זכר לחורבן וזכר למקדש

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו' בית הבעל שם טוב

זכר לחורבן וזכר למקדש

א) זכר לחורבן
כל שנה ושנה בתקופה בין המיצרים מתעוררים כל ענייני החורבן, כל הדברים שהביאו לחורבן. ואם זה מתעורר – אז צריך לתפוס את זה כדי לתקן. מה עיקר של גלות הלב וגלות המוחין שהביאו לחורבן הבית השני? זה שנאת חינם. זה לא רק עניין שאחד עשה משהו לא טוב לשני, אלא שלא דיברו על זה, כל אחד החזיק בלב שלו. אבל ידוע מהתורה שאסור להחזיק בלב, צריך לפתוח את הדברים ולהביא אותם לידי תיקון.

יש ספר מאוד אהוב עלי ''אורות המקדש'', של מרן קוק זצ''ל. הוא לא כתב את הספר, אבל כל הכתוב בספר – אלה דבריו, רוב דבריו נלקחו מ''אורות הקודש'' ומ''עין ראיה''. בספר הוא אומר דבר כביר ונפלא מאוד- שעד שאנחנו לא נהיה מחוברים לבית המקדש עד אז הכוח המדמה שלנו הוא לא מתוקן. זאת אומרת שרוב הבעיות שלנו ( כיחידים, כבני זוג, כמשפחה, כבני עם אחד, כבני עולם, כבנים של האדם הראשון) קורים בגלל שהכוח המדמה שלנו, הדמיונות שלנו לא במקום. לפעמים אנחנו מפחדים, נבהלים ומתייאשים מאיזה בועה של דמיון שנוצרה לנו. איך אפשר לתקן את העניין הזה, איך לעשות שהשאיפות שלנו יהיו מתוקנות?
 אני לא מדבר כאן על הצניעות ושמירת העיניים ,למשל, שבאמת מאוד עוזרת בזה. אבל יש גם מצוות תעשה, לא רק מצוות לא תעשה. על מה כן צריך להסתכל, מאיפה כן לקבל השראה, דימוים טובים וקדושים כדי לטהר את כל כוחות הנפש ולהביא כל הכוחות של אדם ושל אומה לכיוון הנכון. אומר מרן קוק זצ''ל שהכיוון הזה – רק בית המקדש.

אנחנו רואים בתורה הקדושה, שפסל ומסכה – הם כל מיני דימוים אסורים, עד כדי כך שאומרת הגמרא במסכת ראש השנה שאם אנחנו נצייר שמש וירח באופן תלת ממדי, לא כתמונה שטחית – אלה בולטת או אם נעשה משהו דומה עם חיה שלמה או אדם שלם – זה איסור תורה מוחלט, זה מצווה לא תעשה '' אל תעשה לך פסל או תמונת קול''. כמובן אם עושים את זה לא תלת ממדי ולצורך לימוד וקישוט – כך זה לא עבירה. וציור של חצי ואפילו רבע לצורך של עבודה זרה- זה אסור. במעמד הר סיני הקב''ה הזהיר: "לא ראיתם קול תמונה".

אבל אנחנו רואים שיש מקומות שהתורה אוסרת דברים ובמקומות אחרים התורה מחייבת. אומר הקב''ה למשה רבינו: "פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים". אסור כל פסל, אבל כאן כתוב פסול לך. וזה כתוב עוד פעם על הכרובים: ''פסל לך שני כרובים''. ועל כרובים כתוב שהם צריכים להיות שלמים, אחת צריך להיות זכר, ואחת – נקבה, והם צריכים להיות בדיוק מעל הכפורת, והם צריכים להיות תלת ממדיים ועם בליטה –כל מה שאסור במקומות אחרים. כמו שעל ל''ט המלאכות אסורות בשבת אנחנו לומדים ממעשה המשכן. כך על כל העניינים של ציורים ודמויים אסורים אנחנו לומדים מדברים המותרים בבית המקדש.

לכן אומר מרן קוק זצ''ל שתיקון של כל השאיפות שלנו, תיקון של כל הכוח המדמה ושכלול – יכול לקרות רק בבית המקדש. עד שלא יהיה לנו את זה ולפחות עד שלא נעסוק בזה – הדימויים שלנו, כוח המדמה שלנו יהיו מאוד מפוזרים ולפעמים אפילו יהיו בגלות מכל מיני דברים לא שלמים המושכים את הרצון. כי הדמיון כידוע מושך את הרצון והרצון מושך את כוח המחשבה, והמחשבות מושכות הרגשות, והרגשות מושכות את הגוף, את המעשה שלנו בפועל.

