שיעורים אחרונים

 

מתורת הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
Prev Next

 

הרב דניאל הכהן סטבסקי

חמשת ספרי היסוד למורנו הבעל שם טוב
עקב
 יום ראשון | יז' אב | תשעב

 

 

 

 

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
פרשת עקב
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו'
בית הבעל שם טוב

 

 

 

                                                                    יראת שמים קודמת לאהבה

 

פרשת עקב זו פרשת יראת שמים. יראת שמים זה עיקר וזה התחלה של כל עבודת השם, ואי אפשר להגיע לשום אהבת השם, לשום ''קירבת אלוקים לי טוב'' בלי יראת שמים כי יראה קודמת לאהבה.

עיקר תורתו של הבעש''ט הקדוש שבמשך ימות השבוע תהיה יראה גלויה ואהבה מסותרת. אלא בשבתות וחגים אהבה גלויה ויראה מסותרת. יראה זה כוח בבן אדם שבעצם יוצר את המרחק הנכון, אהבה – זה כוח של חיבור שבבן אדם.

אומר הבעש''ט הקדוש שספר הדברים זה ראש ספרי מוסר בעולם, לכן בבית מדרשו נהגו ללמוד ספר הדברים במשך כל השנה כי שם עיקר ענייני יראת שמים וענייני מוסר. ספר מוסר הבא זה ספר משלי, אחר כך ספר קהלת, ספר איוב שמלמד אותנו איך אדם מכניע את עצמו לפני השם יתברך בזמנים שהוא עומד בניסיון, אחר כך מסכת אבות, אחר כך יש ספר שהבעש''ט מאוד החשיב אותו – ''ספר אמונות ודעות'' של מורנו רבי סעדיה גאון, אחר כך ספר ''חובות לבבות'' של רבי בחיי אבן פקודה, אחר מכן יש ''מסילת ישרים'' ועוד הרבה ספרים חשובים. אבל ראש כל ספרי המוסר – ספר דברים, משנה תורה.

 

אומרת תורה הקדושה:
כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָ'ה לַאֲבֹתֵיכֶם: (דברים ח א)

מכאן אנחנו לומדים שלירושת הארץ יש תנאי, כלומר, לא יורשים את הארץ בטנקים אלא: כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם - תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת. כי אנחנו כרתנו ברית עם הקב''ה. אנחנו לא קיבלנו תורה בסדנה של הוכחות, אלא כרתנו ברית עם הקב''ה לפני שקיבלנו את התורה, אמרנו: נעשה ונשמע. לפני ששמענו כבר היינו מוכנים לעשות. כי אנחנו כרתנו ברית עם הקב''ה, לא עם ספר. לכן ל'' וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָ'ה לַאֲבֹתֵיכֶם'' יש תנאי- ''כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם''. והתורה הזאת לא תהיה מוחלפת.
''תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת'' - תִּשְׁמְרוּן – מצוות לא תעשה, לַעֲשׂוֹת – מצוות תעשה.
לְמַעַן תִּחְיוּן - כי הם חיינו, זה לא משהו שמשפר את החיים אלא זה החיים עצמם.
וּרְבִיתֶם – גם הריבוי שלנו תלוי בקיום המצוות.
וּבָאתֶם, וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָ'ה לַאֲבֹתֵיכֶם - כלומר, תנאי לישיבה בארץ, לירושת הארץ, לכיבוש הארץ זה קיום חוקי המקום הזה שהם חוקי אלוהי''ם, זה התורה הקדושה. כמו שמובא בילקוט שמעוני (דברים , פרק ד): '' מיד התחילו בתורה [ומן התורה] לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו דברים שמחים כנתינתן מהר סיני והיתה האש מלהטת סביבותם.'' מתי דברים שמחים? מתי שהם כנתינתן מהר סיני.

 

אומר הבעש''ט הקדוש:
יש כלל אחד גדול: שצריך לדבק עצמו לפנימיות התורה והמצווה.

