שיעורים אחרונים

 

ביום שבועות אנחנו אומרים ''האקדמות'', שיר הקודש שחיבר רבינו מאיר ש''ץ לפני יותר מאלף שנה. הוא חיבר את הפיוט הזה בארמית ואומרים אותו בשיר.

 

 

 

 

 

 

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו' בית הבעל שם טוב

מעשה מבעל ''האקדמות''

 


ביום שבועות אנחנו אומרים ''האקדמות'', שיר הקודש שחיבר רבינו מאיר ש''ץ לפני יותר מאלף שנה. הוא חיבר את הפיוט הזה בארמית ואומרים אותו בשיר. לפעמים חזן שר את הפיוט או מחלקים אותו בין כמה מתפללים ושרים את זה. הפיוט הזה חובר באשכנז, בקהילה יהודית בהעירה קטנה קרוב למגנצה, קהילה קדושה מאוד של אנשים יראי שמים, והיו הרבה חכמה שם.

באותה העירה היה כומר העוסק בכל מיני חכמות של כישוף, השם ירחם. אצלנו זה דבר אסור,כתוב '' תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְהוָ''ה אֱלֹהֶיךָ'' (דברים יח יג) וגם כתוב: ''מְכַשֵּׁפָה לֹא תְחַיֶּה.'' (שמות כב יז). אנחנו מאמינים בהשם יתברך ולא מאמינים בשום כוחות ולא מחזיקים מעצמנו כלל, רק מהקב''ה שהוא מאיר ומסייע לנו. להשם הממשלה, להשם הארץ ומלאה ואנחנו לא מנסים למשוך ממנו שום דבר, זה סתרא אחרא, עבודה של הפך לקדושה. כאשר אדם מיחס לעצמו כוחות שעל ידים הוא יכול, חלילה, להשפיע על אנשים - זה מראה שהוא לא מחובר להשם יתברך, אלא לדברים אחרים.

אמנם כדי שתקיים בחירה חופשית הקב''ה נתן פעולה מסוימת לקליפות, לכוחות של סתרא אחרא. אך הם לא פועלים על האדם שדבוק בהקב''ה . כמו שמובא בגמרא שמי שלא מאמין בעין הרע - אז עין הרע לא פוגעת בו. לכן אסור לאדם להאמין בשום כוחות, אלא רק בהקב''ה שהוא אין סוף, הכל יכול, תקיף ובעל יכולת ובעל כוחות כולם, הוא האדון, היה, הווה ויהיה, כל היתר – סטטיסטים. הקב''ה ברא בני אדם אחרים, בריות, דומם, צומח, חי ומדבר כדי שנאהב אותם ונעזור להם, שתהיה לנו זכות להיות כמו הבורא שהוא משפיע לכולם.

כפי שאמרנו, בהעירה היה כומר אחד, וכומר זה אותיות ''כ'' ו''מר'', כי כמרים הם בעיה גדולה מאוד, הם מרים מאוד, הם עובדי עבודה זרה. לכומר הזה היה כביכול כוח הכישוף, וכיוון שאנשים פחדו ממנו זה תפס. מי שמפחד הוא תחת שליטה פסיכולוגית של אדם אחר, הוא משעבד את עצמו אליו. אבל צריך לדעת שאם אדם לא מפחד אז כל הכשופים האלה לא נוגעים בו.

לכומר הזה היו כביכול עיניים לא טובות והוא כבר הזיק להרבה אנשים. הרבה אנשים פחדו ממנו וזה הפך ממש להסטריה של פחד. הכומר הזה היה שונא ישראל ממש מעריסה כי זה היה החינוך שהוא קיבל. כבר אלפים שנה הם אומרים שיהודים הרגו את ה''אלוקים'' שלהם, וזה מעניין מאוד כי איך אפשר להרוג את אלוקי''ם?! אבל לא חשוב, הם לא צריכים להיות הגיוניים ועקביים, זאת תרבות מפגרת של עבודה זרה. יש אנשים שלא מאמינים בעבודה זרה שלהם אבל מאמינים שיהודים הרגו אותו.

כומר הזה היה שונא יהודים ועשה כל מיני כישופים. יהודים כבר לא ידעו מה לעשות, פחדו לצאת לרחובות. הכומר היה מסתובב ומחפש חלונות של יהודים כדי להסתכל פנימה בעין לא טובה, ומתוך הפחד קרו כל מיני אסונות.