אנחנו רואים שדווקא בבית המקדש יש לנו:
א) אפשרות לתקן את כוח המדמה של יחיד ושל שכלול – לשון כלל. כל אחד מאיתנו עומד בשלב אחר בתהליך של הגדילה שלו, כל אחד עומד בשלב אחר שלו עצמו ברמת המצות שלו, ברמת הלכה שלו, ברמת הפיתוח רוחני שלו בתפילה, ברמת פיתוח שכלי בלימוד תורה – כל אחד עומד בשלב משלו, כל אחד במצב שונה לחלוטין. חוץ מזה יש גלים במהלך חודש, שבוע, אפילו בתוך יום אחד – יש זמני גדלות וזמני קטנות, רצוא ושוב.

איך אנחנו מחברים את כל הפרטים האלה בכלל אחד? איך לבנות משהו שיצעד למטרה משותפת בלי שאחד יבלע את השני בגלל שבאותו רגע הוא לא כמו שחשבו שהוא צריך להיות? וזה עצם הגלות, הציור הזה של כל הפרטים של עם ישראל שכל אחד עומד במצב אחר. איך אפשר שיהיה שכלול, שלכולם יהיה מטרה משותפת שכולם יזדהו עם אותה המטרה, אבל כל אחד ברמה שלו, בדרגה שלו?
זאת אחת מהשאלות ששואלים בגלות וגם בארץ הקודש. אפילו בזמן של בית הראשון כאשר הייתה שכינה גלויה אנחנו לא היינו מתוקנים. יש דברים שתלויים לא במדרגה רוחנית אלא במדרגה של נפש, בדרך ארץ וזה תלוי בכוח המדמה.
מרן קוק זצ''ל מתחיל בכוח המדמה, מדרגה הכי פשוטה – בשאיפות. ואז הוא מדבר על תשוקה לבית המקדש כמקום יחיד איפה אפשר לכלול כל הפרטים לכלל אחד כי לכל אחד יש תפקיד שלו ואין אפשרות להמציא משהו, אלא אפשר לכוון את הכוח המדמה לנקודה משותפת של כולם . הוא אומר כך: ''צפיה לבנין המקדש – היא הכוח המעמיד של יהדות של ארץ ישראל''. כלומר, אם אתה כבר בארץ ישראל אז למה אתה שואף? לבית המקדש. ''הכוח המחיה את נשמת ישראל'' – זאת אומרת הנשמה הכוללת, הכללית של כולם, כל אחד הוא נשמה פרטית, ניצוץ פרטי של הנשמה כוללת של אדם הראשון, כמו שאנחנו תאים של גוף אחד – כלל ישראל, אז ''כוח המחיה נשמת ישראל – היא כוח העריגה, השתוקקות נפלאה לבין בית המקדש ולהחזרת כבודו ותחליט שלמותו. שרק צפיה הזאת מרוממת את רוח כל הדורות כולם לדעת שיש תחליט נשגבה לחייהם. '' - כלומר, תחליט כללית, לא רק פרטית, משפחתית או מגזרית -אלא תחליט של כל האומה. ''ובנקודה עליונה זו גנוז כל עוז החיים של קישור האומה לארץ ישראל וכל המצוות תלויות בארץ באיזה מידה שהן נוהגות. הן שומרות את האור הפנימי של טל החיים זה היסודי".
כלומר, יש לנו הרבה שאיפות פרטיות לכל אחד לפי מדרגתו, לפי השלב איפה הוא מתפתח. איפה הכוח המעניק, הדבק של כל הרצונות, כל השאיפות שלנו? הדבר היחיד שיכול לכלול כל כוחות השאיפות האלה ביחד עם התוכנית מובנת שורשית השייכת לכל אחד מאתנו בשורש נשמתו ונשמה כללית יחד – זה בית המקדש. שם המקום איפה נושקים שמים וארץ, חיבור הבורא עם הבריאה, שם חיבור של ראש עם הגוף הבריאה. כמו שאומר שלמה במלך בשיר השירים: "צווארך כמגדל השם בנוי בתלפיות". גמרא במסכת מנוכות אומרת: ''מה זה צוורך? זה בית המקדש.'' כי צוואר זה משהו שמחבר ראש עם הגוף, עולמות רוחניים שנקראים שמים עם הארץ – עולמות גשמיים. מה מחבר בין גשמיות לרוחנית, בין גוף לראש? הצוואר - בית המקדש. שם מתנקז הכל, שם השכנת השכינה, גילוי הבורא בתוך הבריאה, זה גם חיבור של כל הבריאה לבורא, שם אנחנו מקרבים את הענפים לשורשים על ידי קרבנות של דומם, צומח וחי וגם על ידי עבודת המדבר – אדם. שם זה המקום שבו כל הפרטים יכולים להיות כלל אחד כולל בלי לבטל את הפרטים. כי אם מישהו מנסה לבטל את הרגשה הפרטית, את התפקיד הפרטי של יהודי – אז בעצם זה לא אחדות, זה פשיזם, זה מבטל את הבחירה החופשית, זה נגד כל התורה כולה. כי כוח הבחירה זה הכוח הכי קדוש שיש. איך אפשר לפעול אחדות בלי לבטל את הפרטים? איפה יש כבוד לשלב הפרטי איפה אתה עומד, את המצב האמתי הפרטי, אבל גם כן יש שכלול של כל הפרטים? רק בבית המקדש, רק שם יש שאיפה כוללת של כולם.

