פרשת ויקרא

• הדפסה

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
פרשת ויקרא
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו'
בית הבעל שם טוב

אני ואין

 

וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר (ויקרא א א)

זאת ההתחלה של ספר ''ויקרא'' וידוע שבמילה ''וַיִּקְרָא '' אות אל''ף היא אל''ף זעירה. והלכה היא שאם בספר תורה אות אל''ף במילה ''וקרא'' היא אות רגילה אז הספר הזה פסול. לפי מסורת שלנו יש בתורה אותיות רבתיות, גדולות ויש אותיות זעירות, קטנות. בפסוק ''שְׁמַע, יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד''. אות ''ע'' ב''שמע'' ואות ''ד'' במילה ''אחד'' הן אותיות גדולות. ובמילה ''וַיִּקְרָא '' אות אל''ף היא אות זעירה, קטנה.

כאשר יש לנו במסורת אות גדולה היא כוונה לגדלות, כאן אנחנו צריכים להתעלות. אבל אות קטנה מראה על קטנות, על צמצום והכנעה.

 

כותב ''מאור ושמש'':
והנה מצינו אצל משה רבינו ע"ה שהיה שפל בעיני עצמו ולא היה נחשב בעיני עצמו כלל שיגיע לו ח"ו איזה כבוד ולזה בחר בו הקב"ה והיה לו כל הכבוד. ואיתא בזוהר הקדוש בפרשה זאת בשעה שקרא הקב"ה למשה היה יוצא הקול מלמעלה הצירוף של אוקיר אנוש מפז רק שמשה לא ראה רק הצירוף של ויקרא. נמצא למידין שתיבת ויקרא מרמז לצירוף אוקיר דהיינו כבוד שהקב"ה עשה כבוד למשה שקרא אותו לבדו לבא אל אהל מועד לדבר אתו. ולזה מרמז הכתוב זאת באל''ף זעירא דהיינו ויקר אל משה רצה לומר לכך זכה משה ליקר וגדולה דהיינו כבוד גדול כזה מחמת שהיה בעיני עצמו זעיר מאד ולא נחשב בעיני עצמו לכלום לזה מרמז הא' זעירא על כן זכה ליקר כי מאן דאיהו זעיר באמת איהו רב. (זהר, ח''ג קסח):

אמר הבעש''ט הקדוש:
כל הרפואות למד מפסוק:''וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה'' כי אל''ף זעירה דתיבת ''וַיִּקְרָא '' מורה שמשה זכה לסוד האין'' . וזה שער הנו''ן בנו''ן שערי בינה.

כתוב במסכת ראש השנה (כא, ע''ב): ''חמישים שערי בינה נבראו בעולם וכולן ניתנו למשה חסר אחד''. למה לא כתוב בגמרא שקיבל משה רבינו רק מ''ט שערי בינה? למה כתוב שקיבל ''כולן'' –כולן זה כל החמישים, אבל אחר כך מוסיפים ''חסר אחד''? כי שער הנו''ן, שער החמישים התגלה במתן תורה רק כאור מקיף אפילו למשה רבינו ורק לפני מותו הוא הסיג שער הנו''ן. ועל זה מרמזת תורה בפסוק: ''וַיַּעַל מֹשֶׁה מֵעַרְבֹת מוֹאָב אֶל הַר נְבוֹ''.
נבו – זה נו''ן בו, כי אז משה רבינו קיבל שער הנו''ן פנימה, וזה סוד של ''אין''.

יש סוד ''אני'' שזה סוד הביטוי ויש סוד אין שה סוד הדבקות, לא ביטוי כלפי חוץ או כלפי מטה - אלא דבקות והתכללות בשורש. ''אני'' ''ואין '' זה אותן האותיות. אל''ף זעירה זה סוד של ''אין''.

ממשיך הבעש''ט:
החולה נמשך משם מ''ט שהוא שם מ''ה (שם הוי''ה במילוי אל''ף: יוד -הא-ואו-הא) וד' אותיות (של שם הוי''ה), והם מ''ט כמניין חול''ה, לפי שחסר ממנו שער הנו''ן ולזה אירע לו החולי.

