שורש גלות מצרים

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו' בית הבעל שם טוב

שורש גלות מצרים

במאמר הזה אנחנו נדבר על גלות מצרים ועל והגאולה, נביא כמה מקורות בעניין הזה:מדרשים, זהר הקדוש, ארי''זל, הבעש''ט הקדוש וגם רבי נחמן מברסלב.

קודם כל צריך לברר מה היה המקור והסיבה של גלות מצרים, מה היה התפקיד המיוחד של יוסף הצדיק, של משה רבינו, ומה תפקידו של כל עם ישראל בין האומות העולם.

הרי אומות העולם הם באו מחוה וקין, כמו שאומר זהר הקדוש, ואנחנו, בני ישראל – בני חוה ואדם הראשון. לכן כדי למלא תפקידנו בעולם, להיות סוחנים של הבורא בתוך הבריאה, כדי לחבר שמים וארץ, רוחניות וגשמיות, הבורא ובריאתו – בשביל זה אנחנו צריכים להשלים ולתקן כל קומה של אדם הראשון.

כתוב בתורה הקדושה:
וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת. (בראשית ה ג)
אומרת הגמרא:
''ואמר רבי ירמיה בן אלעזר כל אותן השנים שהיה אדם הראשון בנידוי הוליד רוחין ושידין ולילין שנאמר ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד בדמותו כצלמו מכלל דעד האידנא (שעד עתה) לאו כצלמו אוליד.''
רבי מאיר חולק עליו:
''מיתיבי היה רבי מאיר אומר אדם הראשון חסיד גדול היה כיון שראה שנקנסה מיתה על ידו ישב בתענית מאה ושלשים שנה ופירש מן האשה מאה ושלשים שנה והעלה זרזי (חגורות – רש''י) תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה.''
ומשיבים לו:
''כי קאמרינן ההוא בשכבת זרע דחזא לאונסיה.''
(מסכת ערובין יח ע''ב)

מפרש רה''ג (רב האי גדול): ''מן העניין מובן שפרושו שבזרע שרואה אדם לאונסו (בקרי או בתוך מחלה) משתמשים יצורות שונים ( לילין ורוחין) כאילו בדרך הריון ולידה, ואף מכך נוצרים ברואים שונים, אלא שאינם בני אדם כי אם מלאכי חבלה מסוגים שונים.''

גם מובא בתוספתא:

''אמר רבי יצחק מעת ההיא שהרג קין להבל התפרש אדם מאשתו. ושתי רוחות נקבות היו באות ומתחברות עמו. והוליד רוחות ושדים המשוטטים בעולם.''