לכן אומר מרן קוק זצ''ל שהצביעה לפעילות הזאת של חיבור שמים וארץ, בריאה והבורא, גילוי בורא בתוך בריאה – זה המשאף רוח שיכול לטהר את כל כוחות הנפש, והראשון מכולם – כוח המדמה. אחר כל באים רצונות, אחר כך מחשבות, אחר כך רגשות, ואחר כך תנועות האברים הגשמיים.

ואז הוא אומר שבהיותו המקדש במכונו של אז, חיים של אמת זרמו מאתנו לכל היקום. כאן יש מעבר אחר .אנחנו לפעמים חיים בתוך תוכנו כאילו אנחנו חיים לבד בעולם, כאילו אין לנו שום תפקיד לגבי העולם כולו. הקב''ה אומר: אתה נבחרת, אתה בן בכור, אבל יש עוד בנים, יש לך תפקיד, ואתה מתעסק עם עצמך כל היום, מה עם התפקיד? הרי אני לקחתי את יעקב, השכבתי אותו על שנים עשר אבנים בהר הבית במקום אבן השתיה, והראיתי לו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע שמימה, והני המלאכים.... ' כי הוא עצמו הסולם. נתתי לך תפקיד, כאשר אתה רבת עם עשו שמיצג את העולם הזה, החלפתי לך שם לישראל ואמרתי לך '' כי שרית...'' כי אתה תהיה שר של אלוקים לפני אנשים ואתה תהיה שר של אנשים לפני אלוקים. ותוכל! זה לא פשוט, כי בזמן הגלות כל פעם שיש צרות, כל פעם שהדברים לא מוציאים חן בעיני הבורא, את מי הוא מזיז, למי הוא פונה? לבן הבכור!
כאשר אנחנו לא עושים את התפקיד, לא מגלים אור לגויים, אלא חושך לעצמנו, אז מה עושים שאר האחים? מציקים לנו, כי אנחנו באמצע.

מה המקום היחיד שכולם יכבדו? מקום יחיד שכולם יכבדו זה בית המקדש -בית תפילה לכל העמים. יחזקאל הנביא אומר שאפילו שהקב''ה יבחר לויים וכהנים גם בתוך אומות העולם( זה קושיה עצומה בגמרא), התפקיד שלנו כלפיהם עדיין לא יתבטל.
יש זכר לחורבן – זה כאשר אנחנו בודקים את עצמנו מה הסיבות של חורבן, הרי אנחנו אשמים ואחראים לחורבן המתמשך. כי יש לנו תפקיד ומעמד כלפי אומות העולם, כלפי הבורא. אנחנו לא תיקנו את שלושת העברות שבגללם נחרב בית הראשון ולא תיקנו שנאת חינם שבגלל העברה הזאת נחרב הבית השני. זכר החורבן – זה כאשר אנחנו זוכרים למה היה החורבן.
כתוב בגמרא:" דור שלא בנה בית המקדש בדורו כאילו החריבו". זאת אומרת, מי החריב את בית המקדש? אנחנו, ולכן צריכים אנו לתקן את הדברים האלה.

ב) זכר למקדש
זכר למקדש – זה עניין לחדש את השאיפות. כלומר, לא רק לא תעשה, אלא מה כן צריך לעשות. בתלמוד תורה שלנו יש עניין מיוחד בזה, לפתח ולהמחיש את המדמה, את הדמיון שלנו ושל הילדים בעניין הזה. זה נותן לנו רצונות טובים, בנוסף לזה נותן לנו ציור לאן אנחנו צריכים לשאוף.

