שיעורים אחרונים

 

מתורת הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
Prev Next

 

הרב דניאל הכהן סטבסקי

חמשת ספרי היסוד למורנו הבעל שם טוב
ואתחנן
 יום ראשון | ג' אב | תשעב

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
פרשת ואתחנן
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו'
בית הבעל שם טוב



למצוא בדין שורש של חסד
 

וָאֶתְחַנַּן אֶל הַוָיָּ"ה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי יֱהֹוִ"ה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. (דברים ג כג-כד)


אמר הבעש''ט הקדוש שכל ענייני דבקות ואהבת השם לומדים בפרשת ''ואתחנן'' וכל ענייני יראת שמים בפרשת ''עקב'' ושתי הפרשיות האלה סמוכות זו לזו. אנחנו לומדים גם איך צריך להתפלל בפרשה הזאת בגלל שפסוק אומר: ''וָאֶתְחַנַּן אֶל הַוָיָּ"ה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר''. וכתוב במסכת אבות
(ב יג): רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע (וּבִתְפִלָּה). וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב) כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה. וְאַל תְּהִי רָשָׁע בִּפְנֵי עַצְמָךְ:

וגם כתוב בזהר הקדוש:
דִּצְלוֹתָא קַיְּימָא (ס"א סיימא), כָּל אִינּוּן מִלִּין דְּאַפִּיק בַּר נָשׁ מִפּוּמֵיהּ בְּהַהִיא צְלוֹתָא, כֻּלְּהוּ סַלְּקִין לְעֵילָּא, וּבָקְעִין אֲוִירִין וּרְקִיעִין, עַד דְּמָטוּ לְהַהוּא אֲתָר דְּמָטוּ וּמִתְעַטְּרוּ בְּרֵישָׁא דְּמַלְכָּא, וְעָבִיד מִנַּיְיהוּ עֲטָרָה. וְהָא אוֹקְמוּהָ חַבְרַיָּיא, צְלוֹתָא דְּבָעֵי בַּר נָשׁ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, לְכַוְּונָא דִּיהֵא צְלוֹתָא תַּחֲנוּנִים. מְנָלָן. מִמֹּשֶׁה, דִּכְתִּיב וָאֶתְחַנַּן אֶל יְיָ'. דָּא אִיהוּ צְלוֹתָא מֵעַלְיָא. (ואתחנן רס ע''ב)

(תרגום לשון הקודש: בשעה שתפילה קיימת (הסתיימה) כל אותם דיבורים שמוציא אדם מפיו באותה התפילה, כולם עולים למעלה ובוקעים אוירים ורקיעים, עד שמגיעים לאותו מקום שמגיעים, ומתעטרים בראש המלך ועושים מהם עטרה. ( מלאך סנד''ל הוא הקושר כתרים לקונו מתפילות ישראל – פרוש מתוק מדבש) הרי פרשוה החברים, תפילה שמבקש האדם מהקב''ה צריך לכוין שתהיה תפילתו בתחנונים. מנין אנו לומדים את זה,ממשה שכתוב בו: וָאֶתְחַנַּן אֶל הַוָיָּ"ה. זוהי התפילה הראויה.)

משה רבינו התפלל והתחנן כל כך שחינן את עצמו, נעשה כולו תחנונים. הרי ידוע שתפילה זה עניין של חן. כל העניין האם מלך ייתן לך משהו או לא – זה אם אתה מוצא חן בעיניו. כמו שכתוב במגילת אסתר: ''אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב לָתֵת אֶת שְׁאֵלָתִי וְלַעֲשׂוֹת אֶת בַּקָּשָׁתִי.'' לכן ''ואתחנן'', בתפילה אדם מוצא את עצמו שואל את המלך: ''רבונו של עולם, מלך של עולם, איך אני אמצא חן בעיניך. אתה תלמד אותי איך למצוא חן בעיניך.'' כי במציאת חן תלוי הכל. לכן אדם צריך להתפלל להשם על כל דבר.

יש כמה דברים שאנחנו לומדים מתפילת משה רבינו:
''וָאֶתְחַנַּן אֶל הַוָיָּ"ה'' – אנחנו לא מתפללים אל עולמות ולא אל ספירות, ולא אל שמות – אנחנו מתפללים אל הקב''ה ישירות, בלי שום אמצעים. אנחנו יחידים שמתפללים בלא אמצעים אלא לבורא עולם ישירות.

איך מתפללים? ''בָּעֵת הַהִוא'', בזמן מסוים . תפילות כנגד תמידים תקנון: שחרית כנגד קרבן של שחר, מנחה כנגד תמיד של בין ערבים, ערבית כנגד שרפת האמורים בלילה.

''לֵאמֹר '' – בדיבור, לא מספיק להתפלל במחשבה, אלא צריך לחתך את המלים וללוש את האותיות עם הלשון ועם הפה. אומנם יש עניין של תפילה בלחש שלא יוצא קול (וזה גמרא מפורשת) אבל צריך לאמור.

גם חשוב עניין של שמות. תורה מביאה כאן שני שמות: שם אדנ''י ושם יֱהֹוִ"ה, אבל על שם יֱהֹוִ"ה אומרת תורה הקדושה שצריך לומר אלוקי''ם, זאת אומרת עם ניקוד: חטף סגול, חולם וחיריק – כך כתוב מתחת שם יֱהֹוִ"ה וזה המסורת. ידוע ששם הוי''ה זה שם שבא מבורא אל הבריות, מלמעלה – למטה: היה הווה יהיה ומהווה את הכל. ושם אדנ''י – אנחנו עושים אותו אדון שלנו, ממליכים אותו על כל הבריאה, כאן אנחנו פועלים מלמטה למעלה. כאן באים שני השמות האלה ועם ניקוד הזה – ניקוד של אלוקי''ם.

אומר הבעש''ט הקדוש:
כי לכן נקרא אֲדֹנָ'י, מלשון אֲדָנִים {שמות כו כה}: וְהָיוּ שְׁמֹנָה קְרָשִׁים וְאַדְנֵיהֶם כֶּסֶף - שִׁשָּׁה עָשָׂר אֲדָנִים: שְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד וּשְׁנֵי אֲדָנִים תַּחַת הַקֶּרֶשׁ הָאֶחָד.

כלומר, אדנים היו מחזיקים את הקרשים וקרשים מהווים מחיצות של המשכן. כלומר, אדנים, ''אתה אדון לי'', בחינה הזאת שאנחנו עושים אותו אדון לכל, בחינת עול מלכות שמים – זה מה שמחזיק את כל הבניין, כל המשכן, כל גילוי שכינה, כל עבודת השם שלנו. ואם אין עול מלכות שמים – אין כלום, יכול להיות הרבה שכל, הרבה סברות, הרבה ווארטים – אבל אם אין עול מלכות שמים – אין כלום. האדנים שלנו (אתה אדון לנו) מחזיק את כל הבניין.

''אֲדֹנָי יֱהֹוִ"ה '', פירש רש"י: רחוּם בדין, ע"כ.

כלומר אם אנחנו רואים שם יֱהֹוִ"ה עם ניקוד של אלוקי''ם, אז יש שילוב מידת הרחמים עם מידת הדין, זאת אומרת שהוא רחום גם בתוך מידת הדין.

מידת הדין זה כאשר אבא אומר לבן שלו: ''לא'', נותן לו גבולות. מידת הרחמים זה כאשר הוא אומר לבנו: ''כן''. מידת הרחמים בתוך דין זה כאשר הוא אומר לבנו ''לא'' עם חיוך. זה נקרא ''רחום בדין'', כי יש דין, הרי הוא אמר לבנו ''לא'', אבל הוא יכול להגיד את זה עם חיוך כי זה לטובת בנו.

אומר הבעש''ט הקדוש:
עיקר עניין: למצוא בדין שורש חסד.

כלומר, גם בתוך דין של הקב''ה, גם בתוך הגבולות, בתוך חוקים הקבועים שהוא ברא במעשה בראשית. כתוב בזהר הקדוש, וגם בפרקי דרבי אליעזר, גם אמרו ראשונים שבתוך עשרה מאמרות של מעשה בראשית נמצא שם אלוקי''ם ל''ב פעמים ,שזה שם של מידת הדין. אבל גם כתוב: ''כִּי אָמַרְתִּי עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה.'' (תהלים פט ג)

אומר הבעש''ט הקדוש:
בעניין תפילה: שנשתנה גזר דין על ידי תפילה מרעה לטובה.

קושיה מפורסמת: מדוע אני צריך להתפלל בדיבור? הקב''ה בוחן כליות ולב, הוא יודע מחשבות כל אדם, הוא רואה ושומע, לכן למה צריך להגיד לו – הרי הוא כבר יודע.

וממשיך מורנו הקדוש:
וכי יש שינוי רצון לפניו יתברך שמו? בשלמא: אם האדם מתפלל עבור עצמו, אז יש לומר מאחר שהאדם משתנה מרעה לטובה - גם גזר דינו משתנה מרעה לטובה.

כלומר, תפילה נועדה לשנות לא את רצונו של הקב''ה, אלא את בן אדם ואת המציאות. אחרי שאדם התפלל וביקש ועשה תשובה - הוא לא אותו בן אדם שגזרו עליו, עכשיו על ידי תפילה הוא נעשה אדם אחר, לא אותו אדם שגזרו למעלה גזרה מסוימת. מה שגזר הקב''ה לא השתנה, אלא האדם הוא כבר השתנה, הוא אחר, ולכן עליו יש גזרה אחרת.

אבל אומר הבעש''ט:
מה שאין כן אם אחרים מתפללין עבורו - קשה, כנזכר לעיל.
ומזה אנחנו לומדים שאדם צריך להתפלל גם על עצמו.

ותירץ בשם מורו: (לבעש''ט הקדוש היו כמה מורים, אבל כאשר כתוב מורה סתם הכוונה היא אחיה השילוני( שהתפילה הוא למתק דין המלכות הנקרא דין בשורשו בבינה. וכאשר מתפלל עבור חברו בזה האופן, אז מקשר אותו למעלה בשורש - והוא אדם אחר, לא זה הראשון.

מה זה עליה של מלכות לבינה? מלכות זה בחינת רצון, אומר הבעש''ט הקדוש, ''ומלכותו ברצון קיבלו עליהם''.ובינה זה בחינת מחשבה, להבין דבר מתוך דבר.וכאשר יש פרוד בין מחשבה לבין רצון, אז יש מציאות של עבודה, התגברות. כי אדם יודע משהו אבל קשה לו כי הוא רוצה משהו אחר. אבל כאשר רצון עולה למחשבה – עליה של מלכות לבינה- עליה של רצון למחשבה ואז הם בהשתוות, מה שאדם מבין הוא גם רוצה, ומה שהוא רוצה הוא גם מבין – זה ממתיק כל הדינים בשורשם. מתי אדם שחוק, מתי יש לו מלחמה פנימית בין כוחות הנפש? כאשר יש פרוד בין מחשבה לבין הרצון. אבל כאשר רצון משתווה עם המחשבה ומחשבה עם רצון – מלכות עולה לבינה- אז כל הדינים מתהפכים לרחמים.

ממשיך הבעש''ט הקדוש:
וביאר הוא ביותר: דנודע דגזר דין הוא טיפה ברחם המלכות, והוא אותיות.

כל גזר דין הוא באותיות, בכל מקום שכותבים גזר דין – זה באותיות. אחר כל צריך להוציא את זה מכוח לפועל, אבל הכל באותיות. גם מחשבה היא באותיות. כאשר אדם חושב על משהו הוא חושב באותיות.

מביא הבעש''ט גמרא:
כמו שאמרו בש"ס {ברכות נה ע"א}: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן שָׁמַיִם וָאָרֶץ, ע"כ.

למה הקב''ה בחר בבצלאל בן אורי, בן חור למטה יהודה שיהיה אדריכל של המשכן? כי ''יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן שָׁמַיִם וָאָרֶץ''. כי הוא היה צריך לעשות משכן למטה לפי המתכונת עליונה של מעשה בראשית למעלה. הרי משכן ובית מקדש – זה מעשה מרכבה וצריך לעשות אותם בדיוק לפי השורש העליון של מעשה בראשית. אבל איך הוא יודע? למעלה אין חומר, אין גוף, אין פגמים – אלא יש שם אותיות. אותיות נמצאות בשמים ומתפשטות עד למטה בתוך החומר. אז כיוון שהוא ראה אותיות שנבראו בהן שמים וארץ – הוא העתיק את זה למטה בתוך החומר. למעלה כתוב: עין- צדיק – למטה הוא עשה קרשים של עץ. אז בגלל שהוא ידע לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ - מכאן אנחנו לומדים ששמים וארץ נבראו באותיות של מחשבתו יתברך, שאותיות זה חומר מחשבתי של קודשא בריך הוא - וכיוון שבצלאל ראה את זה למעלה אז הוא היה יכול להעתיק את זה למטה.

ממשיך הבעש''ט הקדוש ואומר:
ובוודאי אין המלך עצמו עושה דין באחרים, כי אם שמצווה לשליח על ידי תיבות צירוף המשמיע מה גזירה גוזר עליו. ויכול השליח לעשות בראשי תיבות של הגזירות שגזר, באופן דמשמע בעניין אחר.

כלומר, השליח יכול לעשות את זה בצירופים אחרים ( בוודאי שלא מטעם עצמו): מצרה לעשות צהר, מפשע לעשות שפע וכו'- אפשר לשנות את הצירופים ולהעלות את זה לשורש, להעלות את הרצון של האדם למחשבה אלוקית, מלכות – לבינה, לעשות שלום ביניהם - ואז הכל יהיה ברחמים.

ממשיך הבעש''ט:
והנה הצדיק שלוחא דמטרוניתא (שליח של השכינה) היודע למתק הדינין בשוֹרשן, לקשר הטיפה שבמלכות אל הבינה - ונשתנה לעניין אחר.

לכאורה, תמוה: איך אפשר ללמוד ענייני תפילה דווקא מפרשה הזאת, הרי גמרא אומרת שמשה רבינו התפלל ''ואתחנן'' (כמנין חמש מאות חמש עשרה) תפילות אבל הוא לא נענה כביכול? אמר הבעש''ט שמשה רבינו התפלל תפילה אחת של חמש מאות חמש עשרה עליות - עד שהקב''ה אמר לו: ''אל תתפלל יותר כי עוד תפילה אחת ואני אצטרך לשמוע לקולך ולתת לך מה שאתה מבקש, אבל אני מבקש ממך לא לבקש, כי זה לא לטובה.'' מדוע? זהר הקדוש אומר שידע הקב''ה שעם ישראל ייצא לגלות ובלי משה רבינו לא יוכל להחזיק מעמד. לכן הוא רצה שמשה רבינו ישמור על עם השכינה - שיהיה בהר נבו מול בית פעור כדי להחליש הפך לקדושה – בית פעור הזה שהוא לא ישתלט על עם ישראל. זאת אומרת שתפילה התקבלה אבל הקב''ה ביקש ממשה רבינו שלא לממש את זה עכשיו. לכן אומר הבעש''ט הקדוש שכאשר יהודי מתפלל – תמיד מתקבלת את תפילתו, אלא באחד משלוש גרסאות: הקב''ה אומר ''כן'' או ''כן אבל לא עכשיו'' או הוא אומר: ''לא, אבל יש לי משהו בשבילך יותר טוב ממה שביקשת''.

מביא הבעש''ט הקדוש עניין של ייחוד בקריאת ''שמע ישראל'':
שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָ'ה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָ'ה אֶחָד: (דברים ה ד)

כלומר, נשמה שלנו היא חלק של האור של השם יתברך וצריכה להתייחד עם הכלל. בתוך אותיות של ''שמע ישראל'' אנחנו צריכים להכניס את הנשמה – ואז אור פרטי של הנשמה יתחבר עם הכלל.

אומר מורנו הבעש''ט:
הכוונה של אֶחָד של היחוד של קריאת שמע לכוון שאין בכל העולם רק הקדוש ברוך הוא שמְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ (ישעיה ו ג)
נמצא שאין בכל העולם רק הקדוש ברוך הוא אֶחָד. ועיקר הכוונה ב''אֶחָד'': שיכוון שמְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ, ואין שום דבר פנוי ממנו יתברך שמו.

לכן כאשר אנחנו אומרים ''אחד'' כתוב בשולחן ערוך הקדוש שצריך לכוון שהקב''ה אחד ויחיד בארבע רוחות (אות דל''ת) ובשבעה רקיעים השמים וארץ ( אות ח''ת). וכיון שמלא כל הארץ כבודו צריך לפעול את זה גם בנשמה בקריאת שמע ולייחד אותו שנמצא בכל מקום וגם בתוכנו. ועל כל אות ואות יש כוונה כזאת.

והוא ממשיך:
ועיקר הכוונה: שהאדם ישים את עצמו לאין ואפס, ואין עיקרו רק הנשמה שבו, שהוא ''חלק אלהי ממעל''.

כלומר, באותו רגע אסור לאדם לחשוב על עצמו, הוא צריך להיות מופשט מגבולות עצמו, מגוף שלו, מהרגשות פרטיות שלו, מחשבות פרטיות שלו, מרצונות פרטיות שלו. אמר ישעיה הנביא: ''לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.'' (ישעיה יא ט)

הנשמה היא כמו טיפה של אור מהים שזה אור הכללי. כאשר טיפה חוזרת לים (ים הוא לא סכום של טיפות רבות, אלא חומר אחד) - אז הטיפה הזאת תהיה הים, היא לא מפסידה את עצמה, היא לא מאבדת ולא מבטלת את ה''אני'' שלה אלא מרחיבה את ה''אני'' ומתפשטת מהכרה הפרטית שלה כדי להתחבר עם הכלל, עם נשמה כללית, עם אור הכללי.

אז כדי לפעול ייחוד של קריאת שמע אדם צריך להפשיט את הנשמה שלו מכל הלבושים הפרטיים , אבל בגלל שזה מסוכן לנשמה להיות בלי לבושים אז היא צריכה להתלבש באותיות של תפילה.

וכך כתב הבעש''ט הקדוש באגרת הגאולה:
בעת תפלתך ולימודך וכל דיבור ודיבור ומוצא שפתיך תכוין לייחד שם, כי בכל אות ואות יש עולמות ונשמות ואלהות, ועולים ומתקשרים ומתייחדים זה עם זה, ואח"כ מתקשרים ומתייחדים האותיות ונעשה תיבה ומתייחדים יחוד אמיתי באלהות, ותכלול נשמתך עמהם בכל בחינה ובחינה מהנ"ל, ומתייחדים כל העולמות כאחד ועולים, ונעשה שמחה ותענוג גדול לאין שיעור, בהבינך בשמחת חתן וכלה בקטנות וגשמיות, וכ"ש במעלה העליונה כזאת.

כותב תלמידו של הבעש''ט הקדוש רבי יעקב יוסף הכהן מפולנאי בספר ''תולדות יעקב יוסף'' לגבי קריאת שמע (פרשת תרומה):
והטעם שקורא רבינו יונה בזה שמשעבד נשמתו וגופו להש"י, מלכות שמים שלימה. כי נודע הנשמה עליונה המתלבש בתוך גוף קדוש העליון הוא הוי''ה אדני, בסוד וה' בהיכל קדשו, הוי''ה הוא ז"א הנקראת שמים, והיכל הוא אדני הנקרא מלכות. וכשהאדם עושה את עצמו מרכבה המוח שהוא הנשמה להשראת נשמה עליונה הנקראת שמים, על ידי שמשעבד לו המוח ומשעבד לו הגוף להשראת השכינה הנקראת מלכות שיהיה בלב שהוא עיקר תאוות הגוף, ועל ידי ייחוד הנ"ל קורא קריאת שמע ומתפלל, וודאי זו היא מלכ"ות שמ"ים שלימה בסוד הוי''ה אדנ"י.

אמר הבעש''ט הקדוש שבעתיד לבוא יהיו זמנים – וזה עיקר הגלות - כאשר יהיה קשה לבן אדם להגיד קריאת שמע בלי מחשות זרות שלא יוכל לשכוח את עצמו ואת הצרות שלו. ועל זה יש כמה תורות של רבי נועם אלימלך ורבי ישראל מרוז'ין והן אומרות שעיקר המלחמה יהיה על מנת שאדם יוכל לייחד קריאת שמע כראוי בלי הרגשה עצמית, להיות אין ואפס, להיות מופשט מכוחות וגבולות עצמו ולהיות דבוק באלהי''ם וזה יהיה הנצחון.
 

 

חדשות בבית הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
Prev Next

הרשמת חברים

הנשמה והגוף