שיעורים אחרונים

 

מתורת הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
Prev Next

דע שזה ברור: בכל עת שיעבור על מחשבת אדם עניין מר ורע בסתירות אמונה - באותו רגע דנין אותו דיני נפשות, או לו או לאחד מבניו.

 

 


בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
הבעש"ט על פרשת נצבים – פרשת התוכחה
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

 


סגולה להירהורי אמונה
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם!
[א.] רָאשֵׁיכֶם [ב.] שִׁבְטֵיכֶם [ג.] זִקְנֵיכֶם [ד.] וְשֹׁטְרֵיכֶם - [ה.] כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. [ו.] טַפְּכֶם [ז.] נְשֵׁיכֶם [ח.] וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ [ט.] מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ [י.] עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ:
לְעָבְרְךָ בִּבְרִית יְהֹוָ'ה אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר יְהֹוָ'ה אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם:
פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה' אֱלֹהֵינוּ, לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה:
דברים כט ט-יא ו יז

"דע שזה ברור: בכל עת שיעבור על מחשבת אדם עניין מר ורע בסתירות אמונה - באותו רגע דנין אותו דיני נפשות, או לו או לאחד מבניו. ולכן יתחזק עצמו מאוד לבטל מחשבות רעות אלו, ויקשור נפשו באמונת אלוהי עולם באמונה פשוטה, להאמין ולידע דלית אתר פנוי מיניה, והוא המחיה את הכל ומהווה את הכל ומשגיח על הכל ודן את הכל, על כל תנועה ותנועה ועל כל דיבור ודיבור. ויעשה כל שעה תשובה בשמחה ובלב טוב לעבוד את בוראו. ובכל בוקר ימסור מודעה, שאם חס ושלום יסיתנו השטן ויעלה על לבו איזה מחשבה נגד רצון הבורא - יהיה בטל ומבוטל, כי הוא הבל וריק אין בו ממש, במחשבות ושטות העוברין מצד היצר על חסרי הדעת, ויבטל אותם בכל לבו באמת":

 

 

משל המלך ושלושה שרים עם שלושה כלבים
וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר:
שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי! כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ - לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה:
דברים כט יח
"משל למלך שהיו לו שלשה אוהבים. וקטרגו עליהם שאינם אוהבים באמת להמלך. וציוה עליהם שיזונו ויפרנסו כל אחד כלב שלו מאוצר המלך למשך שנה תמימה, וישיבו למלך בתום השנה:
אחד השרים - היה חכם ומשכיל, ואמר: מה לי לפרנס כלב ולבזבז אוצר המלך על פרנסת הכלב שלי?! מוטב שאעשה עטרה למלך!
האוהב השני - פירנס וזן בדוחק את הכלב שלא ימות.
השלישי - ביזבז אוצרו של המלך לזון את הכלב בהרחבה:

הראשון, הוא זה שעשה עטרה מההקצבה לכלבו מאוצר המלך – קרבו המלך מכאן ואילך אליו בקרבה יתירה.
השני, הוא זה שפירנס וזן בדוחק את הכלב שלא ימות – העלהו בדרגת השררה.
השלישי, הוא זה שביזבז אוצרו של המלך לזון את הכלב בהרחבה - על זה גירה המלך את הכלב בו:

והנמשל מובן. כי יש צדיקים ויש בינוניים ויש רשעים. ובראש השנה יש למעלה קטרוג עליהם ודנים אותם, כי הכל עולה לדין למעלה ראש:
ונתברר על ידי שציוה המלך לפרנס כלב, היינו היצר הרע וגוף עכור, מאוצר המלך, כי לה' הארץ ומלואה. והחכם המשכיל והצדיק - עושה את כל הדברים של עולם הזה ייחודים קדושים ועטרות למלך, עד שמרוב אור ושמחה וחיות ודביקות, נתבטל ממנו לגמרי הנאות וכיסופין של עולם הזה, ואין לו שום הנאה. כמו שאמר רבי בשעת פטירתו {כתובות קד ע"א}: בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי זָקַף עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה, אָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁיָּגַעְתִּי בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתַי בַּתּוֹרָה, וְלֹא נֶהֱנֵיתִי אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם בִּמְנוּחָתִי. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה, {ישעיה נז}: יָבוֹא שָׁלוֹם, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם! ע"כ. והרי שולחנו בכל יום היה שולחן מלכים ממש בכל מלכי וחורי הארץ, וגם הזיווג והברית נקרא אצבע קטן, מלשון {פסחים קיב ע"ב} שאין כל אצבעות שוות. וזהו אפילו באצבע קטנה - רוצה לומר: אפילו בשעת זיווג. ואיך אפשר דהא בלי הנאה וכיסוף אינו מוליד? אלא מהעניין שהיה נפשו מלאה אור אלוהיי מדביקות ונועם


זיו השכינה וחיות התורה והמצוות מרוב כל, ובעת אכילתו ושתייתו וזיווגו היה הכל בייחודים קדושים, ובאור הארת זיו השכינה אשר אין תענוג בעולם כזה. ולערך זה הנועם - כל תענוגי גשמיות היה בטלים ומבוטלים, ולא נעשה מהם רושם, עד שמרוב אור הקדושה לא נתפרנס הכלב מזה, והוא חוזר ונעשה מלאך קדוש, משד יהודי נעשה מלא"ך [כמניין] סא"ל - יאהדונה"י. ויש שאינו במדרגה הזאת - ומתענה ומענה עצמו בסיגופים, ואוכל מעט להחיות נפשו שלא יבזבז אוצר המלך על פרנסת כלב אחד, גם זה טוב. וזה השלישי שהולך אחר שרירות לבו הרע לפרנס הכלב בריווח - עליו גירה המלך את היצר הרע בנפשו, והוא עובר כל עבירות עד שיעשה תשובה וירצה עוונו":


משל הנר
וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹהֶיךָ - וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ, כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם
אַתָּה וּבָנֶיךָ - בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
דברים ל ב
"כמו אדם שמביא הנר למקום החושך, שהחושך הולך לגמרי ואינו ניכר כלל, כך כשחוזר בתשובה אף שהיה בתחילה מקום חושך, כשמאיר אור התורה - אז החושך הולך לגמרי":


 

סגולה לתקן עוונות מגלגול ראשון או שני – להתפלל על החוטאים
"יש לאדם עונות מגלגול ראשון או שני, וכאשר מתפלל על החוטאין - אז ניתקן גם עוונות שלו":
"איתא בגמרא {ברכות לד ע"ב}: דְּאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִין - אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים עוֹמְדִין, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב. לָרָחוֹק בְּרֵישָׁא, וְהָדַר לַקָּרוֹב. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לָךְ: מַאי רָחוֹק? שֶׁהָיָה רָחוֹק מֵעֲבֵרָה מֵעִיקָרָא. מַאי קָרוֹב? שֶׁהָיָה קָרוֹב לַעֲבֵרָה וְנִתְרַחֵק מִמֶּנָּה הַשְׁתָּא, ע"כ.
טעם אחד שבעל תשובה יותר גדול: מפני שכבר הכיר חימום והתלהבות עונות, וכשעושה תשובה ועוסק בתורה ובמצוות - עושה הכל בהתלהבות וחשק גדול מפני שיודע היטב עניין ההתלהבות, מה שאין כן הצדיק שלא הכיר זה מעולם":
"ועוד הטעם: מפני שאצל הצדיק נעשו מעשים טובים ולימוד תורה הרגל, ואינו עושה כל כך בהתלהבות. אבל הבעל תשובה אצלו הוא דבר חדש:

ועוד: אם לא יעשה הכל בדביקות - יפול ממדרגתו, לכך מן ההכרח הוא לו לעבוד בוראו יתברך שמו בהתלהבות גדולה":
"בגמרא {יומא דפ"ו ע"ב}: הֵיכִי דָמֵי בַּעַל תְּשׁוּבָה? אָמַר רַב יְהוּדָה: כְּגוֹן שֶׁבָּא דְּבַר עֲבֵרָה לְיָדוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה, וְנִצַּל הֵימֶנָּה. מַחְוֵי רַב יְהוּדָה: בְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּבְאוֹתָהּ אִשָּׁה, וּבְאוֹתוֹ פֶרֶק. אֲמַר רַב יְהוּדָה, רַב רָמֵי כְּתִיב {משלי כח}: מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו - לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעֹזֵב - יְרֻחָם. וּכְתִיב {תהלים לב}: אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע - כְּסוּי חֲטָאָה? לָא קַשְׁיָא! כָּאן בְּחֵטְא מְפֻרְסָם, כָּאן בְּחֵטְא שֶׁאֵינוֹ מְפֻרְסָם. רַב זוּטְרָא בַר טוּבְיָה אָמַר רַב נַחְמָן: כָּאן בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כָּאן בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, ע"כ:

והקשו במתיבתא דרקיע: הלא כשהלך לעבור עם אותה אשה עברה, הלך בחציפות ושחק עם האשה עד שבאו לידי עברה, ועכשיו כשבאו לעשות תשובה והלך לאותו מקום שהאשה שם הולך בכפיפות ראש בצניעות כדי למאוס ולשנוא את העברה - אם כן איך הוא תשובה גמורה, שאינו דומה לעשיית העברה?! ותירצו במתיבתא דרקיע, שבאמת התירו לו":

 

 

משיח קומה שלימה
וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ - וְרִחֲמֶךָ.
וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה:
דברים ל ג
"צריך כל אחד מישראל לתקן ולהכין חלק קומת משיח השייך לנשמתו. כנודע, שאדם הוא ראשי תיבות: א'דם ד'וד מ'שיח:
כי קומתו של אדם הראשון היה מסוף העולם ועד סופו {חגיגה יב ע"א}: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: אָדָם הָרִאשׁוֹן - מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְמִקְצֶה הַשָּׁמַיִם וְעַד קְצֵה הַשָּׁמַיִם. וְכֵיוַן שֶׁסָרַח - הִנִּיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָדוֹ עָלָיו וּמִיעֲטוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אָחוֹר וַקֶדֶם צַרְתָּנִי וַתָּשֶׁת עָלַי כַּפֵּכָה, ע"כ. שהיו כלולין בקומת אדם הראשון כל הנשמות של ישראל, ואחר כך על ידי החטא - נתמעטה קומתו. וכמו כן יהיה משיח קומה שלימה מכל נשמות ישראל, כלולא מסמ'ך ריבוא נשמות, כמו שהיה קודם החטא של אדם הראשון. על כן צריך כל אחד מישראל להכין חלק בחינת משיח השייך לחלק נשמתו, עד שיתוקן ותתכונן כל הקומה, ויהיה יחוד כללי בתמידיות במהרה בימינו":


קצת כוונה לשם שמיים
אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם - מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ, וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ:
דברים ל ד
"פירוש: לא מבעיא אם תהיה התשובה כולו לשם שמים - אז וודאי הוא טוב, אלא אפילו אם הוא רק מחצה על מחצה ויש בו בחינה וכוונה שלא לשם שמים גם כן, כגון שאומר במחשבתו הלא אני מיוחס ועשיר ובן טובים ובעל מידות טובות, אם אקבע גם עתים לתורה וודאי אז יהיה לי שם טוב, ויש בו יחד עם זה קצת כוונה לשם שמים, כגון לפרנס מי שלומד עמו – גם טוב. וזהו שאמר: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ – פירוש: שגם בתשובתך תהיה נידח ושלא בשלמות גמור. אלא בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם - פירוש: בקצה אחד יהיה לשם שמים, אפילו הכי - מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. כי מתוך שלא לשמה - יבוא לשמה":

 


וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר
"על פסוק {ישעיה כז יג}: וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל, וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, וְהִשְׁתַּחֲווּ לה' בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלַם. דהאדם שסובר בדעתו שהוא יוצא ידי שמים והוא מאושר בכל דרכיו ואינו מקצר בעבודה - זה האדם הוא אובד חס ושלום עדי עד ואין לו תקומה רחמנא ליצלן כל ימיו, כי בוודאי עדיין לא התחיל בעבודה ואינו יודע האמת וימות בלא חכמה, והוא בשקר כל ימיו ח"ו. מה שאין כן כשהוא צדיק - יודע הוא האמת ומבין רוממותו יתברך שמו, וכל מה שעובד יותר ובא לאיזה מדרגה - מבין הוא יותר רוממותו יתברך שמו ורואה שכל ימיו היה מקצר בעבודה. ומי לנו גדול ממשה רבנו עליו השלום, שקודם מותו אמר {דברים ג כד}: אֲדֹנָי ה'! אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ, אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. שהיה אצלו כל עבודתו עד עכשיו רק להתחלת עבודה, וסובר בדעתו שהוא נידח חס ושלום ממנו יתברך שמו, ושעדיין לא הגיע למעלת הצדיק. ועל זה אמר הכתוב: וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, היינו אותם שהם בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר, שסוברים בדעתם שהם מאושרים בכל מעשיהם - אלו נקראים אֹבְדִים. וְהַנִּדָּחִים - שסוברים בדעתם שהם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, רוצה לומר: מצר ים, שעדיין לא הגיעו למעלתם - אותם נקראים רק נִּדָּחִים ולא אֹבְדִים":


ייחוד התכללות
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם – לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.
לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?
וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה? כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד: בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשׂתוֹ!
דברים ל יא - יד
"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת - כוללת כל התורה ומצוות. רוצה לומר: התשובה והתפילה והייחודים, והמתקת דינים, ולכרות הקליפות ולייחד האורות. לֹא נִפְלֵאת - אינו דבר מופרש ומובדל ממך. לֹא בַשָּׁמַיִם - שתכוון הכוונות בשמים ממעל ולייחד האורות. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם - להעלות הנשמות והניצוצין, כל זה הוא כך: כשתכרית המידות רעות והתאוות רעות של נפשך ותכניע הכל תחת הנשמה - בזה אתה כורת ומשבית הקליפות. וכשתזכך אותך שתהיה ראוי להשראת השכינה להמשיך עליך אור נועם זיו השכינה, כשתעשה הייחוד בך בעצמך, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ - אזי ממילא נעשה הייחוד מלמעלה, והוא שורש שהכל תלוי בו. כלל גדול בתורה ועבודה: לכלול את עצמו ונפשו ורוחו ונשמתו באותיות התורה והתפילה ובמעשים טובים - ממילא נעשה הייחוד שלמעלה, והכל שם אל עולם":

 

 

ייחוד עליה – מעשה רב
לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה?
וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר: מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה? דברים ל יב-יג

"פעם אחת בליל שבת שמעתי ממנו שאמר אלי [סבי הבעש"ט], בתוך אשר ביאר פסוק: מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה. וחיבק ונישק אותי [רבי משה אפרים מסאדליקוב זי"ע], ואמר שהם ראשי תיבות: מיל"ה, וסופי תיבות: הוי"ה. כמו שאמר עוד מרן אור ישראל: דא שווער איך אייך [אני נשבע בעצמי] שיש איש בעולם ששומע תורה מפומא דקודשא בריך הוא ושכינתיה! לא מפי מלאך, ולא מפי שרף! ואפילו הכי אינו מאמין בעצמו שלא יידחה מאת הקדוש ברוך הוא ח"ו, כי בקל יכול לדחות לנוקבא דתהומא רבה רחמנא לצלן. ובהכנעה אמיתיית לפני השפל מישראל ולב נשבר - בטוח הוא שלא יהיה נדחה מאור פניו. ונקודת אָנֹכִי – היא נקודת יהודי שבו, יהיה מאיר לו להוליכו בדרך ישר. וסמך על פסוק: לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא - ה' יקרב אותנו בימין צדקו":
וזהו: לֹא בַשָּׁמַיִם - למי שעולה לשמים במדרגות גבוהות, אינו בטוח שלא ידחה חס ושלום. וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם - כי ים הוא תורה שבעל פה, והלומד לשמן - מקשט השכינה, והלומד להתנשאות להיות רב ורבי וגאון - הוא בקליפות נגה וכל מעשיו הולכים אל עולם התהו, ולא ישאר לו לעולם הבא אפילו אחת וצריך להתגלגל להעלות התורה והמצוות כידוע. וזה נקרא עֵבֶר לַיָּם מצד חיצוניות נגה, וכן ההולך אחר תאוות לבו נקרא עֵבֶר לַיָּם:

"הרבה טעות ומטעין יש, על כן לא תאמין בעצמך כלל, אף על פי שתראה אותך עם מדרגות גדולות אהבה ויראה ומוחין קדושים, בהארה נפלאה עד כלות הנפש מעין עולם הבא - אל תאמין בעצמך כלל. ותמיד יהיה נפשך ולבך מאיר ושפל לפני קונך, כי בקל יוכל לדחות":

 


להשיג ממלכות עד חכמה
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהֹוָ'ה אֱלֹהֶיךָ:
[א.] בְּשִׂמְחָה [ב.] וּבְטוּב לֵבָב [ג.] מֵרֹב כֹּל:
דברים כח מז
"צריך לעבוד את ה' יתברך בְּשִׂמְחָה - ובדביקות בהרחבת הדעת, להשיג ממלכות עד חכמה, המחיה את כולם, להשיג מוחין קדושים וחדוותא דשמעתא. כל אחד לפי מעשיו טועם מאור התורה, כי כל דף גמרא ופרק משניות מחיה ממש הנפש, ובפרט ספר הזוהר על כולם, ולעשות המצוות בשמחה. ומֵרֹב כֹּל - כי הם ממש חיינו וחיות נפשנו חיות ותענוג ממשי. מֵרֹב כֹּל - אבל על כֹּל מדרגות אלו אינו בטוח שלא יתאחז בו אלהים אחרים, כמו שנעשה לירבעם וכיוצא בו. כי בכל אלה אם יתערב איזה גסות הרוח להתנשא בכבוד ולמאוס בקבלת חרופין וגדופין, ומכל שכן כשיש בו בטמירו ובסתירו להיות רב ורבי ורבן והכל נגלה לפני יודע נסתרות - אזי בקל יוכל לידחות לכעס ולגאוה ולשאול תחתית ולדרכים רעים ומשונים. ולכן באמת כל הצדיקים אמיתיים, אחר כלות נפשם - בודקים את עצמם, והם בעיניהם שפלים ונבזים ממש, פחות שבפחותים מכל ישראל, גרוע מכל הגרועים, בוכה ומבכה שמים וארץ עמו שלא יהיה נדחה מאור פני מלך חיים, כי בקל יוכל לידחות":
 

נתתי לפניך
רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב - וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת הָרָע:
דברים ל טו
"ויש לתמוה מהיכן בא הָרָע? אבל אין לפרש כמו שאנו אומרים רע ממש, אלא הָרָע הוא גם כן טּוֹב, רק שהוא מדרגה תחתונה מטוב הגמור. וזה רמוז בזוהר {בראשית מט ע"ב}: מלעיל ומלרע. וזהו כשפועלים טוב - אז הרע גם כן נעשה טוב. אבל כשחס ושלום חוטאים - אז נעשה רע ממש. למשל, המטאטא שמכבדין בו הבית - הוא עשוי לפנות את הבית, והוא טוב קצת. אבל הוא במדרגה תחתונה, ועל כל פנים טוב הוא. וכשצריך להכות בו את התינוק כשהוא חוטא - אז המכבד ההוא נעשה רע גמור, ומכין בו את התינוק":

 

 