מה זאת אומרת פנימיות של התורה והמצווה? זה לזכור מי הוא הנותן התורה, עם מי אנחנו כרתנו ברית. לכן יש כמה כללים איך צריך ללמוד:
א) צריך ללמוד למעשה, אנחנו לומדים את התורה הקדושה על מנת לקיים אותה,
ב) צריך ללמוד להלכה, לא בשביל פלפולים. כי עיקר הפנימיות של תורה – לזכור שהקב''ה הוא הנותן התורה, ויהודי לומד במעמד של ברית, לא במעמד השכל האנושי. אנחנו התחייבנו לפני שהבנו, אז לפני שאנחנו פותחים ספר תורה אנחנו מתחייבים למה שכתוב בה וזה ''כנתינתן מסיני''.

אומר הבעש''ט הקדוש תנאי הגדול במזמור קכ''ד: ''תורת השם תמימה משיבת נפש''.

מתי תורת השם משיבת את הנפש לעם ולכל אחד מאיתנו? לזה יש שני תנאים:

א) תורת השם ולא תורת האדם, לא תורה של פלפולים וסברות אנושיות, לא תורה של ''נראה לי, אני חושב, יש לי אידאולוגיה, השקפה וכו'' – לא, זה תורת אלוקים, אין אידאולוגיות, אין השקפות. גמרא אומרת שכל השקפה לרעה חוץ מ''הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. (דברים כו טו). גדולי ישראל אמיתיים לימדו אותנו שכאשר באים לפתחה של כל שאלה אז אומרים: רגע, אין לי שום אידאולוגיה, אין לי שום דעה אישית, אלא בואו נראה מה הקב''ה רוצה מאיתנו, מה תורה הקדושה מלמדת אותנו, בואו נתחיל מהתחלה: פסוק אומר ככה, רש''י אומר ככה, משנה, גמרא, תוספות, ראשונים, אחרונים, טור, בית יוסף, שולחן ערוך – פסק. אז: ''והיו דברים שמחים כנתינתן מהר סיני'' ככה צריך להתנהג, בלי אידאולוגיות, בלי השקפות, אלא להיות פתוח לרצון אלוקים. אם תורה -זה תורת השם אז היא משבת נפש.

ב) תנאי השני – תורה תמימה,שלמה, בלי להוציא מצוות החוצה, בלי להגיד: מצווה הזאת לא אופנתית, לא מתאימה לדור הזה, בואו נחביא אותה, לא נדבר עליה יותר מדי - לא, תורת השם תמימה.

תורת השם ולא בן אדם, תורה שגם תמימה, שלימה – רק בתנאים האלה היא משיבה את הנפש. וזה תורה של דוד המלך שהלכה כמותו בכל מקום כמו שכתוב במסכת שבת.

 

לכן אומר הבעש''ט הקדוש:
יש כלל אחד גדול: שצריך לדבק עצמו לפנימיות התורה והמצוה.דהיינו: לקשר מחשבתו ונשמתו אל שורש התורה והמצוה אשר הוא עושה. דאם לא כן, עושה חס ושלום קיצוץ ופירוד בנטיעות.

למה תורה אומרת: ''כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם'', למה צריך מלה
''כל''? כדי לכלול את הפנימיות של הנותן התורה שאדם מקיים רצון את הנותן התורה ולא הלבשה אנושית שלו, לא מחשבה שלו על התורה.

 

אומר הבעש''ט הקדוש שיש שלושה אופנים של קיום המצוות:
א) חוקים, ''חוקה חקקתי, גזרה גזרתי''. אנחנו לא מבינים את הטעם של המצוות. אומר רמב''ן וגם בעל ה''ספר החינוך'', תלמידו של הרמב''ן שיש עניין לחפש טעם של המצוות וללמוד טעמי המצוות, אבל אדם צריך לדעת שזה לא טעם האחרון כי יש גם טעמים אחרים שהוא לא יודע אבל זה לא יעקב אותו מקיום המצווה כי מצוות המלך ודבר מלך – שלטון. אז צריך לקיים את החוקים אפילו שאדם לא יודע את הטעם כי בוודאי שיש טעם, פשוט הוא לא ידוע לאדם.