לכן בימים האלה יש עניין של זכר לחורבן, בדיקת עצמית של הסיבות- למה אנחנו עדיין בחורבן בכל תחומי החיים. איך מטפלים במחלה? כאשר נוגעים במחלה! כאשר היינו בחוץ לארץ לא הייתה לנו אפילו אפשרות לגעת במחלה, לא התחלנו להתרפא, אנחנו באנו לכאן כדי להתרפא.

זכר למקדש -זה עניין לאן לשאוף. אנחנו צריכים לשאוף למצב כזה שכל הפרטים שלנו, כל פרטי הנשמות שלנו הנמצאים במצב ההתפתחות שונה אפשר יהיה לחבר לשאיפה כללית, לנשמה כללית בלי לבטל שאיפות פרטיות ונשמות פרטיות עם כל המצבים שלהם.

אומר מרן קוק זצ''ל: ''בהיות המקדש על מכונו וישראל יושב בנבהו ושכינת אל עליון צור ישראל חוסמו מעוזו ומגינו מופיע עליו ועוז ותפארת בניו לימודי השם בחירה הם נביאי האמת והצדק אשר רוח השם מדבר בם ומלתו על לשונם".
כלומר, המצב הנורמלי – חזרה לארץ ישראל וחזרת הנבואה. כל עם השם הם נביאים. לא אחד מתנבא לשני, כל אחד הוא נביא – וזה מצב נורמלי של עם ישראל. אם אנחנו מגיעים לזה אז ''שפעת רוח הקודש ולהבת אש אהבת אלוקים העליון אלוקי ישראל מאירה את לב האומה ומחננת בעור אישי בכל רוחה בקרבה'' – אז יש לנו מה לתת לעולם, גם לבנים, גם לאחים. איך אנחנו חוזרים למסלול של התפקיד האמתי, כמה אפשר לריב?! המצב שלנו היום הוא שכולם רבים עם כולם, מחקים אחד את השני או שונאים אחד את שני. המצב הזה הוא לא התפקיד שלנו, והוא גם מצב מאוד אינפנטילי. זה מסלול של גלות ולא מסלול של גאולה. גם כאשר עושים מלחמה – צריך לדעת לנצח. וזו אחת מהבעיות שלנו כי המדמה לא בהיר, לא מחובר לתפקיד שלנו. רק בבית המקדש אנחנו רואים בבירור שכל השאיפות הפרטיות הם בכלל אחד, גם כלפי אומות העולם, גם כלפי הבריאה. כאשר אתה מונח בתפקיד אור לאומות העולם, אור לגויים, בית תפילה לכל העמים – אז אתה כן יכול לחבר כל האומות וכל פרטי המציאות, לא רק בני אדם מתחת כנפי השכינה – וזה תפקיד שלנו '' עם זה יצרת תהילתי יספרו''. לא כתוב בשום מקום שהקב''ה יצר אותנו כדי לנצח את כולם. אצלנו כתוב: ''ומלכותו ברצון יקבלו עליהם''. כי אם לא ברצון – זה לא ילך.

ג) היופי והתפארת.
יש עוד דבר שצריך לצרף – נושא של היופי ותפארת. יש עמים הדוניסטים כמו עם היוני, ובעצם כל תרבות המערבית מאוד קשורה ליופי אבל נפרדת לחלוטין ממידת האמת. אצלם אלה דברים נפרדים. אנחנו רואים את זה אצל יוונים, אצל אריסטו לפני שהוא התגייר. יש אטיקה ויש אסטטיקה ואין שום קשר ביניהם. אצלנו דבר שהוא אמת הוא גם טוב וגם יפה. אצלם אמת זה מסוגיה פילוסופית מסוימת, יותר נוח להגיד שאין אמת או שלכל אחד יש אמת משלו. יש משהו יפה, ויש משהו צדק ואין קשר בין הדברים, אין שום חיבור.

איך אפשר לחבר את זה גם להם. כי אדם שיש לו תורה, אז האמת היא יפה
והצניעות יפה. איפה זה מתחבר? אומר הרב קוק זצ''ל ב"עין איה" במסכת שבת, כי בבית המקדש הקב''ה היה המייצב פנים והיה אומר באיזה צבעים לבחור ואיזה חלונות צריכים להיות, איזה מידות בדיוק ומאיזה חומר. כי צריך להיות יפה, צריך להיות פאר, יופי צנוע, יופי שמחובר למציאות. הוא אומר שדבר הזה אי אפשר להשיג בגלות אלא רק בבית המקדש. לכן היום כאשר חסר לאנשים יופי - לאן הולכים לחפש אותו? למי שעוסק בזה ואז הולכים בשדות נכר, חלילה. איך לתקן את זה?
מי שלא מצא את היופי בתורה – הוא מסכן, אפשרות היחידה להחזיר את היופי למציאות המתוקנת – זה בית המקדש. לכן הוא אומר:
"את היופי ותפארת''. כי יש לבית המקדש כוח המושך להכניס את כל הנשמות למצב של תיקון, תיקון נעים ולא תיקון שאדם עושה בכוח, על ידי שיופי וחן כלולים בזה. וזה יכול לקרות רק באמצעות בית המקדש. לכן הוא אומר שבית המקדש מביא את הכוח המדמה לאיזון עם כוח השכל המתוקן. הוא אומר שאדם ''צריך שלמות השכל ובזה לא יהיה שלם בכל דרכיו אם לא ילווה לו שלמות המדמה".
כלומר, שדמיונות שלו יהיו מתוקנים ומכוונים לקדושה, לשלמות.
"שיהיו ציוריו וכוחו הדמיוני מיוסדים על עומק היושר שבא משורת השכל והחכמה". והנה בית המקדש נקרא "נויו של עולם"'מה זה נוי? זה יופי. מי היה העם שעשה מלחמה על בית המקדש? בבלים לא רצו מלחמה על בית המקדש. מספרת הגמרא בגיטין שנבוחדנצר בכלל לא רצה לשרוף את בית המקדש. מי כן רצה לשרוף את בית המקדש? יוונים, כי הם עם הדוניסטים, להם יופי זה אליל ואין קשר למוסר, לאטיקה. ומי ניצח אותם? הכהנים ששונאים מלחמה, אבל משפחה שלמה של כהנים הכריזה מלחמה נגד מעצמה הכי גדולה בעולם. ומי שמנצח – לוקח דברים הטובים של המנוצח. מה כוח של יוון? היופי. אנחנו לקחנו את זה לכל הלכות חנוכה שזה מהדרין מהמהדרין, את הדבר הכי יפה הכנסנו לשם. לקחנו מלה ''יון'' והפכנו אותה ל''נוי'' שזה יופי. לכן כתוב במסכת מגילה שבית המקדש נקרא ''נויו של עולם'', כי בית המקדש חייב להיות יפה וחייב להיות מושך. זה בית תפילה לכל העמים.
'' הנוי האמתי הוא השלמת הכוח המדמה כפי השורה השכלית ''
זאת אומרת אם אין יופי אז אין כוח למשוך את המדמה. לכן כל מה שאנחנו לומדים על בית המקדש ועל המשכן –– זה תמצית של יפי.
''שמזה תמשך הדרכה מוסרית המעלת בעולם. ועיקר התפילה בנויה על זה השלמות כי כל התפילות שלנו הן כנגד בית המקדש והתפילה שמחוברת לקודש הקודשים יש לה כוח לרומם את השכל ואת כוח המדמה לתיקונו".
זאת אומרת שאין לנו אפשרות לתקן את הדברים האלה ללא בית המקדש וללא עיסוק בענייני בית המקדש, ללא התקרבות לבית המקדש. מי שסובר שאי אפשר לעלות אז לפחות יגיע לשם, לפחות צריך לחדש את המשמרות. למי שהתירו לעלות אז יעלה ויראה מה זה גלות – כי שם לא נותנים לנו לפתוח את הפה כדי להתפלל. שועלים ילכו וישמעאלים ילכו – זה קשה מאוד.

אבל בכל אופן הציור האמתי כבר יש ואפשר ללמוד את הדברים. וכיון שיש שם תיקון של המדמה, תיקון כל הפרטים לכלל אחד – אז זה המרכז של כל הקדושה – גם לפרט וגם לכלל.
"מצד שבית המקדש היה מרכז הקדושה ועל ידו נשפע הקדושה גדולה של ישראל בכל המצוות וגם טהרה בלב".
הלב הוא משכן הרצונות, רעותא דליבא, טהרה של הלב, האדם לא צריך להילחם נגד הרצונות שלו שזה עבודת הבחירה שלנו היום. אלא כבר יש לו רצון טוב, יש לו השתוות צורה עם הבורא, מה שהשם רוצה גם אתה רוצה, ומה שהשם לא רוצה – אתה לא יכול לסבול. זה טהרת הלב. ברגע שבן אדם נביא וכבר יש לו רוח הקודש – אז אין לו זמן לדברים בטלים.
''גם טהרת הלב באה משם ותכשר לכל המידות היקרות'' גם המידות באות משם( מבית המקדש). כאשר אדם הוא קטנוני אז כל המידות מקולקלות כי הם קטנוניות. הוא מקפיד על זה ומקפיד על זה, כל דבר קטן נהיה לו גדול. אבל כאשר יש מידות מתוקנות אז הכל במידה, לא עושים פיל מזבוב ומדברים יקרים לא עושים טפל. וזה סימן שהמדמה מתוקן. כמובן צריך תורה בשביל זה.

