שיעורים אחרונים

 

מתורת הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
Prev Next

מה שלעתיד נקרא השכינה: כלה - לעתיד יהיה שמה כלה. וכוונתו, אף שהוא עמוק עמוק: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ 

 

 

 


בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים

הבעש"ט על פרשת וזאת הברכה – פרשת הברכה וההתחלה מחדש
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

 

ייחוד השכינה באותיות זא"ת
וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ משֶׁה - אִישׁ הָאֱלֹהִים
אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי מוֹתוֹ:
דברים לג א
"מה שלעתיד נקרא השכינה: כלה - לעתיד יהיה שמה כלה. וכוונתו, אף שהוא עמוק עמוק: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ {תהלים לב ו}. רצה לומר: כל הצטרכות שלו אשר מצא אותו מן כל הרפתקאות דעדו עליו - יתן לב להבין שהוא בשכינה, ולו נזדמן זה כדי שיתפלל עבור השכינה הנקרא זֹאת. גם כן שהוא נקרא א"ת, לפי שהיא כלולה מן כ"ב אתוון שהם מן א עד ת. ויכוין לחבר עמה ז ספירות שלה שנקרא בת שבע - הרי זאת. גם יכוון לחבר מדרגה תחתונה שבמלכות הוא אות תי"ו עם ז מדרגות שלה אל אות אל"ף שהוא פל"א. בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ {ויקרא טז ג}, רוצה לומר: כי זאת הוא מיעוט והוא מדרגה התחתונה שבעשר ספירות מידות עליונות שבהם נברא העולם. וכאשר האדם במדרגה התחתונה בין בעבודת ה' יתברך או בענייני עולם הזה בעסקיו וכיוצא, עצה היעוצה לאדם השלם: שידע כי זאת הוא מדרגת השכינה, ויתפלל משפלותו הנקרא זֹאת ומשם יכנס לעלות פנימה אל הקודש. והבן, כי זהו יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, כמו שמן אות יו"ד יכולין לצייר כל האותיות - כך הצדיק שנקרא יו"ד בסוד ברית צדיק יסוד עליון, יוכל להעלות לחבר כל מאורעותיו שהוא בשכינה שנקראת זֹאת על שם כך, ומשם נמשך לאדם, וכמו שכתבתי במקום אחר בפסוק {איכה ג כא}: זֹאת אָשִׁיב אֶל לִבִּי - עַל כֵּן אוֹחִיל. כי השכינה נקרא זֹאת, כי כל דבר שרואה - הוא חלק השכינה:

ביאור ש"ס {כתובות טז ע"ב ו יז ע"א}: תָּנוּ רַבָּנָן: כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה? בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה. כי לעתיד נקרא השכינה: כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה. וסבירא להו לבית שמאי: כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. והכי נמי: אם יכול לטהר מחשבתו ולברר ניצוצין דרך פרט: כַּלָּה נָאָה וַחֲסוּדָה. ואם לאו - על כל פנים ידע דרך כלל שה' יתברך מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ {ישעיה ו ג}, וכל תנועה ומחשבה - הכל ממנו יתברך, ואז: כַּלָּה כְּמוֹת שֶׁהִיא. אף אם יעלה - מכל מקום בידיעה זו יִתְפָּרְדוּ כָּל פֹּעֲלֵי אָוֶן {תהילים צב י}, ובזה יכול לעמוד על עמדו ולא ידחו אותו הקליפות מכל המדרגות, שיהיה נשאר דבוק בו יתברך. כֵּיצַד מְרַקְּדִין לִפְנֵי הַכַּלָּה? כיצד יש העזה לרקוד לפני השכינה שמְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ":

 


המלמד תורה לעמו ישראל
וּלְלֵוִי אָמַר: תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה -
תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה:
דברים לג ח
"רמז הפסוק וּלְלֵוִי אָמַר, פירוש: וּלְלֵוִי - אדם שהוא דבוק בה' יתברך. אָמַר - פירוש: הקדוש ברוך הוא בעצמו אומר לו התורה, ואינו צריך לייגע הרבה":

 