עכשיו אנחנו נביא דבריו של ארי''זל משער הכוונות (דרושות פסח, דרש א'):
''בענין פסח ויציאת מצרים הנה נודע מ"ש ז"ל כי אותם הדורות הראשונות דור אנוש ודור הפלג' סילקו את השכינה למעלה מרקיע השביעי מחמת עונותם. ודע כי ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרי' היו בחי' אותם הנצוצו' של קרי שהוציא אדם הראשון באותם ק"ל שנים עד שלא נולד שת כמ"ש ז"ל. ואח"כ באו בגלגול בדור המבול ולכן היו גם הם משחיתים זרעם על הארץ כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו עד שנימוחו. וזמש"ה וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ ונודע כי הקרי נק' רע והמוציאו נק' רע כמש"ה ויהי ער בכור יהודה רע בעיני ה' וכתיב אוי לרשע רע וכתיב לא יגורך רע כנדרש בס"ה. ונמצא כי הדור ההוא היו ממש רעת האדם הידוע הוא אדה"ר וזמש"ה אמחה את האדם אשר בראתי הוא אדה"ר עצמו שנברא ע"י השי"ת עצמו ואלו ניצוצותיו ורצה למחותם ואח"כ הם עצמם חזרו ונתגלגלו בדור הפלגה ועליהם כתיב וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם בנוי דאדם קדמאה והבן זה. ולכן נק' בני האדם לרמוז כי היו טיפות קרי ולכן הם בני האדם דכורא בלי נוק' וגם אז הוסיפו לחטוא עוד למרוד בעליון אבל לא היו באותו עון הא' של השחתת זרע כדור המבול. וצריך שתדע כי ענין הנשמות הם כענין הזהב הנוצר בבטן האדמה וכשמוציאין אותו הוא מלא טינוף וסיגים דבר אשר לא ישוער ולא תואר זהב לו ולא הדר עד יתחכם הצורף להגות סיגים מכסף פעם אחר פעם זיכוך אחר זיכוך לא ראי זה כראי זה ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב ואחר כך ניכר היותו זהב. וכן הענין בנשמות כי בחטאו של אדה"ר נתערב טוב ברע ובפרט בניצוצות האלו של הקרי שהוליד בק"ל שנים. וכבר נתבאר אצלנו בדרוש שכיבת הלילה ובק"ש שע"ה כי ניצוצות הקרי הם חשובות מאד וקדושות אלא שיוצאים ומתערבים בקליפות וצריכים בירור אחר בירור לתקנם ועד"ז היו אלו הניצוצות הולכות ונתקנות לאט לאט עד אשר התחילו להתקן ולהראות בחי' הזהב שבהם וזה היה בדור מצרים. ובזה תבין טעם נכון למה נגזר עליהם אותו השעבוד הקשה שאין כמותו כי כגגד מה שחטאו בדור המבול להשחית את זרעם נגזר עליהם כל הבן הילוד היאור' תשליכוהו דוגמת עונש המבול עצמו. וכנגד מה שחטאו בדור הפלגה הבה נלבנה לבנים כו' נאמר וימררו את חייהם בחומר ובלבנים כו' וכבר הארכתי במ"א בזה בסוד שבת ודינין במרה איפקוד וע"ש היטב. ואמנם היות השעבוד בארץ מצרים הטעם הוא כי הנה נודע שכל הנשמות באות מן החסדים והגבו' אשר במוח הדעת כי שם תלוי סוד הזווג כמש"ה והאדם ידע את חוה אשתו כו' ואיש לא ידעה לכן נקרא דעת להורות כי משם נמשכת טפת הזווג הנק' בלשון ידיעה כנז'. ומה גם אותם הנשמות של הדור ההוא של מרע"ה וכבר נתבאר אצלנו כי משה הוא מבחי' הדעת וכן כל הדור ההוא הם מבחי' הדעת אלא שהם יצאו אל הקליפו' לסבת היותם טיפות קרי בק"ל שנים קודם שנולד שת אבל משה היה מבחי' שת עצמו כנודע ולכן עליו אתמר ותרא אותו כי טוב הוא ואינו כשאר טיפות רעות של אדה"ר בק"ל שנה כי אחר כלם נולד שת בדמותו כצלמו אבל האחרים היו בדמות שדין ורוחין ולילין ולכן אמר משה עליהם ואל אראה ברעתי.''

מכך אנחנו רואים שהמקור והסיבה לירידתם של בני ישראל לגלות מצרים, לגלות הכי קשה, למקום הכי טמא בעולם –הם הקרי שקרה לאדם הראשון , הוצאת זרע לבטלה, לריק. אלא שבאמת אין מקום שהוא ריק – כל דבר שיוצא מגדר של קדושה נעשה מזון לסתרא אחרא, כלומר, קליפות יונקות ממקום הזה.

גם מובן לנו תפקידו של יוסף הצדיק, כי בכל דור ודור בין הצדיקים יש צדיק אחד שהוא – יסוד העולם. בזמן שבני ישראל ירדו למצרים יוסף היה בחינת היסוד ובגלל שהוא שמר על הברית – זה נתן כוח לבני ישראל גם לשמור על הברית בתוך גלות קשה, במקום טומאה של מצרים.

גם בממד הפרטי, בן אדם לא יכול להתקדם ברוחניות, לא יכול לראות אותיות הקדושות על מסך נשמתו, לא יכול לצאת ממצרים הפרטי שלו בלי תיקון של פגם הברית.

אומר זהר הקדוש:
''וְתָּא חֲזֵי, בְּכָל אִינוּן חוֹבִין דְּאִסְתָּאַב בְּהוּ בַר נָשׁ בְּהַאי עַלְמָא, דָּא אִיהוּ חוֹבָא דְּאִסְתָּאַב בֵּיהּ בַר נָשׁ יַתִּיר בְּהַאי עַלְמָא וּבְעַלְמָא דְאָתֵי. מַאן דְּאוֹשִׁיד זַרְעֵיהּ בְּרֵיקַנְיָא, וְאַפִּיק זַרְעָא לְמַגָּנָא בִּידָא אוֹ בְּרַגְלָא וְאִסְתָּאַב בֵּיהּ. כְּמָה דְאַתְּ אָמֵר, (תהלים ה) כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לא יְגוּרְךָ רָע:'' (פרשת וישב קפ''ח, ע''א)
( תרגום: בא וראה, בכל אותם החטאים שנטמא בהם האדם יותר בעולם הזה, זהו חטא שנטמא בו אדם יותר בעולם הזה ובעולם הבא – מי ששופך זרעו לריק ומוציא זרע לחינם ביד או ברגל ונטמא בו, כמו שנאמר: (תהלים ה) כִּי לֹא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אָתָּה לא יְגוּרְךָ רָע.'')

