים לפני הגאון רבי גרשון, והוא עומד עליהם לעיין תמיד בדינים אשר באים לפניהם. ויעמוד הבעש"ט אצל הפתח. והיה סבור מורנו רבי גרשון שהוא איש עני, ויקח פרוטה ורצה לתן לו לצדקה:

ויאמר הבעל שם טוב: דבר סתר לי עמכם!

וילך עמו לחדר אחד, ויראה לו את התנאים. ויאמר לו: הבה את אשתי! וכאשר הסתכל רבי גרשון את האיש וכסותו ודבוריו, נתבהל מאוד ונשתומם על המראה: מה זאת עשה אביו זכרונו לברכה?! הזה האיש אשר העיד לבתו החסודה והמיוחסת?

ויקרא רבי גרשון לאחותו מרת חנה, ויספר לה את כל המאורע. ותשב אמריה לו: אחרי שאבינו עשה זאת - אין להרהר אחריו, ובודאי מהשם יצא זאת, ואולי יפוק מינה זרעא מעליא:

ויעשו כן, ויגבילו זמן החתונה. וקודם החופה אמר הבעש"ט שרצונו מקודם לדבר עם אשתו כמאמר חכמינו ז"ל. ודיבר עם אשתו חנה בסתר, ויגלה לה האמת איך ומה, הכל כאשר לכל, וישבע אותה שלא תגלה מזה כלל, ואף שיעברו עליה עידן ועידנין אשר תהיה בדחקות גדולה – לא תגלה מי הוא ומה תפקידו. כי הכרח לקיים עבודתו בסתר דווקא לטובת ישראל מאת ה'. ומרת חנה הבינה היטב העומד לפניה, ותקבל הכל באהבה":
 

חדשות בבית הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
Prev Next

הרשמת חברים

הנשמה והגוף