תפילה במקום קטורת
יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב - וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל,
יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ - וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ:
דברים לג י
"מה שעתה בזמן הגלות התפילות הקדושות הם במקום קטורת, וראוי שלא ליתן ייחודים הקדושים שבתפילה מבחוץ, איתא ביומא {פרק א' משנה ה' יח ע"ב}: מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ, וְנִפְטְרוּ, וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ: אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל! אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין! מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ! הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין, ע"כ. פירוש: על שחשדוהו לצדוקי ליתן הקטורת מבחוץ. והנה עתה חרב בית המקדש ואין כהן גדול ולא קטורת, אבל התפילות הקדושות הם במקום קטורת, כמו שכתוב {תהלים קמא ב}: תִּכּוֹן תְּפִלָּתִי קְטֹרֶת לְפָנֶיךָ מַשְׂאַת כַּפַּי מִנְחַת עָרֶב. וראוי שלא תתן מבחוץ אותם ייחודים קדושים עליונים דקה מן הדקה הנקרא קְטֹרֶת. וגם אתה לא תשנה חס ושלום, כי אם לא היית שְׁלוּחֵנוּ - לא היינו חוששים לך, כי המתפלל וטעה - סימן רע לו, אבל אתה שְׁלוּחֵנוּ, ושליח ציבור שטעה - סימן רע לשולחיו חס ושלום, והרי אתה מפסיד חס ושלום לכולנו {ברכות לד ע"ב}. כי הכהן גדול היה טעון פרישה זיי"ן והזאת אפר פרה, כל שכן עתה שהתפילה הוא קְטֹרֶת שלנו. והרי אנחנו מושבעים ועומדים מן המשנה, מתנאים הקדושים מישראל, מבית דין של מעלה ושל מטה - כמה חרב חדה מונחת על צוואריהם! ומזלם חזי. ואף על פי כן לא ימנעו עצמם מן הרחמים, והם יבכו בלבב שלם":

 

 


תורה תמימה ותרומה מדומעת
וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי ה':
דברים לד ה
"פירש רש"י: אפשר משה מת? וכתיב: וַיָּמָת שָׁם משֶׁה! אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע. אפשר ספר התורה חסר כלום? והוא אומר: לָקוֹחַ אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה? אלא, הקב"ה אומר: וּמֹשֶׁה כּוֹתֵב בְּדֶמַע {בבא בתרא יד ע"א}:

אָמַר מַר: יְהוֹשֻׁעַ כָּתַב סִפְרוֹ וּשְׁמוֹנָה פְסוּקִים שֶׁבָּתּוֹרָה. תַּנְיָא כְּמַאן דַּאָמַר: שְׁמוֹנָה פְּסוּקִים שֶׁבַּתּוֹרָה - יְהוֹשֻׁעַ כְּתָבָן, דְּתַנְיָא: וַיָמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'. אֶפְשָׁר מֹשֶׁה מֵת? וְכָּתַב: וַיָמָת שָׁם מֹשֶׁה! אֶלָּא, עַד כָּאן כָּתַב מֹשֶׁה, מִכָּאן וְאֵילַךְ כָּתַב יְהוֹשֻׁעַ. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. וְאַמְרִי לַהּ רַבִּי נְחֶמְיָה. אָמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֶפְשָׁר סֵפֶר תּוֹרָה חָסֵר אוֹת אַחַת? וּכְתִיב, {דברים לא}: לָקוֹחַ אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. אֶלָּא, עַד כָּאן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר וּמֹשֶׁה אוֹמֵר וְכּוֹתֵב, מִכָּאן וָאֵילָךְ - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר וּמֹשֶׁה כּוֹתֵב בְּדֶמַע. כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר לְהַלָן {ירמיה לו}: וַיֹאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, וַאֲנִי כּוֹתֵב עַל הַסֵּפֶר בִּדְיוֹ:

הנה לכאורה מאמרי קודש אלו אין להם שחר. כי הנה רש"י ז"ל מקשה בפשיטות: אפשר משה מת? וכתיב: וַיָּמָת שָׁם משֶׁה. אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע. כי אי אפשר לומר שמשה היה חי בשעה שכתב וַיָּמָת שָׁם משֶׁה, כי זה וודאי אי אפשר לומר שהיה חי וכתב וַיָּמָת. נמצא, על כרחך מוכרח לומר שהיה מת. ונמצא מקשה רש"י ז"ל שפיר: אפשר משה מת? וכתיב וַיָּמָת שָׁם משֶׁה! אלא עד כאן כתב משה, מכאן ואילך כתב יהושע. ואם כן קשה! מאי מתרץ רש"י: משה היה כותב בדמע? וכי משום שכתב בדמע, ניחא? הלא הקושיא במקומה עומדת: האיך כתב וַיָּמָת משֶׁה ועדיין היה חי?:

אמנם כן הוא, כי הנה לכאורה יפלא בעיני כל: הלא התורה קדמה אלפיים שנה קודם שנברא העולם {הבהיר א ב ומדרש רבה בראשית פ"ח סי' ב}: דאמר רבין שמעון בן לקיש: שני אלפים שנה קדמה התורה לברייתו של עולם. הדא הוא דכתיב {משלי ח}: וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת {משלי ח ל}, ויומו של הקב"ה - אלף שנים. דכתיב: כִּי אֶלֶף שָׁנִים בְּעֵינֶיךָ כְּיוֹם אֶתְמוֹל כִּי יַעֲבֹר וְאַשְׁמוּרָה בַלָּיְלָה {תהילים צ ד}, הוי הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי עַד מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי אָרֶץ {איוב כ ד} - התורה יודעת מה קודם לברייתו של עולם, אבל אתה אין לך עסק לדרוש! אלא: הֲזֹאת יָדַעְתָּ מִנִּי עַד מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי אָרֶץ. רבי אליעזר בשם בן סירא אמר {חגיגה יג ע"א}:


שֶׁכֵּן כָּתוּב בַּסֵפֶר בֶּן סִירָא, "בְּמוּפְלָא מִמְּךָ אַל תִּדְרוֹשׁ, וּבַמְּכוּסֶּה מִמְּךָ אַל תַּחְקוֹר בַּמֶה שֶׁהוּרְשֵׁתָ - הִתְבּוֹנֵן, אֵין לְךָ עֵסֶק בַּנִסְתָּרוֹת, ע"כ. היינו: בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך אל תשאל:

ואם כן קשה: האיך נכתבו אז בהתורה כל הסיפורים הקדושים מענייני בריאת העולם, ומענייני אדם וחוה ונח ואבות הקדושים ושאר דברים מן בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים {בראשית א א} עד לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל {דברים לד יב}? הלא עדיין לא נתהוו אז אלו הדברים? וביותר קשה: הלא המיתה באה לעולם בשביל חטא אדם הראשון, ואם לא היה אדם הראשון חוטא - לא היה מיתה בעולם. וזה ידוע שהבחירה ניתנה לאדם, ואם כן, האיך נכתבו בתורה מאז ומקדם ענייני מיתה, כגון: וימת פלוני? או זֹאת הַתּוֹרָה אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל {במדבר יט יד}? והלא עדיין לא חטא אדם הראשון? ואף שהַכֹּל צָפוּי - וְהָרְשׁוּת נְתוּנָה, ובְטוֹב הָעוֹלָם נִדּוֹן {אבות ג טו}:

אמנם האמת כן הוא: כי התורה הקדושה בבריאתה נבראה רק בתערובות אותיות, היינו אלו האותיות שישנן בתורתנו הקדושה מן בראשית עד לעיני כל ישראל לא היו נצרפים אז בצירופי תיבות כמו שאנו רואים היום, כמו בְּרֵאשִׁית בָּרָא או לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וכיוצא. רק האמת הוא, שכל אלו התיבות מתורתנו הקדושה היו מעורבין בתערובות, ובכל עת וזמן שנתהווה איזה עניין בעולם - אז נצטרפו אלו האותיות ונתהווה צירופי תיבות ונתהווה סיפור זה העניין. כגון, כשנתהווה בריאת העולם ועניין אדם וחוה - אז נתקרבו האותיות זה לזה ונתהוו אלו התיבות המספרים העניין הזה. וכן כאשר מת פלוני או פלוני - אזי נעשו צירופי תיבות: וימת פלוני. וכן הוא בשאר הדברים, שבשעת התהוות המעשה - מיד נעשה בהתורה צירופי תיבות מהאותיות כפי זו המעשה. ואם היה נתהווה מעשה אחרת - אזי היו מתהווים צירופים אחרים באופן אחר. כי התורה הקדושה הוא חכמת השם יתברך ואין לה סוף:

נמצא, כמו כן כאשר הגיע עת מיתת משה, ואז כבר היתה התורה כולה בצירופי תיבות מן בְּרֵאשִׁית עד וַיָּמָת שָׁם משֶׁה, כי בעת הזאת כל המעשים הללו כבר נתהוו, רק מן וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עד לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל עדיין לא נצטרפו האותיות בתיבות, כי עדיין היה משה חי. רק מחמת שמוכרח היה שמשה יכתוב גם מן וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עד לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל, מטעם שנאמר {בפ' וילך כו}: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית ה' אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד, והיתה צריכה להיות שלימה, וגם מטעם שנקראת על שמו, כמו שכתוב {מלאכי ג כב}:

 

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל כָּל יִשְׂרָאֵל חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים - על כן מה עשה ה' יתברך? היה אומר למשה האותיות שנשארו מן וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עד לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל כמו שהיו מעורבין עדיין בלא צירופי תיבות, ומשה היה כותבם כך:

ואחר כך כשמת משה - מיד נצטרפו אלו האותיות, ונעשו התיבות מן וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עד לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. ונמצא, שכל התורה כתבה משה, ושפיר נאמר: לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה, ושפיר נקראת על שמו תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי. כי באמת הוא כתבה בשלמות מן בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים {בראשית א א} עד לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל {דברים לד יב}:

וזהו שכתב רש"י ז"ל: הקדוש ברוך הוא אומר למשה התורה מן וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עד לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל - ומשה היה כותב. אמנם, כדי שלא תקשה קושיא הנ"ל האיך היה כותב וַיָּמֹת הלא עדיין היה חי? על זה מפרש והולך שהיה כּוֹתֵב בְּדֶמַע. ודֶמַע - הוא לשון תערובות כידוע, כמו משנה {בגיטין נב ע"ב}: הַמְטַמֵּא וְהַמְדַמֵּעַ וְהַמְנַסֵּךְ בְּשׁוֹגֵג - פָּטוּר. בְּמֵזִיד - חַיָּב. גמרא: איתמר: מנסך. רב אמר: מנסך ממש, ושמואל אמר: מערב, ע"כ. וְהַמְדַמֵּעַ, או תרומה מדמעת וכיוצא בהן בש"ס הרבה, והיינו: שהקדוש ברוך הוא אמר לו למשה התורה אות באות, כפי שהיתה מעורבת, והוא כמו כן היה כותבה אות באות בתערובות. ואחר מיתתו נתהוו הצירופי תיבות מן וַיָּמָת שָׁם משֶׁה עד לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל":

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים:
דברים לד י
"כל אדם יוכל לבוא למדרגה של משה רבינו עליו השלום בהזדככות. ולא כמשה ממש, אלא במדרגת משה. כי משה עלה אל ה' למעלה באצילות. אלא רוצה לומר: למשל, אם נשמתו מעשיה דעשיה וממלכות דעשיה שהוא ממדרגה התחתונה, יכול לזכות כדי שיוכל לבוא למדרגת משה לאצילות דעשיה, וכן אם נשמתו מעולם אחר כנ"ל:

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה - בנביאות לא קם, אבל יכול להיות כל אחד שיבוא למדרגת משה בצדקתו, כמבואר {במדרש רבתי פ' וירא}: אין לך דור שאין בו כמשה":

 

 

נביא כמשה
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים:
דברים לד י
"כי כשהיו"ד באה בתוכה – אם כן נקרא גם כן אל"ף. וזהו חכמה תתאה, כמו שהחכמה עילאה נקראת אל"ף. כמו שאמרו בגמרא {שבת שם קד}: אֱלַף בִּינָה [אלוף בִּינָה]. והוא, שאל"ף קודם שבאה לבינה – נקראת פל"א: לשון מופלא ומכוסה, כי לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ (שמות לב א). אבל, כשנתחברה בבינה – נקראת אֱלַ"ף, לשון לימוד, כי אז ידענו להבין דבר מתוך דבר. אם כן, כשבאה היו"ד במידה אחרונה – גם כן נקראת אל"ף. והוא שאמרו {בזוה"ק פינחס רנח ע"א} על פסוק {משלי ג יט}: ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה –אַבָּא יָסַד בְּרַתָּא. כי השפעה הוא החיות, והחיות הוא החכמה, כאמור {קהלת ז יב}: כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ. ואחר שנקראת אל"ף – מתחברת באבות, כי הָאָבוֹת הֵן הֵן הַמֶרְכָּבָה, {זוהר ח"ג כז ע"ב וכן רטו ע"א וכן רכו ע"ב וכן רנא ע"ב ועוד}, ואז נקראת א'ל כי מתחברת בג' קוין של ל שהן האבות, וזהו השפעת הרחמים למלכות. וגם כשמתחברת בג' אחרונות – הוא בסוד יחידות, והוא גימ"ל – גם כן השפעת הרחמים":