מצוות ולדבקה בו
לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ: לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ. כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ
לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב - לָתֵת לָהֶם:
דברים ל כ
"שלא יצטרך להתיישב את עצמו באלהות, אלא יחשוב כאילו כולו גנוז באור אלהות":

"לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ - וברש"י: אפשר לומר כן? והלא אש אוכלה הוא! אלא: הדבק בתלמידים ובחכמים, ע"כ. כי תיקון בעלי תשובה - העיקר הוא על ידי גדולי הדור שיכול להעלותו ולקשרו בשרשו":

 

הצלתו של רבי לייביש ממזריטש בראש השנה
"היה רבי לביש דקהילת קודש מעזריטש אצל הבעש"ט בימים נוראים, וחלה קודם ראש השנה. ועסק הבעש"ט ברפואתו כל הלילה של ערב ראש השנה וגם הלילה של ראש השנה, אך לא הראה סימן מיתה חס ושלום כלל:

וכשהלך הבעל שם טוב לבית המדרש בעת התפילה, נתעלף רבי לייביש הנ"ל ונחלש מאוד. והודיעו להבעש"ט, ולא שמע. כי היו יראים לצעוק אליו בקול. וכשראה רבי יצחק דקהילת קודש מעזריטש כי לא פנה הבעש"ט, צעק אליו בקול גדול. וענה הבעש"ט ואמר: למה לא אמרו לי? והלך במרוצה לביתו, ומצא מלאך המוות עומד על גביו. גער בו בנזיפה - וברח מלאך המוות. ולקח הבעש"ט את רבי לייביש בידו, ותיכף הבריא. והוליכו לבית המדרש, כי ירא להניח אותו בביתו' פן ישוב חס ושלום מלאך המוות:

אחר כך אמר הבעש"ט, שעל דבר זה רצו לדחות אותו מעולם הזה ומעולם הבא. ואמר: כי לא עשה דבר זה רק מחמת שבא אליו הדבר פתאום, שלא ראה בו מקודם שום סימני מיתה, וכשראיתי פתאום מלאך המוות - דווה לבי עליו, ועשיתי דבר זה להצילו":


מתורתו תלמדנו
"כשהיה שומע הבעש"ט אחד שונה ולומד בחודש תשרי, היה יודע מה שיהיה בסוף השנה:
כי פעם אחת באתי לקהילת קודש ברוד, ולא מצאתי את רבי גרשון בביתו, שנסע לדרך.
ובתוך כך בא רבי גרשון לביתו.
אמר בנו של רבי גרשון לאמו: אבשר בשורה שלקחו את הפקטור [חוכר] בשלשלאות של ברזל.
אמר לו רבי גרשון: ישראל גיסי אמר בשנה העברה שכן יהיה! כשהייתי שונה משניות אחר התפילה וגרסתי משנה אחת - ואמר לי גיסי הבעש"ט: יודע אתה מה גרסת? ואמרתי: יודע אני! ואני סברתי שהוא אומר נגד הפשט מהמשנה.
ואמר לי: למדת שני דברים חדשים: שני שונאים יש לך בכאן, אחד ישלים עמך, והשני יהיה לו מפלה גדולה!
וכן היה, שרבי גרשון היה הולך לקבל את פני הנגידים ביום טוב. והלך לפני בית השונא האחד, ושלח השונא את חתנו וביקש אותו שיכנס לביתו, ופייס אותו":

 


הבעש"ט מציל את ר' מוטיל בחודש תשרי
מעשה שהיה באיש אחד בקהילת קודש פולנאה שהיה עושה להבעש"ט טובות, נתן לו קמחים ודגנים באמנה. וכשבא קרוב למיתה ביקש מהבעש"ט שישגיח על בנו יחידו רבי מרדכי הנקרא רבי מוטיל, שהיה תמיד עולה ויורד:

פעם אחת ירד רבי מוטיל מנכסיו, ולא נשאר לו כי אם ביתו:
אמר הבעש"ט: כשישלחו אחריך מן החצר לשכור הארענדע [החכירה[ של עיר, לא תלך. אפילו כמה פעמים, לא תלך, עד שישלח אחריך עגלה:
וכן היה, שבאו כמה אנשים לשכור הארענדע ולא הושווה עמהם. ושלחה השררית אחריו, ולא רצה ללכת. כי אמר שהוא אינו בקו הבריאות ואינו יכול ללכת ברגליו. וכן היה, שהיה לו קצת מיחוש. וכן ביום שני, וכן ביום שלישי, עד ששלחה אחריו עגלה:
ואמר שאינו ביכולתו להחזיק הארענדע, כי אין לו במה לשרוף יין שרף:
ואמרה: אני אתן לך כמה מאות תבואה!
ושכר את הארענדע. והשררית נתמלאה שמחה שהשכירה לו הארענדע. והרויח בזה ערך שתים עשרה מאות אדומים:

אמר לו הבעש"ט: אל תסחור בשוורים!
ולא שמע לו, וסחר בשוורים. ובא מן הדרך בכיס ריק:
וכך היה כמה פעמים.

פעם אחת ירד מאוד, והיה בעל חוב גדול לאדון אחד ערך שלוש עשרה מאות זהובים, ולא היה במה לשלם.
ואמר האדון: אם לא ישלם - אהרוג אותו בקנה שרפה!
ושמע רבי מוטיל, ונתירא:
ונסע להבעש"ט, וישב שם כל ימים הנוראים:
והאדון תבע אותו. ואמר ר' מוטיל: אין לי מעות!
ואחר יום הכיפורים פעם אחת באשמורת הבוקר, אמר הבעש"ט אליו: לך עמי למקווה! והלך עמו:
ואחר זה אמר לו: לך לביתך!
שאל: מה יהיה כשאלך לביתי?
אמר לו: אל תירא ואל תחת!
ונסע לביתו, וחג ושמח כל היום טוב:


ואחר יום טוב היה עת גשמים, ומחמת הדאגה עישן הלולקע והביט בחלון.
וראה מחנה של נכרים שקורין "היידאמאקעס" [רועי צאן אוקראינים] שחזרו מן הדרך. ובאותו עיר הייתה תמיד דרך המסומן להם, והלכו בכל העיר להשיג אכסניה, ולא השיגו. כי היו לערך ארבעים או חמישים רועים.
וכשבאו לביתו, קבלם ונתן להם אכסניה, ונתן להם לאכול ולשתות וכל מה שלבם חפץ, וקנה אצל שכנו שני קווארט יין שכר - ומכר להם, ועוד קנה יין שכר יותר והרויח מהם מאוד, עד שהיה ביוכלתו לקנות ליטר אחד יין שכר, ואכלו ושתו כחפצם וכרצונם.

וכשנסעו לדרכם, בקשו אותו שיוליך אחריהם חביות דבש, והחשק היה להם לשתות כל חביות הדבש. וחזרו לעיר ולנו אצלו עוד כמה פעמים, עד שמלאו לו סך החוב:
ועוד נחסר לו למלאות החוב בשלמות סך שני זהובים, ונשמט רועה אחד מהם ובא לביתו, ומילא לו השני זהובים:

ואחר כך בא האדון רוכב על סוס, וקרא לו שיבוא אצלו לחוץ. ודרש ממנו המעות. ואמר לו ר' מוטיל: יש לי המעות!
והכניס את האדון לביתו, ושילם לו כל הסך המגיע לו.
ואמר לו האדון: דברו לי עליך שאין לך במה לשלם, וכעת אני רואה ששלמת לי! ושקר הדבר ששמעתי!
בכן, קח המעות עוד על איזה זמן שתרצה!
ולא רצה ליקח ממנו המעות, כי אמר: לא בכל יומא מתרחיש ניסא!:

ואמר הבעש"ט: כמה בר מזל האדון הלז! אלו לא היה לך מעות - היה מוכרח האדון הזה למות!

 

 

חדשות בבית הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
Prev Next

הרשמת חברים

עולמות נשמות אלהות