כלומר, מ''ה זה מניין של המילה ''אדם'', שזה בחינת הכלי, וכלי צריך לקבל אור כדי להגיע לשלמות. אם הוא מקבל אור מד' אותיות של שם הוי''ה – אז הוא מגיע למ''ט שזה מניין של חול''ה . עדיין חסר לו אור של קצו של ''יוד''. המדרגה שחסרה לו כדי להגיע לשלמות, להשלמה, לשער הנו''ן - זה אל''ף זעירה. חסר לו השורש.

לפעמים אדם עושה עבודת השם טובה אבל מה שחסר לו זה עניין הכנעה וביטול, כי בדרך כלל אנשים מחפשים ביטוי של עצמם ואם אין להם ביטוי נעשים חולים לפעמים. אבל כאן הבעש''ט הקדוש אומר שסוד הבראות זה לא בביטוי אלא דווקא בביטול, לא ב''אני'' - אלא ב''אין''. עם אדם יכול להכניע את עצמו – זה רפואה גדולה וישועה גדולה.

ממשך הבעש''ט ואומר:
והכוונה תהיה: להמשיך לו שער הנו''ן – על ידי זה יתרפא החולה. והוא כללות של שם מ''ה (יוד -הא-ואו-הא) ועל ידי זה הם נו''ן שערים. ודבר ידוע: ששער חמישים נקרא ''אין'', ולכן הרפואה באה דווקא מבחינה הזאת.

ועוד הוא אומר:
כי הנה יש חמישים שערי בינה ומ''ט שערים הם נקראים סטרהא ושם הוא מקום מוצא הדינים וכו' אבל בשער החמישים שהוא נקרא אי''ן, שם הוא רחמים גמורים ואין שם דין כלל, ולכן כשמעלים הדינים אל שער האי''ן, נתקנים, כי בדבר שאין לו שטח אין שייך שבירה.

אל''ף – זה אלופו של העולם, יו''ד – חכמה שפנימיות שלה – ביטול, נו''ן – בינה, נו''ן שערי בינה. אם אדם הראשון היה אוכל בסדר הנכון: קודם מעץ החיים (חכמת הלב) ורק אחר כך מעץ הדעת (שכל, הבנה) – אז אותיות היו בסדר הנכון: אל''ף –יו''ד –נו''ן -''אין'', ואז היו לו חיים נצחיים. אבל אדם הראשון אכל קודם מעץ הדעת, וכך הוא יצר את המציאות של הסדר השונה: אל''ף – נו''ן – יו''ד - ''אני''. ועל זה הזהיר הקב''ה את אדם הראשון: '' כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּו (מעץ הדעת) מוֹת תָּמוּת''. כי אם אדם שם דעת, שכל והבנה לפני ביטול והכנעה – אז השפע, האור לא יורד בצורה נכונה דרך צינורות של בן אדם, גם גשמיים וגם רוחניים, וזה גורם למצבים של חולי ומוות גם בגשמיות וגם ברוחניות, חלילה. ואחרי שאדם הראשון אכל מעץ הדעת הקב''ה לא נתן לו לאכול מעץ החיים, כדי שמציאות ויצר אדם הראשון לא יישאר לנצח.
איך לטפל בשורש של המציאות הזאת של חולי ומוות?

אומר הבעש''ט הקדוש:
והכוונה תהיה: להמשיך לו שער הנו''ן – על ידי זה יתרפא החולה, והוא כללות שם מ''ה ועל ידי זה הם נו''ן שערים.

כלומר, על ידי ביטול והכנעה לפני הקב''ה, על ידי התכללות בשורש יתרפא החולה.

כותב רבי מנחם נחום מטשארנביל:
ורפואות הבעש''ט נשמתו בגנזי מרומים היה רק על ידי ייחודים, שהיה מייחד ומעלה השכינה אל מידת אי''ן. (מאור עינים, פרשת נשא)

ועוד אומר הבעש''ט על מאמר רז''ל (ב-ק ל''ב ע''א) שהמתפלל על חבירו הוא נענה בתחלה:
צריך להבין למה נענה דווקא בתחלה, והעניין שהמתפלל על חבירו הוא צריך להעלות הגבורות והדינים לשרשם, אם כן הרי המתפלל הוא שם תחלה ואחר כך ממשיך על החולה גם כן, ולכן הוא נענה בתחלה.