 

הַיָּד הַחֲזָקָה
וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:
דברים לד יב
"למ"ד – היינו: תלת יוד"ין שהם תלת מוחין, והוא בחינת אברהם יצחק ויעקב".
כוונת המקוה. אלף א הה ג יוד ל הה א אל"ד. ופירוש הדבר: כי שם אהי"ה דההי"ן שהוא אלף הה יוד ה"ה - הוא השם של המקוה. ומקוה הוא בינה. ושם אגל"א הוא השראת הדינין, כל הגבורות ממנו באו, ובינה {זוהר אחרי ס"ה ע"א}: וּבְגִין דְּקָרֵינָן לָהּ אֵם, נוּקְבָּא גְּבוּרָה, וְדִינָא מִנָּהּ נָפִיק - אִקְרֵי רַחֲמֵי בִּלְחוֹדָהָא. הָא, מִסִּטְרָהָא - דִּינִין מִתְעָרִין, ע"כ. וכשמביאין את הדין לעולם המחשבה - נמתק בשורשו, כי נִקְרָא עָלְמָא דְחֵרוּת? דְאֲפִלּוּ עֶבֶד הַבָּא לְשָׁם – נַעֲשַׂה בֵּן חוֹרִין {זוהר ח"א צה ע"ב}, כידוע. וממילא כשמביאין את השם אגל"א לשם אהי"ה דההי"ן - נמתק הדין בשורשו, ומשם אגל"א - נעשה שם אל"ד, נעשה ממנו הולדה, ומהגבורה -נעשה חסד, לכך יכווין את השם אל"ד. כי אלופ"ו של עולם נמשך על ידי הלמ"ד שהוא ג' אבות, כל אחד כלול מעשר, ונמשך לדל"ת. פירוש: למדרגות תחתונות":

 


ייחוד למ"ד
וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל:
דברים לד יב
"לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל. סוד אות ל שהוא נגד תלת מוחין, ג' אבות, ג' ראשונות":
"וסוד ל - סוד הבית דין: אברהם יצחק ויעקב - הלכה כרבים":

 

ייחוד ישרא"ל א
"על גמרא {שבת לא ע"א}: וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ {ישעיה לג ו}. וַאֲפִילוּ הַכִי: אִי יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ - אֵין, אִי לָא - לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֶה לִי כּוֹר חִטִּין לָעֲלִיָּיה! הָלַךְ וֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לֵיהּ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטִין? אָמַר לֵיהּ: לָאוֹ. אָמַר לֵיהּ: מוּטָב אָם לֹא הֶעֱלֵיתָ! תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: מְעָרֵב אָדָם קַב חוֹמְטִין בְּכוֹר שֶׁל תְּבוּאָה, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. אָמַר רַבָּה בַר רַב הוּנָא: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תּוֹרָה, וְאֵין בּוֹ יִרְאַת שָׁמַיִם, דּוֹמֶה לְגִזְבָּר שֶׁמָּסְרוּ לוֹ מַפְתֵּחוֹת הַפְּנִימִיוֹת וְמַפְתֵּחוֹת הַחִיצוֹנוֹת לָא מַסְרוּ לוֹ. בְּהִי עַיֵיל? ע"כ:

הלא אין המשל דומה לנמשל. כי המשל הוא שהחומטין הם הטפל והחטים הם העיקר, והנמשל הוא שהיראה היא עיקרית והתורה הוא הטפל ליראה. ופומיה ממלל רברבין בסודות הנסתרות פנימיים: כי כשהקדוש ברוך הוא וברוך שמו ברא עולמו, לא היה העולם יכול להיות קיים, כי הכל חזר לשורשו לאין ב"ה. עד שברא ישראל - ונתקיים העולם. והשם ישראל מורה על זה. כי האות רי"ש של תיבת ישראל - הוא החכמה, והאות למ"ד – הבינה, והאות אל"ף - הדעת, והאותיות יו"ד שי"ן [י"ש] שבישראל, אותיות הנשארים - הוא הישות של קיום העולם, ונעשה יש מאין. וזהו שם ישראל. וזהו קיום העולמות שנעשה יש מאין, ולכן ישראל הם הקיום של כל העולמות והבריאה, כי באם לאו היה הכל חוזר לקדמותו לאין, והישות שבישראל הם מקיימין כל היש של כל העולמות. ודווקא כשאיש הישראלי אין לו בו ישות, רק כפי הצורך לקיום העולמות. לאפוקי אם יש בו יותר ח"ו. כי לפי עניות דעתי כל התורה רומז בזה":

 

 

"כשהקדוש ברוך הוא וברוך שמו ברא עולמו לא היה העולם יכול להיות קיים, כי הכל חזר לשורשו אל אור אין סוף ברוך הוא. עד שברא ישראל ונתקיים העולם: ר - הוא חכמה, ל - בינה, א - דעת, והיש שבישראל - הם הישות של קיום העולם, יש מאין, וישראל הם הקיום של כל העולמות. כי באם לאו היה הכל חוזר למדרגת אין סוף. כי באמת כל האצילות הוא הכל בכללות אין סוף במדרגתו, ובכל הרף עין חוזרין לכללות אור אין סוף. אלא דישראל כֻּלְּהוּ אָחֲדִין בְּהוּ {זוהר ח"א קל ע"ב}. ובהכרח להם לחזור למדרגת נאצל להשפיע לישראל כל טוב, ושיהיה שכר ועונש, דכל זה לא שייך באין הפשוט. על כן מאהבת ישראל ברוב יכולתו, מצמצם עצמו בבחינת גבול רל"א - אלפים רבבות פרסאות. ובעצם כל עולמות אצילות ונשמות בריאה יצירה עשייה - כולם אלהות ממש: אִיהוּ וְחַיּיוָי חַד בְּהוֹן, אין סוף ואין גבול, אחדות אחד. אלא שישות של ישראל אחדין בה ומקיימין כל העולמות":


ייחוד ישרא"ל ב
"כַּד הֲווּ יִשְׂרָאֵל זַכָּאִין, תְנָנָא הֲוָה סָלִיק לְעֵילָּא בְּאוֹרַח מֵישַׁר בְּעִטוּרָא בְּקוּלְפִין, אִי לִסְטַר מִזְרָח אִי לִסְטַר מַעֲרָב אוֹ בְּכָל סַיְיפֵי עַלְמָא - בְּאוֹרַח מֵישַׁר הֲוָה סָלִיק. וְכַד לָא סָטָא לִיְמִינָא וְלִשְׂמֹאלָא, כְּדֵין רְעוּתָא קַיָימָא לְעֵילָּא וְתַתָּא - וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּעוֹבָדִין דְּיִשְׂרָאֵל בְּחַבִיבוּ יַתִּיר {זוהר ח"ב קמח ע"א}.ישראל סליק לעילא, כמבואר בסוד י"ש רל"א. כשברא הקב"ה העולם - לא היה באפשרות לעמוד, אף על פי שצמצם עצמו מדרגא לדרגא בגודל אור ותשוקה – היו העולמות חוזרין לאור אין סוף, לאין. וכשהסתכל הקדוש ברוך הוא בישראל במצוות ותורה שלהם - נתקיים העולם מאין ליש. כי כמו שיש לאורות עליונים תשוקה לעלות לשורשן לאור אין סוף - כן יש להם תשוקה רבה לחזור למטה לנשמות ישראל להשתעשע בהם ובתורתן. אל"ף רומז על הבינה, אם כן למ"ד הוא הדעת, שהוא ג' קוין, והן האבות. ממילא צמצום זה הוא מניה וביה שפנימיות זה הגשמיי - הוא הרוחניי. וזהו עניין היראה שהוא הצמצום, כי פחד וגבורה - הכל חד. ועניין הקב חומטין שהוא רומז לצרכי החומר: שצריכין לערב זה לתוך החסד כדי שיהיה מציאות וישות לקיום העולם":

 

 