פעם יהודים עשו אסיפה ואמרו שאין ברירה, צריך לעשות משהו, אמרו שצריכים חכם שיודע לבטל כישופים. הרי ידוע שאנשי כנסת הגדולה ואנשי סנהדרין, שבעים הזקנים היו צריכים לדעת כל שבע חכמות וכל שבעים לשון וגם שפת עופות ודקלים, להבין את השפה של עולם הצומח והחי, וגם היה להם כוח לבטל כישוף, לבטל כוחות של סתרא אחרא. אבל מאז חורבן הבית אין הרבה יהודים עם כוחות כאלה לצערנו. אמנם אין דור שאין בו אברהם, יצחק ויעקב כמו שאומרת הגמרא ואין בכל דור פחות מל''ו צדיקים שהם כערך סנהדרין, כמו שכתוב: ''אמר אביי לא פחות עלמא מתלתין ושיתא צדיקי דמקבלי אפי שכינה בכל דרא.'' ( מסכת סנהדרין צז ע''ב)

אבל מה שנשאר לנו בגלוי כעת - זה ארבע אמות של הלכה ואמונה, רצון להידבק בהשם יתברך ובתוך סיעתא דשמיא השם עושה את הטוב. אז הם חיפשו יהודי חכם שיכול לבטל את הכישופים ולא מצאו.

ידוע שלסתרא אחרא אין הגבלות, להם כאילו מותר הכל, לעומת זאת לנו יש הגבלות. יש בחירה חופשית בזה, מי שהולך אחרי סתרא אחרא הוא פורק עול, הוא חושב שהכל מותר לו. לכן לאנשים לא טובים כאילו מותר הכל, אחר כך הם יחטפו, אבל בינתיים זה נראה כאילו הכל מותר להם. ולנו שנמצאים בתוך גדר של קדושה לא הכל מותר, יש לנו הגבלות. כמו שאנחנו רואים היום שלאויבי ישראל הכל מותר, מבחינת החוק יכולים לבנות בתים איפה שרוצים בלי מסים, בלי טבו, בלי כלום כי להם הכל מותר - זה הדור שלנו. לכוחות של סתרא אחרא כביכול מותר הכל, ולנו יש הגבלות כי אנחנו הולכים בדרכי השם והכל בחיים שלנו תלוי דווקא בנאמנות לדרכי השם. לכן אומרת תורה:
''צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף לְמַעַן תִּחְיֶה וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָ''ה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.''
( דברים טז כ)
כלומר בדרכי צדק תרדוף את הצדק, על פי הלכה. אסור להרים יד על החבר, אסור להגיד מה שאתה רוצה, אסור לחשוב דברים מסוימים:
''לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ'' (ויקרא יט יז)

לכן היה להם קשה מאוד למצוא מישהו שיכול להתמודד עם הכומר. הם הלכו למלך להתלונן, המלך קרא לכומר, והכומר אמר: ''מה בעיה, תביאו אחד מיהודים שיתמודד איתי, נעשה ויקוח פומבי: אני טוען שהם פרזיטים והרגו את ''אלוקים'' ובמצות הם שמים דם של ילדים נוצרים, ולא שווה למלך להחזיק את יהודים. וחכם שלהם יגיד מה שהוא יגיד. אם אני מנצח – אז אנחנו נשמיד את היהודים, ואם חכם שלהם ינצח אז יהרגו אותי.''

היה לו בטחון גדול בעצמו. לצדיקים אין בטחון בעצמם, רק בהשם יתברך. אמר חכם מכל אדם:''וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן'' (משלי ג ה). צדיק אמתי מחזיק את עצמו לאפס, ורק יכול לבטוח בהשם, אלו רשע מחזיק את עצמו מאוד. כמו שאדם פחות מפותח הוא יותר גאותן, מרגיש את עצמו יותר שלם, כאילו אין לא שאיפות מעבר למה שהוא עושה. לצדיק יש שאיפות הרבה יותר גדולות כי הוא מסתכל על השם , לא על עצמו, הוא לא מחובר לעצמו, הוא מחובר להשם יתברך. לכן יש פער בין מקום אליו הוא רוצה להגיע לבין מה שהוא רואה בעצמו. אצלנו כתוב: ''שכל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב?'' (תנא דבי אליהו רבה פרק כה)


לכן אף אחד לא הרגיש את עצמו ראוי להציג את הקהילה. והכומר, להבדיל, הרגיש את עצמו מאוד בטוח. המלך הסכים עם העצה של הכומר, הוא דווקא לא היה אנטישמי, הוא חשב שיההודים הם חכמים וינצחו את הכומר בקלות. לכן הוא גזר עליהם שיביאו איש כזה שיתמודד עם הכומר.