"ונקרא נגד עניין המצוות ועבודה מעשית בית השם, וכנגד קדושת המידות היכל השם".
זאת אומרת שעניין של התנהגות הנכונה בצד הקודש נקרא ''בית השם'', אבל כנגד קדושת המידות על ידי ''דרך ארץ קדמה לתורה'' נקרא ''היכל השם''. היכל – זה בתוך הבית, זה פנימי.

ד) בפנימיות.
עכשיו אנחנו נדבר קצת על עצמנו. אמרנו שכל אחד מאיתנו הוא במצב שונה בהתפתחות שלו ובעבודה הרוחנית שלו, בעבודה נפשית שלו. לפעמים בן אדם בא מבית מסוים ועדיין לא תיקן עניינים שסוחב משם. והוא חושב שכל העבודה הרוחנית שלו זה ללמוד הרבה תורה ולהתפלל יפה.

אבל איפה עבודת הנפש? עבודת הנפש זה דבר ששייך למידות, שייך לדרך ארץ שקדמה לתורה. בתקופת הבית כולם היו גאונים, היהודי הכי פשוט היה יותר חכם מיהודי הכי חכם היום, אבל כמעט אכלו אחד את השני. היו תנאים קדושים אבל על מה יש לנו ספירת העומר? עשרים וארבע אלף מתו בפרק אחד שלא חילקו כבוד זה לזה, לקחו כל הכבוד לעצמם. זאת אומרת שעל עניין תיקון המידות אפשר לקלקל ערכים רוחניים רבים. אדם יכול להיות גאון אבל בלי ענווה, בלי מידה נכונה של הסתכלות על עצמו ועל זולתו – אז הוא חי בדמיונות, יש לו תורה דמיונית.

כתוב במדרש וירא רבה (א, טו) ''כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו ''. אפשר לשאול שאלה: אם בן אדם הוא תלמיד חכם, איך זה יכול להיות שאין בו דעת? ויש שאלה יותר קשה: אם בן אדם הוא תלמיד חכם וחסר לו פרט אחד אז בגלל זה נבלה כבר טובה ממנו? איך זה יכול להיות?

קודם כל מה זה תלמיד חכם? כתוב בגמרא בסוטה שזה אחד שלמד ושנה שימש תלמידי חכמים ושואלים אותו הלכה בכל מקום – לא מגמגם, גם זה בן אדם שמחמיר עם עצמו ומקל לאחרים.

מה זה דעת? יש לנו כלל שאם רוצים לדעת הגדרה מקורית של משהו אז הולכים למקום איפה בפעם הראשונה המוסג הזה מופיע בתורה. המוסג ''דעת'' מופיע בחומש אצל אדם וחוה: ''וידע אדם את חוה אשתו'' ואחר כך כתוב: ''והיו לבשר אחד''. כלומר, הכוונה היא חיבור, ייחוד, הדבר שמחבר ומייחד נקרא דעת.

תלמיד חכם שאין בו דעת זה בן אדם שלא מחבר מה שהוא לומד למציאות, הוא לא מחבר התורה הקדושה ,שיפה כל כך, למצב, לנפש של בן אדם. הרי בהלכה כל מקרה לגופו. כאשר שימשנו אצל גדולי עולם, אצל רב פיש זצו''ל, אצל צדיקים אחרים אז ראינו איך הם מקשיבים ליהודי ששואל שאלה הלכתית!
זה לא חכמה לפתוח שולחן ערוך ולהגיד לבן אדם: תקרא סעיף זה וזה''. החכמה היא להתחבר למצב הנפשי של אותו יהודי שבא עם השאלה, לאותה משפחה, לאותו זוג.

אז נגיד לבן אדם אין דעת, הוא לא מתחבר, הוא מדקלם וזורק פסוקים לכל הכיוונים. אפשר לומר שהוא לא בסדר, אך להגיד שנבלה טובה ממנו?! זה קשה. אלא מה קורה עם נבלה? נבלה זו חיה שמתה בשדה בלי שחיטה. מה אפשר לעשות איתה? רק למכור את העור שלה. לפחות יש איזה הנאה ממנה. אבל תלמיד חכם שיודע תורה מדוקלמת ואין בו דעת- אי אפשר להשתמש בה, מי יקבל הנאה ממנו? לכן כתוב הדבר המזעזע שנבלה טובה ממנו.

ה) שיחה לבבית
כולנו נמצאים בשלבים שונים של התפתחות בכל מיני דברים: גם במידות, גם ברמת המצוות שלנו, גם ברמת התפילה, ברמת צניעות וכו'. יש כל מיני בגדים, יש כל מיני כיפות בכל מיני צבעים, יש גם כיפות שקופות...ואלה הדברים שמשתנים מרגע לרגע. לאף אחד מאיתנו אין זכות להיכנס לחיים של השני, אך לחזק כן, צריך לחזק בן אדם אחר, צריך לעזור לו.

למשל, נדבר על כשרות. הרוב אוכל בארץ כשר, אך אנחנו בדור שמצד אחד אנחנו מחמירים על כשרות יותר מכל הדורות שהיו אי פעם, מי שלמד יורה דעה יודע שלא היה דור שמחמיר כל כך בענייני הכשרות, לא היה דור יותר היסטרי בדברים האלה, אך מצד השני יש לנו בעיות שלא היו אז בגלל כל המרכבים וכל התוספים שמכניסים לאוכל בדורנו.
רוב כשרויות השונות זה פוליטיקה, לרובם ההבדל לא שאחד יותר טוב משני, אלא עייני קבוצה מסוימת וכסף, אך רוב האנשים לא למדו את זה ולא יודעים מה העניין.

אני זכיתי לשמש הרבה אצל הרב מרדכי אליהו, זצוק''ל. פעם אחת באה אליו איזו בחורה שחזרה לתשובה, ואמא שלה הייתה מבשלת נפלא, אך לא ממש הקפידה על כשרות. אז הבחורה באה לשאול האם מותר לה לאכול אצל האמא.
מצד אחד לא לאכול אצל אמא, להעליב אותה זו עברה מדאורייתא. לא משחקים עם כיבוד אב ואם. ומצד השני הבחורה מתחזקת בעייני שמירת מצוות, הלכה וכשרות.
הרב אליהו שאל אותה מה הבעית והיא סיפרה לו. אמר הרב:
- כל הבעיות אפשר לפתור, השאלה אם יש לך בלב מקום בשביל זה, או את רוצה לפסול את אמא שלך?
היא אמרה:
- לא, לא! מה שהרב יגיד אני אעשה.
והרב ישב איתה והסביר לה איך להתנהג בצורה נכונה כאשר היא נמצאת בבית של אמא שלה, איך לפתור כל בעיה ובעיה שהיא סיפרה עליה. הרב אמר לה גם כן שבכל מקום איפה כתוב ''כשר'' היא יכולה לאכול.

מה קורה אם יש שכנים, יש שני משפחות עם ערכים שונים בענייני כשרות. משפחה אחת, למשל, לא למדה על העניין של כשרות, איפה כתוב ''כשר'' הם מאמינים.( דרך אגב, לפי הלכה זה בסדר), והמשפחה השנייה מחמירה בענייני הכשרות. מה עושים, האם מותר למישהו להסתכל מלמלה על השני? לא, זה חוסר ידע בהלכה. מותר לבן אדם, למשפחה לשמור על כשרות מסוימת. ומה לעשות שילדים שלכם וילדים של שכנים הם חברים?
אתה בא לאבא, מחבק אותו, אומר לו:
- יש לי שיחה לבבית איתך, אנחנו בבית אוכלים ככה וככה, מה אתם אוכלים, אני רוצה לתאם בינינו מה הילד שלי יכול לאכול אצלך בבית ומה הילד שלך יכול לאכול בבית אצלי וכו'.

מותר לדבר בצורה לבבית וחברתית, מותר להגיד שילד שלי אוכל ככה וככה ובבית שלך אני מבקש לתת לו את זה ולא לתת לו את זה. עדיף לדבר על זה לפני ובגלוי ולסגור את העניינים האלה. כי בדרך כלל אנשים מבינים שכל אחד גר במציאות משלו, אף פעם לא היה ולא יהיה שאנשים אוכלים אותו דבר וחושבים אותו דבר ומרגישים אותו דבר. צריך פשוט לדבר על זה.

אם אתם תפנו ככה אחד אל השני אף אחד לא ייעלב. אך אם לא מדברים וכל אחד מסתכל על השני מלמעלה למטה – אז כל אחד ייעלב, וגם זו עבירה כי כתוב: ''לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ'' (ויקרא יט יז)

וככה גם בעניינים אחרים. השאלה היא איך אנחנו מיישבים את הלב, כדי שלא נפגע אחד בשני, כי כל אחד הוא בשלב אחר בתהליך שלו? איך אנחנו מורידים את החשדות שהשכן הוא לא בסדר וילדים שלו יכולים להשפיע על הילדים שלנו בצורה לא רצויה? איך לא להתנשאות ולא להיות יותר ''דוסי'' מהשכן? מה אנחנו עושים כדי לפתוח את הלב בלי להעליב את השני.

היום הגלות כל כך גדולה במוחין שלאנשים יש תורה מאוד מגזרית. הם לא בודקים מה אמר הקב''ה למשה רבינו, מה כתוב בשולחן ערוך, מה אומרת התורה של כולנו, אלא מה עושים בקהילה. אין יראת אלוקים, אלא יש פחד מהקהילה.

המציאות היא כזאת שלכל אחד יש ערך אחר בכשרות ובצניעות, ובכל הדברים. מה עלינו לעשות שזה לא יביא לפירוד? אני מעדיף שאנשים ידברו על ההבדלים, יפתחו לבבם, ישימו הכל על השולחן וייצאו משיחה עם הסכמות משותפות, לא עם מריבות, לא עם פחד בלב.

ו) חינוך ילדים
הכל מתחיל ממשפחה וממערכת החינוך. כאשר באו ושאלו אותי לגבי פתיחת תלמוד תורה וגנים אמרתי להם שיש לי תנאי: בלי תקנון כניסה. כי אני רוצה שיהודים ילמדו תורה. כי אם אנחנו אומרים שמקבלים רק אלה שבית שלהם הוא ככה וככה אז אנחנו כבר הוצאנו אנשים החוצה, אך הם ממילא בתהליך, הם משתנים כל הזמן. אנחנו לא יכולים להוציא אותם החוצה – איך אנחנו יודעים מה יהיה בעוד חמש דקות, איך אנחנו יכולים להקפיא אותם במחשבה שלנו, בלב שלנו?!
בדור שלנו אי אפשר ליצור סביבה, מערכת סטרילית בשביל הילדים שלנו, אין מוסד כזה, אין חממה של ''הילדים הטובים'', המציאות הזאת לא קיימת. בכל מקום יש בעיות ויש התמודדות. אני לא רואה פתרון בניסיון לסגור ילדים בתוך חממה, זה לא עובד וזה גם מנתק אותם משאר עם ישראל. עדיף עבודה קשה בחינוך והתמודדות עם הבעיות הקיימות כאשר יושבים ביחד ומדברים שיחה לבבית, ומותר לדבר על הבדלים שיש בין האנשים ובין העדות ובין הקבוצות, מותר לא להסכים אחד עם השני.

צריך לחנך, ללמד אותם איך לעשות בחירה נכונה והחלטה נכונה לגבי כל הדברים שהם רואים, שומעים וכו'. צריך להגיד להם שלכל אחד מאיתנו יש בחירה כל רגע ורגע: לכאן או לכאן. הפיתויים הם גדולים, דווקא בדור שלנו, והקב''ה עשה את זה בכוונה – הוא נתן לנו עולם הבחירה שאנחנו נבחר כל רגע ורגע למה אנחנו מתחברים: לקדושה או להפך הקדושה.

מה אנחנו עושים עם מישהו שנכשל? האם זה שווה פירוד הלבבות? האם זה עוזר לילד, לתלמיד שאנחנו מוציאים אותו מהכיתה, רבים אתו ומענישים אותו, שולחים אותו הביתה? אנחנו כמחנכים צריכים לעבוד עם התלמידים שלנו, צריכים לחנך אותם ולא להוציא את מי שנכשל במשהו מכלל ''הטובים''.
כתוב בתורה שלנו:''לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא.'' כלומר, צריכים הוכחות, אין חינוך בלי זה, אך התורה ממשיכה ואומרת: '' לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה'. ''
גם במשפחה צריך להסביר לילד שאנחנו עושים ככה וככה ובמשפחה אחרת יש מסורת ומנהגים שלהם, אך לא להגיד שהם רשעים. ראיתי משפחות שנחלקו ורבו והעליבו אחד את שני על עניינים שלא אפילו דרבנן, אלא מנהגים. והם שכחו שיש לנו דבר משותף לכל בני ישראל : עלבון – זה איסור דאורייתא!

לכן צריך לדבר שיחה לבבית וצריך להתפלל שהקב''ה יעזור לנו להיות בשלום ולקבל את ההבדלים בינינו בשלום, שבן אדם לא ייעלב אפילו כאשר אתה מדבר איתו שיחה לבבית.

וחשוב תמיד לזכור מה שכתוב בישעיה: ''וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ נֵצֶר מַטָּעַי מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר.'' כי בכל יהודי ויהודי יש נשמה אלוקית ויש פוטנציאל להיות צדיק.