ב) יש מצוות המכונות משפטים. ''משפטי השם צדקו יחדו'' – אלה מצוות המסתברות על לב האדם, הוא יכול להבין את הטעם שלהן, להלביש את זה על השכל האנושי, למשל, כיבוד אב ואם, כי כל אחד מבין שיש הכרת הטוב כלפי ההורים.

ג) יש מצוות שאנחנו מקיימים כעדות: כל החגים,שבת – לכן אומרים בקידוש: זכר למעשה בראשית, זכר ליציאת מצרים. כי כאן אנחנו מעידים על פעולות השם. עדויות הם מצוות הכי חמורות כי צריך לכוון להעיד. עד כדי כך שרבנו ב''ח אומר בהלכות סוכה שאם אדם נמצא בתוך הסוכה לא מכוון בכזית הראשון ''למען תדעו עדויותיכם '' אז כאילו אדם אוכל בחוץ לסוכה. חתנו, רבינו הט''ז חולק עליו ואמר שיש היכר על המצווה כי אם אדם יושב בתוך הסוכה אז יש היכר על העדות, הרי הוא היה יכול לשבת במקום אחר אבל הוא יושב בסוכה אז הוא כן מעיד ''שבסוכות ישבתם בני ישראל בהוציאתי אתכם מארץ מצרים''. ובכל מקרה אלה מצוות החמורות ביותר.

אומר הבעש''ט הקדוש שאדם חייב לקיים את כל המצוות כמו חוקים. כי אפילו אדם מקיים מצוות שהם משפטים הוא מבין קצת את הטעם של המצוות האלה – הוא לא מקיים אותן בגלל שהוא מבין. אם אדם מקיים רק אותם מצוות שהוא מבין בשכל שלו – אז בעצם הוא לא עובד את השם אלא הוא עובד את השכל שלו, ושכל זה האליל שלו. לכן אפילו מצוות מכונות משפטים אנחנו צריכים לקיים בבחינת הברית, ''ברית כרת עימנו אלוקים בחורב.'' ועל ידי זה קונים עניין של יראת שמים.


אומר הבעש''ט על עניין יראת שמים תוך כדי שאר הפעילויות שלנו: אכילה, שנה, וכו'.


ידוע שיש הרבה דברים שאנחנו עושים בעולם הזה ואדם נמשך אליהם. יש תאוות של גוף, יש תאוות של רוח. ארבע תאוות הגוף הם אכילה, שתיה, שינה ומשגל. ארבע תאוות של רוח, תאוות רוחניות: כעס, עצבות, עצלות וגאווה.

אומר הבעש''ט הקדוש שגם כאשר אנחנו עוסקים בעניינים גשמיים צריך לכוון לשם שמים. כמו שאנחנו לומדים בשולחן ערוך, בתחילת הטור באורח חיים אומר רמ''א שכאשר אדם ישן שידע לפני מי הוא ישן, שהוא ישן לפני אלוקים. אנחנו לומדים כל ענייני של יראת שמים גם בתוך העולם הזה, לא רק בתוך מחשבה. לכן יש לנו מצווה יקרה מאוד בפרשה הזאת – מצוות ברכת המזון: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.

זאת אומרת שיש לנו עניין של יראת שמים תוך כדי אכילה, עד כדי כך שבפרשת יתרו מתבשרים שאפשר להגיע לנבואה תוך כדי אכילה. איך זה יכול להיות? לפעמים אנשים חושבים שלנביא אסור לאכול, שהוא צריך כל הזמן להיות בתענית. אבל גמרא במסכת מגילה אומרת שנביא צריך להיות גיבור ועשיר וחכם וצריך להיות בשמחה תמיד. לכן נביאים היו מלמדים פרחי הנבואה תוך כדי ניגונים וגם היו מאמנים אותם שתוך כדי תפקוד – לא תוך כדי התנתקות מעולם הזה – אלא איך תוך כדי תפקוד בעולם הזה לייחד
ולחבר את הבריאה אל הבורא. כי אנחנו עם מייחדי השכינה.

 

לכן כתוב בפרשת יתרו:
''וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ''

כלומר, יש אפשרות תוך כדי פעולה שעושים עם הגוף, בעצם דרך הגוף לפעול פעולה אלוקית.