היהודים ביקשו חודש ומיד התחילו בצומות ובתפילות שהקב''ה יעביר את הרוע גזרה, כי זה גזרת שמד, חלילה. הם לא ידעו מה לעשות, צדיק רבי מאיר ש''ץ, אחד הגאונים, היה בצום שבוע שלם משבת לשבת ועשה שאלת חלום. התגלה לו משמים שמהקהילה שלו לא יכולה לבוא ישועה, אלא השועה תבוא מבני משה שמעבר לנהר סמבטיון.

יש נהר כזה שנקרא ''סמבטיון'' בשם שבת, נהר של שבת. כל השבוע הוא משליך אבנים גדולות לכל אורך הזרימה, שומר על גבולותיו ולכן אי אפשר לעבור אותו. אבל בשבת הוא שקט.
מביא מדרש רבה סיפור על רבי עקיבא ושר למלך רומי:
''טורנוסרופוס הרשע שאל את רבי עקיבא אמר מאי שנא יומא דשבתא מכל יומא? אמר לו רבי עקיבא הרי נהר סמבטיון יוכיח שמושך אבנים כל ימות השבת ובשבת הוא נח ''.
(בראשית רבה, יא ה)

 

ועוד כתוב במדרש אחר:
''נהר סמבטיון שובת בשבת כי כל ימות החול מעין נובע ומוציא אותם מים בתוקפו אבנים גדולות וחול ובשבת נח המעין ואין האבנים הולכים מן הנהר'' (ילקוט ראובני חלק עונג שבת)

רק בני ישראל יודעים איפה הנהר הזה נמצא. ומעבר לנהר סמבטיון יש עשרת השבטים האבודים.

ידוע, שלפני הגלות הראשונה, לפני חורבן הבית הראשון על ידי בבל נחלקה ממלכה לשנים: מלכות יהודה ומלכות ישראל, נחלקו על ידי ירבעם בן נבט שלקח תשע וחצי שבטים. בשבטים יהודה ובנימין מלך בנו של שלמה המלך, רחבעם. ירבעם בן נבט היה משבט אפרים והיה ראוי בחכמתו להיות משיח בן יוסף, אבל הוא מרד, העמיד שתי במות עם צלם ועגל של עבודה זרה, המריד כל השבטים שהיו תחתיו לעבודה זרה, לחיים בשביל הגוף, בשביל העולם הזה. כתוב בספר מלכים:
'' וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה.'' (מלכים א יב לב)

בנוסף לזה, הוא גזרה גזירה שנייה קשה מהראשונה, כדי לנתק את העם מקדושה, חלילה, הוא התחיל להסתיר את הקדושה, שאף אחד לא ישאל שאלות ולא יחשוב באופן עצמאי, שלא יתקרב לבית המקדש. לכן העמיד מכס על הדרכים לכיוון ירושלים כדי שלא יעברו לירושלים ברגלים, שלא יבואו להיראות לפני השם בפסח, שבועות וסוכות, אסר עליהם לעבור. ואפילו מי שרצה לעבור בהתגנבות – אז היו בודקים אותם שלא יעברו. הוא גזר גזרות מאוד קשות כדי לנתק את העם מקדושה. ובוודאי זה היה אז, אבל דור - דור וירבעמים שלו.

הוא הפריד את הממלכה לשתים וכרת ברית עם אשור, ואחרי שכרת את הברית – אשור לקח אותם לשבי. כי מי שכורת ברית עם אומות העולם – אז אומות העולם מתלבשים עליו וכובשים אותו. כמו היום מי שמאוד מחזיק מאמריקאים – הוא עבד של התרבות הפרימיטיבית והמקולקלת של אמריקאים.

 

כתוב בספר מלכים:
''וְהִכָּה יְהוָ''ה אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יָנוּד הַקָּנֶה בַּמַּיִם וְנָתַשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל הָאֲדָמָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נָתַן לַאֲבוֹתֵיהֶם וְזֵרָם מֵעֵבֶר לַנָּהָר יַעַן אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת אֲשֵׁרֵיהֶם מַכְעִיסִים אֶת יְהוָ''ה.'' (מלכים א יד טו)

זה מה שקרה אז ועשרת השבטים נגלו לצפון, לכיוון שנקרא סוריה היום, בהתחלה הקימו ממלכות עצמאיות, כמו שאנחנו יודעים על בני תימן שהיו להם מלכים ונביאים אפילו, ככה כתוב בגמרא. בני דן גלו לאזור אתיופיה. יש הרבה עדויות לגבי שבטים, ובהרבה מקומות הם לצערנו התבוללו והלכו לאיבוד. אבל יש מקום איפה נשמרו, מקום הזה נקרא ''סמבטיון'', וגבול הוא נהר סמבטיון. יש אומרים שזה גבול רוחני, מהר''ל מפראג אומר שזה ממד רוחני אחר, ומעבר מעולם הגשמי שלנו לעולם של ממד רוחני אחר שנקרא ''סמבטיון'' ורומז על שבת, על עולם של שבת. שם נמצאים שארית עשרת השבטים, אותם הנשמות, שמורות על ידי הקב''ה. הגבול הזה נקרא ''נהר סמבטיון'', מלשון נהרה, הארה רוחנית. אבל יש סוברים שזה גבול גשמי. אני לא אכריע בין הגדולים, אלה ואלה דברי אלקים חיים.

כללו של עניין – רבי מאיר ש''ץ קיבל את המסר הזה מהשמים שהאפשרות היחידה להינצל מכומר הזה ומגזרת המלך הקשה – זה לעבור את הנהר סמבטיון ולבקש עזרה מבני משה, מצאצאים של אליעזר וגרשום, שהם מנהיגים של עשרת השבטים.

 

כתוב אצל רבינו בן איש חי:
''ולכן זכה משה רבינו עליו השלום שבניו יושבים אצל נהר סמבטיון, שהוא עד המעיד על השבת, וכמו שכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל, בפסוק נגד כל עמך אעשה נפלאות, ברם מנך יפקון אוכלסין דצדיקין וכו', ואשרינון מן לגיו לנהר סמבטיון וכו', ולכן ישמח משה במתנת חלקו, כי מקום בניו הוא המעיד על השבת.'' (הלכות שנת שניה, פרשת תרומה)

 

כתוב בדברי ימים:
''בְּנֵי מֹשֶׁה גֵּרְשׁוֹם וֶאֱלִיעֶזֶר. בְּנֵי גֵרְשׁוֹם שְׁבוּאֵל הָרֹאשׁ. וַיִּהְיוּ בְנֵי אֱלִיעֶזֶר רְחַבְיָה הָרֹאשׁ וְלֹא הָיָה לֶאֱלִיעֶזֶר בָּנִים אֲחֵרִים וּבְנֵי רְחַבְיָה רָבוּ לְמָעְלָה.''
(דברי הימים א, כג - טו,טז יז)
כי היה ריבוי של אותם הנשמות הקדושות של בני משה למעלה והם שומרים על עשרת השבטים.

רמז לזה הגאון הקדוש מוילנה מביא מזהר הקדוש שבני משה הם משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. משיח בן יוסף זה גרשום שמגרש את הרע, ואלו בני אליעזר הם בחינת משיח בן דוד שבאים לעזור לגלות אלקותו בעולם ולמלא את הכל באור.

רבי מאיר ש''ץ פנה לאסיפת החכמים, שהוא היה אחד מהם, והם החליטו לעשות כך, אבל אף אחד לא רצה ללכת כי לא הרגיש את עצמו ראוי. גם כן היה ידוע שאי אפשר לחזור, כי לעבור את הנהר הזה אפשר רק בשבת וזה חילול שבת. אם אדם הולך לשם לבקש עזרה - זה פיקוח נפש ומצווה, אבל, אחר שיעבור מישהו מבני משה להציל את העם, אז לחזור זה כבר לא פיקוח נפש ובן אדם שעבר כדי לבקש עזרה לא יכול לעבור נהר סמבטיון חזרה בשבת וצריך להישאר שם. הם הפילו גורל ויצא גורל לרבי מאיר ש''ץ, וכולם הבינו – כיוון שהוא האחד שקיבל את המסר משמים, ולא יתר החכמים זה סימן שבחרו בו בשביל הצלה הזאת.