וגם כתוב במקום אחר בזהר הקדוש:
''הָא תָּנִינָן, כָּל מַאן דְּאַפִּיק זַרְעֵיהּ בְּרֵיקַנְיָא, אִקְרֵי רָע, וְלָא חָמֵי אַפֵּי שְׁכִינְתָּא. דִּכְתִיב, (תהלים ה) כִּי לא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לא יְגוּרְךָ רָע. וּכְתִיב, (בראשית לח) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע. אוּף הָכָא, אוֹי לְרָשָׁע רָע. וַוי לְהַהוּא חַיָּיבָא דְּאִיהוּ רַע, דְּעֲבַד גַּרְמֵיהּ רַע. כִּי גְמוּל יָדָיו יֵעָשֶׂה לוֹ, לְאַכְלָלָא מַאן דְּזָנֵי בִּידוֹי, לְאֲפָקָא וּלְחַבְּלָא זַרְעֵיהּ בְרֵיקַנְיָא, וּלְהַאי טָרְדִין בְּהַהוּא עַלְמָא יַתִּיר מִכֹּלָּא.'' ( פרשת ויחי, רי''ט, ע''ב)
( תרגום: הרי שנינו, כל מי שמוציא זרע לריק נקרא רע, ולא רואה פני שכינה, שכתוב: (תהלים ה) ''כִּי לא אֵל חָפֵץ רֶשַׁע אַתָּה לא יְגוּרְךָ רָע'' וגם כתוב: (בראשית לח) ''וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע.'' אף כאן , אוי לרשע רע – אוי לאותו רשע שהוא רע, שעשה עצמו רע, כי גמול ידיו יעשה לו, לכלול מי שזונה בידו להוציא ולהשחית זרעו לריק, ולזה טורדים אותו באותו עולם יותר מכולם.)

רבי נחמן מברסלב מאוד הזהיר בעניין שמירת הברית עד כדי כך שאמר:
''עקר קיום האמונה הוא רק על ידי שמירת הברית.
כל הנהגות הגלגלים וכל הנהגת העולם וכל הברכות וההשפעות, הכל תלוי בשמירת הברית.
כל היסורים שיש להאדם בדרכים, כולם הם בשביל פגם הברית, ועל ידי שמירת הברית לא יהיה לו צער בדרך.
על ידי שמירת הברית זוכה לחרות.'' (ליקוטי עצות)

רבי נחמן היה הצדיק שברוח הקודש ובמסירות נפש מצא תיקון לעניין הזה הנקרא ''תיקון כללי'' - אמירת עשר תהלים שהן כנגד עשרה מאמרים וגם כנגד עשר מכות שהקב''ה שלח על מצרים כדי לקלף את הקליפות.