נעוץ תחילתו בסופו – סופו בתחילתו

וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל
אֲשֶׁר עָשָׂה משֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל - בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים
{בראשית א א}
"ונעוץ ספר קדוש הזה [הבעש"ט על התורה] גם כן תחילתו בסופו. כי מבואר לעיל בריש ספר זה: בְּרֵאשִׁית: שכשיבוא משיח במהרה בימינו - ידרוש כל התורה מרישא לסיפא על כל הצירופים שבכל תיבה ותיבה, ואחר כך יעשה מכל התורה תיבה אחת, ויעלו צירופים לאין מספר, וידרוש על כל הצירופים:

שעיקר התורה כולה - הוא תיבה אחת מראשה לסופה, רק שיש לה צירופים הרבה עד אין חקר. וממילא זה הפירוש הפשוט - גם כן אינו אלא צירוף אחד מריבי רבבות הצירופים שיש לתורה. ושפיר היה משה יכול לכוון כל הצירופים זולת צירוף אחד זה, שלא נצטרף עדיין בחייו":

 


רבי אליעזר אבי הבעל שם טוב
"רבי אליעזר אבי הבעש"ט זצוק״ל היה דר בכפר והיה מכניס אורחים גדול. והושיב שומרים בקצה הכפר וציוה להשומר מיד שיבוא איזה אורח יבשר לו שילך אצל ר׳ אליעזר, ושם יהיה לו טוב, כדי שלא ידאג האורח אנה יפנה במקום שאין מכירין. ואחר שבא האורח, מיד נתן לו נדבה הגונה קודם שיאכל, כדי שיאכל בשמחה וידע מה פעל כאן. כי העני עיקר מגמתו להשיג פרוטות ויביא טרף לביתו:
פעם אחת שיבחו אותו מאוד בשמים ממעל על הנהגותיו הטובות שלו. והסכימו בשמים לנסותו באיזה דבר:
ואמרו: מי ילך לנסותו?
ואמר הסמ"ך מ"ם: אני אלך!
ואמר אליהו ז״ל: לא טוב שתלך אתה! אני אלך:
והלך אליו אליהו זכור לטוב בשבת אחר חצות בדמות עני במקלו ותרמילו:
ובא אליהו זכור לטוב לבית רבי אליעזר ואמר: שבתא טבא! כנהוג. ומהראוי היה לגרשו לחוץ כמחלל שבת. אבל רבי אליעזר הנ״ל היה סבלן גדול, ולא רצה לביישו:
ונתן לו מיד לאכול סעודה שלישית וכן מלוה מלכה:
וביום ראשון בשחר נתן לו נדבה. ולא הזכיר לו כלל מעניין חילול שבת שלא לביישו. וכאשר ראה אליהו הנביא זכור לטוב את מנהגו הטוב, גילה את עצמו אליו ואמר לו: דע שאני אליהו הנביא, ובאתי לנסותך! ובשכר זה תזכה לבן שיאיר עיני בני ישראל, ועליו יקוים {ישעיה מט ג}: עַבְדִּי אָתָּה יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר בְּךָ אֶתְפָּאָר:

ורבי אליעזר נשבה בעת המלחמה, ועבר תלאות גולות ונפלאות. והוא עמד בכל הנסיונות במסירות נפש מחוץ לביתו זמן ארוך:
וכאשר בא לביתו לאחר שביו, מצא את אשתו שרה המיילדת הצדקת שהיא בעזרת השם בחיים, ונולד להם ישראל הבעש"ט לעת זקנותם, שהיו שניהם סמוך למאה שנה:

ויגדל הילד וייגמל. והנה הגיע עת אביו רבי אליעזר למות:
וייקחהו על זרועו, ויאמר: הנה אני רואה שאתה תאיר נרי ולא זכיתי לגדל אותך. אבל אהובי, זאת זכור תזכור כל ימי חייך: שה' איתך! לכן לא תירא משום דבר!:
ואמר רבי ישראל הבעל שם טוב, שלא היה באפשרי להמשיך נשמתו כי אם כאשר כלתה תאוותו. והבעש"ט ז"ל זכותו יגן עלינו, נשמתו היה כל כך גבוהה אשר לא היה אפשר לבוא לזה העולם אם היה לאביו איזה כוח התאווה, על כן היה אביו בן מאה שנה שנולד לו הבעל שם טוב, שכבר נתבטל ממנו כוח התאווה ולא היה נולד אלא רק בעזר ה' יתברך":
 

חדשות בבית הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
Prev Next

הרשמת חברים

עוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת