שיעורים אחרונים

 

מתורת הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
Prev Next



הרב דניאל הכהן סטבסקי

 

חמשת ספרי היסוד למורנו הבעל שם טוב
בהר
 יום ראשון | יד' אייר | תשעב

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
פרשת בהר
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקישליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו' בית הבעל שם טוב

גאות ושפלות

וַיְדַבֵּר יְהֹוָ'ה אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר:דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם - וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיְהֹוָ'ה: )ויקרא כה א-ב)


אומרת תורה הקדושה:
כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם,
''אשר'' - זה הבטחה, בוודאי תבואו אל כל הארץ, אבל מתי אני נתתי לכם את הארץ הזאת? אני נותן לכם את הארץ מחדש בכל דור ודור. כל הזמן הקב''ה נותן את הארץ מחדש, אבל צריך לקחת אותה ולא להפסיד. מה השמירה של הארציות בקדושה? '' וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיְהֹוָ'ה ''. גם לארץ, גם לדומם ולצומח יש שבת, יום של הקב''ה. כל דבר שאין לא שבת, אין לו הפסקה והתחדשות ושיבה אל השורש - אז הוא בסופו של דבר בתוך הטבע, וטבע לא מחזיק את עצמו, ולכן לכל דבר יש בלאי ויש סוף. הדבר שקשור לשורש '' וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיְהֹוָ'ה '', קשור מעל הבריאה לבורא אז יש לו נצח, הוא לא מתבטל. לכן אנחנו רוצים שגם הארציות שלנו תהיה קדושה ושתהיה לה שמירה, וגם הארץ בפשט צריכה קשר לשורש, צריכה וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַיְהֹוָ'ה.

ידוע שיש שבת בכל מערכות , בכל עולמות, בכל כוחות הבריאה, בזמנים ובנשמות. אז יש שבת ליהודי ויש שמיטת בהמה שתלוי בנו, עולם החי גם כן צריך שבת. ואחר כך גם צומח ודומם. זה לא רק שאסור לתלוש ולזרוע אלא גם לארץ עצמה יש שבת קודש פעם בשבע שנים, וזה שומר על כל בחינות הבריאה קשורות לבורא וזה נצח ואז אין ביטול לאותה הקומה. ארץ יחידה בעולם ששומרת שבת – זה ארץ ישראל. כתוב שרצון לקדושה תלוי בזה: '' אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ ''(ויקרא כו, לד) . תרצה – זה רצון, ארץ זה גם לשון רצון, רצוי. קדושת הרצון – זה כאשר שומרים על שבת הארץ, על השמיטה ולא מחפשים התרים - כי תמיד ימצאו כל מיני התרים. אבל אם רוצים את הקדושה של הארץ, את הרצון לקדושה ואת השמירה – אז צריך לשמור שבת הארץ, שמיטה.

 

אומר הבעש''ט הקדוש:
והנהמשֶׁה - הוא בחינת הדעת. והַר סִינַי - הוא רומז לשני הפכים: הַר - הוא בחינת גאות, וסִינַי - הוא בחינת שפלות.

כלומר, הר זה בחינת גאות, זה אבן שהתנפחה, זה דומם שרוצה לעלות לשמים, לכן זה לשון גאות. וסיני זה הר הכי נמוך והכי צנוע שהיה באזור.
משה רבינו קיבל את התורה על הר סיני בסנה הבוער לפני שאנחנו קיבלנו את התורה בהר סיני. זה היה גילוי פרטי שלו ועם ישראל קיבל גילוי תורה שהיה יכול להעביר במשך דורות. אבל לפני זה לא כתוב על הר סיני בשום מקום בתורה, מאין בא הר סיני? מדרש אומר שזה הר המוריה שהגיע לשם כי לכל הרים אחרים היה גאווה גדולה ואי אפשר לקבל תורה מתוך גאווה, תורה זה הכנעה. הבריאה מכניעה את עצמה לפני הבורא, כורת ברית איתו ומוכנה לקיים רצון הבורא. עם גאווה אי אפשר לקיים את התורה.

לכן רצה הקב''ה לתת תורה לעם ישראל דווקא במקום איפה אברהם אבינו ויצחק אבינו באו אליו בהכנעה גדולה, במקום של עקדת יצחק.
כמו שמובא במדרש תהלים ( מזמור סח שהלווים היו אומרים בחג שבועות): ''וסיני מהיכן בא? אמר רבי יוסי מהר המוריה נתלש כחלה מעיסה, ממקום שנעקד יצחק אבינו, אמר הקב''ה הואיל ויצחק אביהם נעקד עליו נאה לבניו לקבל עליו את התורה. ומניין לעתיד לבוא לחזור למקומו שנאמר ''נכון יהיה הר הבית השם בראש ההרים.'' (ישעיה ב,ב)
 

אז יש שתי בחינות: בחינת הר שזה גאווה ובחינת סיני שזה בחינת צניעות והכנעה.

 

ממשיך הבעש''ט ואומר:
וזהו: וַיְדַבֵּר יְהֹוָ'ה אֶל משֶׁה בְּהַר סִינַי: שצריך האדם ליקח בחינת משֶׁה בחינת דעת לשני המידות הללו: הַר וסִינַי, שיהיה בידו המשקל נגד היצר הרע, לפעמים בבחינת הַר ולפעמים בבחינת סִינַי:

זאת אומרת שכאשר בא היצר אז צריך להיות כלפיו כהר, להגיד: ''לא, בתורה כתוב הפוך למה שאתה אומר לי, הקב''הציוה לי לעשות ככה וככה''. כאשר כתוב שהקב''ה גאות לובש זאת אומרת שהוא משתמש גאווה כלבוש, לא כמשהו עצמי אלאלבוש כדי להגיד ''לא'' ליצר הרע. זה בחינת גאווה של קדושה.

ולפעמים צריך להתבטל בבחינת סיני וכאשר בא היצר אם כל העצות שלו אז להגיד לו: ''מי אני ומה אני לעשות דברים האלה, ללכת נגד תורה''. וחשוב לא להתבלבל וכאשר בא מצווה גדולה לא להגיד: ''מי אני ומה אני לעשות מצווה גדולה כזאת?!'' אז צריך לדעת מתי להשתמש שני אופנים של עבודת השם האלה.

לכן הוא אומר שכל העניין של שמיטה, שבת הארץ - זה מסיני. מה עניין של שמיטה מהר סיני, הרי כל התורה וכל המצוות ניתנו על הר סיני, מה חידוש בזה? אז הוא אומר שזה בא ללמד אותנו את שתי הבחינות האלה בעבודת השם: הר וסיני. מצוות שמיטה שהיא שבת הארץ להשם, מצווה שמקשרת את הארץ להשם על ידי שבת הארץ, ואז כל ישראל ישמרו שבת בלי התרים – זה בחינת הר ובחינת סיני. וכאשר יבואו אגרונומים וידברו נגד שמיטה – אז להגיד להם: ''מי אני ומה אני לעשות משהו נגד התורה שקיבלנו מהר סיני'', כי זה מעל שכל ודעת אנושי. אבל השם ציווה לנו ואנחנו רוצים את הארץ ששומרת שבת. האדמה תשמור שבת, הדומם, הצומח – הכל יהיה קשור לבורא עולם. שבת קודש זה יום של הקב''ה כאשר בריאה קשורה לבורא יתברך ואז היא שמורה מכל פגעי הטבע.

 

אומר הבעש''ט הקדוש:
כידרכו של יצר הרע להגיס דעתו של אדם בבחינת הַר.

''להגיס דעתו'' – זה לשון של גסות רוח. גאווה זה גסות רוח, משהו גס שמתנפח. יצר הרע רוצה קודם כל גאווה כי הוא בא מנחש ועיקר עניינו של הנחש זה גאווה כי טענה שלו: ''והְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע'', אתם כמו אלה''ים, אתם יודעים הכל, אתם מחליטים:מתאים לי - לא מתאים לי, נראה לי - לא נראה לי. אתם תהיו כאלה''ים - ואין גאווה גדולה מזה. כאשר אדם חושב שהוא כמו אלה''ים, שהוא הצליח, הוא עשה, הוא פעל ומחזיק טובה לעצמו – אז הוא נצמא בעולם של דמיון ושקר. לימדו אותנו רבותינו הקדושים שצריך להגיד: ''השם הצליח בידי'' ומיד לשכוח ולהמשיך,להתרכז על מצווה הבא. אבל אם אדם מחזיק טובה לעצמו אז הוא קשור לגאווה ומצמצם את הטובה שהשם פעל דרכו עם הדיבור שלו כאשר הוא מייחס את זה לעצמו ואפילו עם מחשבה שלו כאשר הוא חושב: בסך הכל אני עשיתי את הדבר. אז הוא מצמצם את הדבר ולא נותן לזה כוח אלוקי להתפשט בכל עולם.
אבל אם אדם לא מחזיק את הטובה לעצמו ואומר: השם הצליח בידי.
''מַה אֲנַחְנוּ,מַה חַיֵּינוּ, מַה חַסְדֵּנוּ מַה צִּדְקוֹתֵינוּ, מַה כֹּחֵנוּ מַה גְּבוּרָתֵנוּ, מַה נֹּאמַר לְפָנֶיךָ יְהֹוָהאֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ הֲלֹא כָּל הַגִּבּוֹרִים כְּאַיִן לְפָנֶיךָ. וְאַנְשֵׁי הַשֵּׁם כְּלֹא הָיוּ. וַחֲכָמִים כִּבְלִי מַדָּע וּנְבוֹנִים כִּבְלִי הַשְֹכֵּל. כִּי כָל מַעֲשֵֹינוּ תֹהוּ וִימֵי חַיֵּינוּ הֶבֶל לְפָנֶיךָ:''
אלא השם ריחם עלי והביא את הדבר דרכי – ומיד צריך לשכוח את העניין.

 

לכן מורנו הבעש''ט הקדוש אומר:
כי דרכו של יצר הרע להגיס דעתו של אדם בבחינת הַר.

כלומר לגרום שיהיה לו גסות רוח: זה הדעת שלי, זה סברה שלי, מחשבה שלי, רעיון שלי. מה הסימן שדבר תורה מצליח? כאשר בא חבר ומספר לך אותו דבר תורה בלי להזכיר שאתה אמרת את זה. הוא חושב וזה כבר שלו. זה סימן שאתה הצלחת כי עכשיו הוא מרגיש שזה שלו. דברים שיוצאים מלב – נכנסים ללב. אז אתה צריך להגיד: יופי, תורת השם הצליחה! אבל אם אתה מייחס את זה לעצמך, אם אתה אומר: מה אתה מספר לי,זה אני שאמרתי דבר תורה הזה. זה נקרא להחזיק טובה לעצמו. אתה חושב שיש לך בעלות על התורה, שאתה היית שם לבד על הר סיני? אז אתה סוגר ומצמצם את הדבר שקיבלת מהשם. הבעש''ט הקדוש אמר שיש אנשים שתורה אצלם בשבי וצריך לשחרר את התורה משם.

להחזיק טובה לעצמו – זה גסות רוח של עץ הדעת ובא מהנחש: ''והְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:. לכן זה דרך ושיטה של יצר הרע: ''כי דרכו של יצר הרעלהגיס דעתו של אדם בבחינת הַר'', כמו שאמר הבעש''ט. וזה העניין שכולנו צריכים להזכיר לעצמנו כי כולנו נופלים בזה.

פעם הלכו תלמידים של הבעש''ט הקדוש לפני שבועות ושאלו אותו: אתה אמרת בפסח שאתה עוד מעט מסתלק, עם מי אתה משאיר אותנו? יש לך הרבה תלמידים גדולים, איך אנחנו נדע מי יהיה אחריך? הבעש''ט אמר להם: לכו לכל תלמידים הזקנים ושאלו כל אחד מה לעשות עם גאווה. ואם הוא נותן לכם איזה עצה טובה – אז הוא לא יכול להיות רב שלכם, הוא לא מבין. אבל אם הוא מתאנח ואומר: הלוואי השם ירחם עלינו שננצל מזה – הנההסימן שאפשר ללכת אליו. אז הם הלכו לכל גדולי התלמידים ושאלו את זה וכל אחד אמר להם מה שאמר. אבל היה אחד שהתאנח מאוד אנחה שמשברת חצי הגוף ואמר: ''השם ירחם עלינו, גם לי קשה עם זה, גם אני מפחד מזה כל יום''. זה היה רבי פנחס מקאריץ והלכו אליו.

 

ממשיך הבעש''ט הקדוש ואומר:
ולפעמים עושה את עצמו כיצר טוב להשפילו בשפלות, בכדי למנוע אותו מעבדות השם יתברך, ואז נקרא בבחינת סִינַי.

כלומר, לפעמים יצר הרע מנסה למנוע יהודי מעשית מצווה: מי אתה ומה אתה שתעשה מצווה גדולה כזאת? מי אתה שתלמד, מי אתה שתתפלל להשם, מי אתה שתעזור לזולת?

אומר הבעש''ט:
ועצה לנגד מידה זאת מידת השפלות, הוא לומר: הלא יהודי אני?! ונגד הגדלות, העצה הוא: להשפיל עצמו מצד שפלות החומר. והכל על ידי בחינת הדעת:

והוא מסביר:
האדםצריך להיות תמיד בדרך הממוצע, לא בהתנשאות ולא בשפלות חס ושלום, וזהו (בראשית ד ז) : הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב – שְׂאֵת: כשטוב לו - יש לו התנשאות. וְאִם לֹא תֵיטִיב- יש לו שפלות: ולַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץוְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹוְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ. אבל כל זה לא טוב, רק נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ(בראשית ד יב): שתמיד יהיה לא בהתנשאות ולא בשפלות ועצבות, רק פעם כך ופעם כך. דהיינו: אם יבוא לו התנשאות - יכריע את עצמו לצד השני. ואם ירגיש שיבוא לו עצבות - יכריע את עצמו להיפוך.

יהודי קדוש מפרשיסחא אמר שתי תורות עמוקות בעניין הזה. הוא אמר שכל יהודי צריך שיהיו לו שני כיסים. בכיס ימין צריך להכניס פתק שכתוב שם: ''כל העולם לא נברא אלא בשבילי''(מסכת סנהדרין לזע''א ). ובכיס השמאלי צריך לשים פתק שכתוב שם: '' ואנכי עפר ואפר'' כמו שאמר אברהם אבינו (פרשת וירא יח, כז) . וחכמה היא לדעת מתי ואיזה פתק להוציא מהכיס. אם אתה מתגאה – תוציא פתק ''ואנכי עפר ואפר''. אבל אם אתה מרגיש שאתה לא שווה כלום ומרגיש: מי אני לעשות את המצווה הזאת - אז תשלוף את הפתק השני ותזכור שהשם ברא אותך ואוהב אותך. אתה יהודי, השם בחר בך, ''כל העולם לא נברא אלא בשבילי''.

תורה שנייה שהוא אמר:
כתוב במסכת סוכה (נב, ע''ב) שבעתיד לבוא הקב''ה ישחט את היצר הרע כי יצר הרע עומד על האדם כל יום לשחוטו. יש יצר רע כללי, אבל לכל אחד ואחד יש גם יצר הרע פרטי משלו. אז אמר רבי קדוש מפרשיסחא: תדע לך שכך העניין - היצר הרע רוצה לשחוט אותך שתאבד את הכל. ואם אתה לא מאמין בזה – סימן שהוא כבר שחט אותך. כלומר, אם אתה חושב שיצר הרע לא כל כך נורא, אולי הוא קצת מזיד, אבל הוא גם יכול להיות אפילו נחמד – אז תדע שאתה כבר בכיס שלו, הוא כבר שחט אותך.

 

אז אומר הבשע''ט הקדוש:
יש שתי בחינות ''הר'' ו''סיני'' וצריך לאחוז אותם ביחד.
 

 

חדשות בבית הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
Prev Next

הרשמת חברים

גוף האותיות