כיוון שידע שלא יוכל לחזור - דבר ראשון הוא כתב גט פטורין לאשתו שלא תישאר עגונה, אחר כך סידר כל העניינים שלו עם המשפחה והקהילה. בערב שבת כל אנשי הקהילה הלכו אחריו עד נהר סמבטיון וליוו אותו עם הרבה ברכות, הרבה סיעתא דשמיא וחיזקו את רוחו. שם הם ראו שנהר סמבטיון משליך אבנים. אבל לאחר שקיבלו שבת ושרו ''לך דודי'' פתאום ראו שנהר שקט, גם הנהר קיבל שבת וינפש. הגיע זמן לעבור, ורבי מאיר ש''ץ התחיל לבכות, אמר: ''אני צריך לחלל שבת, אף פעם לא חיללתי שבת בחיי, לעשות חול בשבת, למשוך אורות של שבת לעולמות של חול, מקודש לחול, לפיזור, לקליפות, חלילה?!'' חכמים אמרו לו: ''זה לשם מצווה, לא ייצא מזה דבר רע'', חיזקו את רוחו. היא ביקש מחילה מהקב''ה ועבר את הנהר בקלות.

איך שהוא הגיע לעבר הנהר ראה אנשים מאוד גדולים ויפים, בליבוש יהודי כמו שהיה בבית המקדש. הם הסתכלו עליו בתימהון כי אף פעם לא ראו את מישהו שמחלל שבת. היה להם קשה מאוד, אבל מיד תפסו אותו בלי להגיד מילה, כי אדם שמחלל שבת הוא בחרם, לא שומעים אותו לא למעלה ולא למטה. הם הביאו אותו ללשכת סנהדרין. שם נתנו לו לאכול ולשתות ולהתפלל, אבל לא דיברו איתו, בגלל שהוא חילל שבת.

במוצאי שבת הביאו אותו לפני סנהדרין. אמנם שלא דנים דיני נפשות בלילה, אבל אפשר להתחיל דיון. לכן הביאו אותו שידבר ויסביר את עצמו. הוא התחיל לבכות וסיפר את המעשה על הקהילה שלו ועל הכומר ועל גזרת המלך. גם אמר שקיבל את המסר משמים שרק הם יכולים להציל את הקהילה – בקיצור הוא אמר שבא לשם שמים ופיקוח נפש, כי קהילה שלמה, רבבות של ישראל בסכנה, וזה גם יכול להתפשט ליתר קהילות. הם מיד פסקו שהוא זכאי, שלא חייב סקילה, חלילה.

לאחר מכן הם התחילה לדון בנושא ששמעו מפיו של רבינו ש''ץ, גם שאלו שאלה מהשמים וקיבלו תשובה שאחד מהם צריך ללכת כדי להציל את הקהילה. הם הפילו גורל ויצא רבי משה החייט. הוא היה חייט, אבל לא כמו חייט שלנו, כי חייט של בני משה זה לא רק מחט וחוט, כאשר הוא משזר, מתקן בגדים הוא מחבר את התחתונים לעליונים, בריות לבורא. החייט היה איש קדוש מאוד. לכן הם החליטו שהוא יעבור את הנהר סמבטיון בשבת לשם פיקוח נפש והוא יעמוד נגד הכומר הזה ויציל את הקהילה.

הייתה עוד שבת נוספת לפני שהכינו כל מה שצריך. רבי משה החייט היה צריך גם לתת גט לאשתו ולסדר כל העניינים, כי גם הוא ידע שלא יוכל לעבור נהר סמבטיון בפעם השניה ולחזור הביתה.

באותה שבת שרתה רוח הקודש על רבינו מאיר ש''ץ והוא חיבר אותם ''האקדמות'', השיר הנפלא הזה שבו הוא עבר על כל בריאת העולם ועל מעשה קבלת התורה, ועל מלאכים משבחים את הקב''ה...

במוצאי שבת כל העדה הלכו אחרי רבי משה החייט, קיבלו שבת על יד הנהר. ושוב הנהר נעשה שקט אחרי שהם עשו קבלת שבת, ''שבת וינפש'', ואז רבי משה החייט עבר את הנהר.

מעבר הנהר כבר היו מחכים לו אנשי הקהילה וקיבלו אותו בשמחה רבה. באותו השבוע תכננו מתי יהיה הויקוח. המלך העמיד ממש אצטדיון ומושבים שכולם יבואו ויראו את הויקוח בין יהודי ונוצרי. זה מה שרצה הכומר הארור הזה – להוציא כביכול לאור שיהודים לא צודקים ושהאמת, חלילה, איתם, אם הנוצרים. באו לשם נציגים מכל אומות העולם, וזה היה דבר מאוד מפורסם.

העמידו את היהודי הזה, רבי משה החייט, יהודי גבוה ומרשים אבל נראה פשוט, ואת הכומר הארור הזה. והנה הם עומדים אחד נגד השני וכל העולם מסתכלים בשידור ישיר. הכומר ניסה להפעיל את העיניים שלו ולעשות כל מיני כישופים וכל מיני פאסים מגנטיים, וכל מיני הילינגים שלהם עם האנרגיות שלהם, כל הקונצים שלהם. אבל היהודי הזה, רבי משה החייט, לא האמין לכל הדברים האלה, הוא הסתכל וצחק עליו. הכומר ראה שהכישופים שלו לא פועלים על אף אחד. כוחות הנפש של היהודי הזה הם כוחות שלמים, זאת נשמה שלמה בדבקות עם הבורא, לא פועל עליו שום חיצוניות, כל הזרימה של כוחות הנפש שלו, כל השלמות שלו – מהשם יתברך.

לכן הכומר התחיל לפחד ועבר לויקוח, ויקוח רגיל. ידוע לכולם הצדק של תורתנו הקדושה וזיוף בכל מילה שאמר הכומר כי אין להם שום כוחות. הכומר אמר לו: ''בדיבורים אתה חזק, אבל בוא נעבור למעשים, מטאוריה לפרקטיקה, מיבש לרטוב. תסתכל מה אני עושה, האם אתה יכול לעשות משהו כזה?!''. הוא הסתכל על הרחיים, היו שם שתי אבנים ענקיות, אבני שיש שטוחנים את הקמח. בכוח הכישוף, כביכול הוא הרים אותן למעלה באוויר, ושתי אבנים התחילו להסתובב כאילו הן טוחנות את הקמח. כולם ראו את זה והתפעלו מאוד. אומר הרמב''ם בהלכות עבודה זרה שאפילו יבוא בן אדם ויעמיד לנו דיסקוס בשמים, יעמיד לנו את השמש באמצע השמים – לא מאמינים לא, מבחינתנו זה כלום. אבל אם הוא אומר משהו הכי קטן נגד שולחן ערוך – אנחנו כבר יודעים בבירור שזה סתרא אחרא, צד הטומאה. אבל כל יתר המופתים לא אומרים לנו שום דבר. רבות מופתים בארץ מצרים, בארץ חם, זה שום דבר בשבילנו.

בכל פנים הכומר עשה מה שעשה ואמר לחייט: ''מה אתה יכול לעשות?''
רבי משה החייט אמר: '' בשבילי זה דבר קטן מאוד. מה זה, כל העניין שלך להרים אבנים?! אבל אני רוצה לדעת אם אתה יכול לכופף את העץ הזה עד האדמה?'' היה שם עץ גבוה, בערך חמישים אמה. הכומר אמר: ''לכופף עץ כזה גבוה על האדמה זה אי אפשר, תכופף אתה''. החייט אמר: ''טוב, אני אכופף את העץ ונראה האם אתה תחזיק אותו במקום שהוא לא יזוז.'' וככה הוא עשה, החזיק את העץ ומיד כפף אותו.

בעצים אנחנו חזקים, ''עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר'', עץ החיים, עץ הדעת טוב, כי אדם הוא עץ השדה. אבל הם טובים באבנים, מים שחקו אבנים. אז רבי משה החייט אמר לכומר: ''עכשיו תחזיק את העץ''. איך שהכומר החזיק את העץ, כיוון רבי החייט לכיוון הרחיים ושיחרר את העץ. העץ הקפיץ את הכומר לתוך הרחיים, ומיד האבנים טחנו אותו יפה - יפה, לאט - לאט עד הגמירה. וכך הסתיים הסיפור של הכומר הזה, והמלך הכריז שהצדק עם היהודים, על המקום חתם דקרט שאף אחד לא יכול להציק ליהודים.

ורבי משה החייט נשאר בעם ישראל הגלוי, שבט יהודה ובנימין. הקהילה עשתה סעודת הודיה, ורבי משה החייט הוציא קלף שנתן לא רבי מאיר ש''ץ עם פיוט ''האקדמות''. ובגלל שזה היה בשבועות, מאז בקהילות אשכנז אנחנו קוראים את הפיוט הנפלא הזה ביום של שבועות, בנעימה ובשירה ברוב עם.



        

חדשות בבית הבעל שם טוב

הרשמת חברים

יש בְּכֹל אוֹת עוֹלָמוֹת וּנְשָׁמוֹת וְאֱלֹהוּת