וזה מה שאמר רבי נחמן מברסלב:
''תקון לְמִקְרֵה לַיְלָה, רַחֲמָנָא לִצְלָן, לוֹמַר עֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁאֵרַע לוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי יֵשׁ כֹּחַ בַּאֲמִירַת תְּהִלִּים לְהוֹצִיא הַטִּפָּה מֵהַקְּלִפָּה שֶׁלָּקְחָה אוֹתָהּ, כִּי תְּהִלִּים בְּגִימַטְרִיָּא לִילִי"ת עִם הַחֲמֵשׁ אוֹתִיּוֹת שֶׁל שְׁמָהּ שֶׁהִיא הַמְמֻנָּה עַל זֶה כַּיָּדוּעַ, וְצָרִיךְ לְכַוֵּן בִּשְׁעַת אֲמִירַת תְּהִלִּים, שֶׁתְּהִלִּים בְּגִימַטְרִיָּא תפ"ה, שֶׁהוּא מְכֻוָּן כְּמִסְפַּר הַשְּׁנֵי שֵׁמוֹת אֵל אֱלֹקִים בִּמְלוֹאוֹ כָּזֶה אָלֶף לָמֶד אָלֶף לָמֶד הֵי יוּד מֵם שֶׁעַל - יְדֵי הַשְּׁנֵי שֵׁמוֹת אֵלּוּ יוֹצְאָה הַטִּפָּה מֵהַקְּלִפָּה, כִּי הַטִּפָּה הִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּגְבוּרָה כַּיָּדוּעַ, כִּי יֵשׁ בָּהּ כֹּחַ אֵשׁ וּמַיִם חֲמִימוּת וְלַחוּת שֶׁהֵם בְּחִינַת חֶסֶד וּגְבוּרָה, וְעַל יְדֵי הַשְּׁנֵי שֵׁמוֹת אֵל אֱלֹקִים הַנַּ"ל שֶׁהֵם בְּחִינַת חֶסֶד וּגְבוּרָה כַּיָּדוּעַ שֶׁהֵם גִּימַטְרִיָּא תְּהִלִּים כַּנַּ"ל, עַל - יְדֵי - זֶה מוֹצִיאִין הַטִּפָּה מִשָּׁם, וְזֶה צָרִיךְ לְכַוֵּן בִּשְׁעַת אֲמִירַת תְּהִלִּים.
וְעַל - כֵּן צָרִיךְ לוֹמַר עֲשָׂרָה קַפִּיטְל, כִּי יֵשׁ עֲשָׂרָה מִינֵי זִמְרָה, שֶׁהֵם בְּחִינַת הָעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר בָּהֶם סֵפֶר תְּהִלִּים כַּמּוּבָא (בִּגְמָרָא פְּסָחִים קי"ז וּבַזֹּהַר): שֶׁהֵם אַשְׁרֵי וְלַמְנַצֵּחַ וּמַשְׂכִּיל וְהַלְלוּיָהּ וְכוּ' עַיֵּן בְּפֵרוּשׁ רַשִׁ"י, וְיֵשׁ כֹּחַ בְּכָל לָשׁוֹן וְלָשׁוֹן שֶׁל הָעֲשָׂרָה לְשׁוֹנוֹת הַנַּ"ל לְבַטֵּל כֹּחַ הַקְּלִפָּה הַנַּ"ל, כִּי כָּל אֶחָד מֵאֵלּוּ הַלְּשׁוֹנוֹת, הֵם הֶפֶךְ הַקְּלִפָּה הַנַּ"ל, כִּי אַשְׁרֵי הוּא לְשׁוֹן רְאִיָּה וְהִסְתַּכְּלוּת, הֶפֶךְ הַקְּלִפָּה הַנַּ"ל שֶׁעִקַּר כֹּחָהּ מִקִּלְקּוּל הָרְאוּת, מִבְּחִינַת "וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאוֹת", בִּבְחִינוֹת "יְהִי מְאֹרֹת" חָסֵר, וְדָרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (תִּקּוּנֵי זֹהַר תִּקּוּן מ"ד דַּף עט:): 'דָּא לִילִית' נִמְצָא שֶׁעִקַּר כֹּחָהּ מִקִּלְקוּל הָרְאִיָּה, וְאַשְׁרֵי שֶׁהוּא לְשׁוֹן רְאִיָּה הִיא הֶפֶךְ מִמֶּנָּה. וְכֵן מַשְׂכִּיל, כִּי הִיא בְּחִינַת מְשַׁכֵּל, וּמַשְׂכִּיל הוּא הֶפֶךְ מִזֶּה, וְעִנְיָן זֶה עַיֵּן בְּמָקוֹם אַחֵר (לְעֵיל בְּסִימָן יט). כִּי עִקַּר כֹּחָהּ לְהַחֲטִיא אֶת הָאָדָם בְּמִקְרֶה, חַס וְשָׁלוֹם, הוּא עַל - יְדֵי לְשׁוֹן תַּרְגּוּם, שֶׁהוּא בְּחִינַת מַשְׂכִּיל עַל יְדֵי תֻּרְגְּמָן, שֶׁהוּא מְעֹרָב טוֹב וָרַע, לִפְעָמִים מְשַׁכֵּל וְלִפְעָמִים מַשְׂכִּיל עַיֵּן שָׁם.
וְכֵן הַלְלוּיָהּ, הֶפֶךְ הַקְּלִפָּה, שֶׁשְּׁמָהּ לִילִית, עַל שֵׁם שֶׁהִיא מְיַלֶּלֶת בִּילָלָה תָּמִיד, וְהַלֵּל הֶפֶךְ יְלָלָה, כִּי אוֹתִיּוֹת הַלְּלִי הֵם הֶפֶךְ יְלָלָ"ה: וְהַשְּׁאָר לֹא פֵּרֵשׁ.
גַּם הַטִּפָּה בָּאָה מֵהַדַּעַת שֶׁהוּא בְּחִינַת חֶסֶד וּגְבוּרָה כַּיָּדוּעַ, כִּי גַּם הַטִּפָּה הִיא בְּחִינַת חֶסֶד וּגְבוּרָה כַּנַּ"ל, וְיָדוּעַ שֶׁהַדַּעַת הוּא בְּחִינַת חֲמִשָּׁה חֲסָדִים וְחָמֵשׁ גְּבוּרוֹת.
עַל כֵּן צָרִיךְ לוֹמַר עֲשָׂרָה קַפִּיטְל:
וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים ל"ב): "לְדָוִד מַשְׂכִּיל אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע רָאשֵׁי - תֵבוֹת נַאַף. שֶׁהוּא נִכְנָע עַל יְדֵי בְּחִינַת לְדָוִד מַשְׂכִּיל, דְּהַיְנוּ תְּהִלִּים:
אַחַר - כָּךְ גִּלָּה רַבֵּנוּ, זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים בִּפְרָטִיּוּת, שֶׁצָּרִיךְ לְאָמְרָם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁיִּקְרֶה לוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, מִקְרֶה בִּלְתִּי טָהוֹר, וְאֵלּוּ הֵן, מִכְתָּם לְדָוִד, ט"ז: לְדָוִד מַשְׂכִּיל, ל"ב: אַשְׁרֵי מַשְׂכִּיל אֶל דָּל, מ"א: כְּאַיָּל תַּעֲרֹג, מ"ב: לַמְנַצֵּחַ אַל תַּשְׁחֵת, נ"ט: לַמְנַצֵּחַ עַל יְדוּתוּן, ע"ז: תְּפִלָּה לְמׂשֶׁה, צ': הוֹדוּ לַה' קִרְאוּ בִּשְׁמוֹ, ק"ה: עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל, קל"ז: הַלְלוּיָה הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ, ק"נ: וְאָמַר: שֶׁאֵלּוּ הָעֲשָׂרָה קַפִּיטְל תְּהִלִּים, הֵם תִּקּוּן גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד לְמִקְרֶה חַס וְשָׁלוֹם, וּמִי שֶׁזּוֹכֶה לְאָמְרָם בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, אֵין צָרִיךְ לִפְחֹד עוֹד כְּלָל מִפְּגָם הַנּוֹרָא שֶׁל הַמִּקְרֶה, חַס וְשָׁלוֹם, כִּי בְּוַדַּאי נִתְתַּקֵּן עַל יְדֵי זֶה.'' (לִקּוּטֵי מוֹהֲרַ"ן סימן רה)