 

כתוב בתורה:
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. כלומר, כן תאכל וכן תשתה.


אומר הבעש''ט הקדוש:
על פסוק {תהלים כב כז}:יֹאכְלוּ עֲנָוִים וְיִשְׂבָּעוּ יְהַלְלוּ יְהוָה דֹּרְשָׁיו יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד:

למה אומר דוד המלך שרק ענוים כאשר הם אוכלים הם שבעים? מה גורם לשביעה ומה גורם לאי שביעה? למה אדם לפעמים אוכל והוא שובע ולפעמים אוכל והוא לא שובע? מה שבעצם משמין זה לא האוכל, יש אנשים שאוכלים הרבה ולא שמנים. גאווה – תאווה רוחנית משמינה. כתוב ''צַדִּיק אֹכֵל לְשׂבַע נַפְשׁוֹ וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסר.'' (משלי יג כה) כאשר יש גאווה, כאשר אדם חושב שמגיע לו הכל והוא מוכן לבלוע כל העולם כולו – אז הקב''ה מוציא את הנפשות מאוכל ואדם מכניס לתוך בטנו אוכל ריק, בלי ניצוצות, אוכל שלא משביע.

מה אנחנו מברכים בברכה אחרונה? - בורא נפשות רבות וחסרונן, על מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי...
חסרונן – כי חסר להם רוח ונשמה, אבל על ידי הברכה ועל ידי אכילה בקדושה אפשר ''להחיות בהם'', להחזיר להם מה שחסר, כלומר רוח ונשמה.

אז ענוים הם שבעים, מי שאומר: לא מגיע לי כלום, תודה על הכל שהשם נותן לי. מתי שבעים – מתי שיש ענווה. ובטן רשעים - שהם גאוותנים – תחסר, תמיד חסר להם, כמה שהם אוכלים – חסר להם כי זה אוכל ריק, בלי נפשות, בלי ניצוצות ולכן חסר לו. מה באמת משמין? תאווה משמינה.

ממשיך הבעש''ט הקדוש:
יְהַלְלוּ יְהֹוָ'ה דֹּרְשָׁיו - יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד, דאיתא בגמרא {גיטין ע ע"א}: אָמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְרַבִּי נָתָן: אֱכֹל שְׁלִישׁ, וּשְׁתֵה שְׁלִישׁ, וְהַנַּח שְׁלִישׁ.
רש''י הקדוש אומר: שליש מתכולת הקיבה.
בעלי התוספות חולקים על זה ואומרים: שליש מהתיאבון.
כלומר, תאכל שליש ממה שאתה חושב שאתה שובע – וזה תלוי במחשבה, בכוח המדמה. תשתה גם שליש ותשאיר שליש ממה שהתכוונת לאכול.

 

וממשיך מורנו הבעש''ט הקדוש:
לִכְשֶׁתִּכְעֹס - תַּעֲמֹד עַל מִילוּאֲךָ, ע"כ.

זאת אומרת שאם אדם כועס והוא גם מלא – זה לא טוב. אבל אם אדם לא מלא, אם הוא אכל שליש – אז הוא יכול לעמוד מול הכעס. זאת אומרת שהנהגה שלנו עם תאווה גשמית משפיעה על הנהגה שלנו עם תאווה נפשית, זה תלוי בזה.

כלומר, אם אדם גאוותן אז ''בטן רשעים תחסר'' – זה משפיע על הנהגת האכילה. ואלו הנהגת האכילה של האדם היא כזאת שהוא מניח שליש – אז הוא יכול לעמוד מול הכעס. נשמה משפיעה על הגוף וגם גוף משפיע על הנשמה, הנהגה של אדם עם הגוף משפיעה על כוחות הנפש.

 

וממשיך מורנו הקדוש:
נמצא: מי שיש לו בחינת ענווה שבוודאי לא יבוא לידי כעס - אז מותר לו לאכול לשובע. והוא שאמר הכתוב יֹאכְלוּ עֲנָוִים – וְיִשְׂבָּעוּ: שמותר להם לאכול עד שיהיו שבעים, כי בוודאי לא יבואו לכעס כלל.

עכשיו אומר הבעש''ט הקדוש על יראת שמים בקשר עם אמונת ההשגחה.
אם לאדם יש יראת שמים אז הוא מאמין שהכל בהשגחה ואז הוא לא ייראה משום דבר אחר. כמו שכתב בעל חובות הלבבות: ''מי שיש בו יראת שמים – אין בו יראת בשר ודם.'' כלומר, הוא לא מפחד מבני אדם, לא מפחד ממפלגה, מממשלה, מכל מיני בני אדם, לא מעניין אותו מה יגידו. כי כל הזמן הוא משווה ומתאים את עצמו לרצון אלוקים. חשוב לו מה אלוקים חושב עליו, לא מה שכן חושב עליו.

גם אומר בעל חובות הלבבות: ומי שיש בו יראת בשר ודם – אין בו יראת שמים.

אומר הבעש''ט הקדוש שאדם צריך לדעת שכל בהשגחה עד פרט האחרון.


הייתה מחלוקת על הדבר הזה בזמנו. רבנו אלבו, נכדו של הרא''ש אמר שהוא מתלבט האם הכל בהשגחה, שכל תזוזה, כל דבר קטן שיש בעולם הוא בהשגחה של הקב''ה. זאת אומרת שבאותו זמן היה דיון בעניין הזה. בא הבעש''ט הקדוש ואומר שיש השגחה על הכל, אין דבר שזז ללא רשות השם. היום כולם מסכימים עם זה, אבל מי שעשה מלחמה גדולה הזאת – מרן הבעש''ט הקדוש לפני כשלוש מאות שנה. הוא אמר מה זה אמונת השגחה ויראת שמים? כאשר אתה מכניס מקל בתוך החול ומוציא אותו ואתה רואה שהחול מתפזר ואם אתה חושב שגרגיר אחד של חול זז לכאן ולא לכאן באקראי – אין לך יראת שמים, אין לך אמונת השגחה.

אז אומר הבעש''ט:
אפילו הקערה עם המאכל מונחת על השולחן, אם אין השם יתברך מצוה
לאכול - אי אפשר לאכול.

וכך כתב תלמידו של הבעש''ט רבי מנחם מענדל מוויטבסק בספר ''פרי הארץ'' (פרשת בא): שאין אדם נוקף אצבעו (חולין ז ע"ב) ואין שום עשב יבש ונעקר ואין שום אבן נזרק כי אם בזמן ומקום הראוי לו כמאמר (קהלת יא, ג): ''וְאִם יִפּוֹל עֵץ בַּדָּרוֹם וְאִם בַּצָּפוֹן מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא'', ואין שום תנועה גדולה וקטנה מן הצמצום הראשון עד שפל המדרגות שבארץ ותחת לארץ הכל מאתו יתברך.

כמובן אין ביטול הבחירה אף פעם. מה שאומרים ''ביטול הבחירה'' זה טעות. (יש תורה מפורסמת של הבעש''ט הקדוש בפרשה בראשית על עיקר הידיעה ובחירה). מה זאת אומרת ביטול הבחירה? כאשר אדם הגיע למצב שהוא כבר לא יכול לבחור - זה לא נקרא ביטול הבחירה אלא ניצול הבחירה. אדם הגיע למצב מסוים על סמך שכבר בחר וכאשר הוא נהנה או סובל ממה שכבר בחר – זה נקרא ניצול הבחירה ולא ביטול הבחירה. כי אין ביטול הבחירה, במצב הכי קשה אדם עדיין יכול לבחור. כתוב: ''מעשך יקרבוך ומעשך ירחקוך'' (מסכת עדייות). אם אדם מתנהג כרצון השם אז מרחיבים לו את הבחירה, נותנים לו יותר מרחק לבחור כי הוא איש אלוקים אז נותנים לו יותר, ואם אדם לא מתנהג כשורה – אז לאט לאט מצמצמים לו את הבחירה, אבל הוא בעצמו גרם לזה.
                                                                            

 

חדשות בבית הבעל שם טוב

  • 1
  • 2
  • 3
  • 4
  • 5
  • 6
  • 7
Prev Next

הרשמת חברים

וילך כך מאות לאות עד שישכח מהגופניות שלו