בגלל שזרע יוצא ממוח של בן אדם (כמו שראינו אצל ארי''זל) – אז פגם הברית גורם לפגם במוח, חלילה, לומר יותר מדויק – פגם בבחינה של דעת. לכן אמר ארי''זל שגם משה שהיה גלגול של שת – הוא בחינת דעת, וגם כל הדור שהצליח לצאת ממצרים נקרא דור הדעת.

לכן גם הבעש''ט הקדוש מדבר על חוסר דעת כגורם לגלות מצרים, גם בממד של פרט וגם בממד של כלל:
''והנה זה היה סיבת גלות מצרים שלא ידעו חסרונם כמבואר בכתבי האר"י זלה"ה, כי בגלות מצרים נסתלק הדעת, וזש"ה וירא ה' כי סר לראות וכו' (שמות ג, ד) יעו"ש. לכך היו בגלות אצל פרעה בחינת העורף מקום השכחה, לכך אמר פרעה לא ידעתי את ה' (שמות ה, ב), היפך הדעת. עד שנתגלה בחי' משה בעולם שהוא בחי' הדעת, ואז וימת פרעה מלך מצרים (שמות ב, כג), שנסתלק השכחה ובא בחי' הדעת בעולם, אז ידעו חסרונם, ולכך ויאנחו בני ישראל מן העבודה שחסרו עבודת הש"י, ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה. וכ"ז על ידי ומשה היה רועה וגו' (שמות ג, א). ולכך מאחר שעיקר הגלות מצרים היה ע"י שנסתלק הדעת בחינת גלות הרוחני שהיה בגדר השכחה ולא ידעו חסרונם, לכך נמשך מגלות הרוחני גלות הגשמי, מה שאין כן כשידעו חסרונם ע"י בחינת הדעת אז עשו תשובה לתקן חסרונם ונתקרב קץ הגאולה''.
(תולדות יעקב יוסף, פרשת פקודי אות ג)