פרשת כי תצא

• הדפסה

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
פרשת כי תצא
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו'
בית הבעל שם טוב

 

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ: וּנְתָנוֹ הַוָיָּ"ה אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ - וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ: (דברים כא י)

אומר הבעש''ט הקדוש:
כי על ידי טענת היצר הרע עצמו - בזה כובש את היצר הרע.

כלומר, משתמש בכוח של יצר הרע לכבוש אותו, בחינת ''וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ''. כי בחודש אלול אנחנו יוצאים למלחמה נגד אויב הפנימי, הפעם לא שהוא תוקף אותנו ואנחנו מגנים על עצמנו, אלא אנחנו היוצאים למלחמה נגד יצר הרע. לכן הבעש''ט אומר: כי על ידי טענת היצר הרע עצמו - בזה כובש את היצר הרע.

והוא ממשיך:
שאם הוא זריז במלאכתו לפתות את האדם בעברה כדי לעשות שליחות השם יתברך - מזה יקח האדם מוסר לעצמו.

מביא הבעש''ט מזהר הקדוש מעשה במלך שראה את בנו שהוא טהור ורצה לנסות אותו ושלח לו אשה כדי לנסות אותו. וכאשר הבן עמד בניסיון הזה – דחה אותה – אז זהר הקדוש אומר איך נהג הקב''ה עם האשה שקימה את הניסיון הזה. הזהר הקדוש שואל האם מגיע לה פרס ואומר ודאי שכן כי היא גרמה שהבן ההוא יתעלה ברצונו, בטהרה ובקדושה. גם היצר הרע מבקש להכשיל אדם, אבל כאשר האדם מצליח לדחות אותו ומתעלה – אז יש ליצר הרע פרס על זה.

בלשון הזהר{תרומה קסג ע"א}:
לְמַלְכָּא דְּהֲוָה לֵיהּ בַּר יְחִידָאִי, וַהֲוָה רָחִים לֵיהּ יַתִּיר. וּפָקִיד עֲלֵיהּ בִּרְחִימוּ דְּלָא יִקְרַב גַּרְמֵיהּ לְאִתְּתָא בִּישָׁא. בְּגִין דְּכָל מַאן דְּיִקְרַב לְגַבָּהּ, לָאו כְּדַאי אִיהוּ לְאַעֲלָא גּוֹ פְּלַטְרִין דְּמַלְכָּא. אוֹדֵי לֵיהּ הַהוּא בְּרָא לְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ דַּאֲבוֹי בִּרְחִימוּ. בְּבֵיתָא דְּמַלְכָּא, לְבַר, הֲוַת חֲדָא זוֹנָה יָאֶה בְּחֵיזוּ, וּשְׁפִירָא בְּרֵיוָא. לְיוֹמִין אָמַר מַלְכָּא: בְּעֵינָא לְמֵחמֵי רְעוּתֵיהּ דִּבְרִי לְגַבָּאי! קָרָא לָהּ לְהַהִיא זוֹנָה וְאָמַר לָהּ: זִילִי וּתְפַתִּי לִבְרִי, לְמֵחמֵי רְעוּתֵיהּ דִּבְרִי לְגַבָּאי! הַהִיא זוֹנָה, מַאִי עַבְדַת? אַזְלַת אֲבַתְרֵיהּ דִּבְרֵיהּ דְּמַלְכָּא, שָׁרָאת לְחַבְּקָא לֵיהּ וּלְנַשְּׁקָא לֵיהּ, וּלְפַתֵּי לֵיהּ בְּכַמָּה פִּתּוּיִין. אִי הַהוּא בְּרָא יֵאוֹת וְאָצִית לְפִקּוּדָא דַּאֲבוֹי, גָּעַר בָּהּ וְלָא אָצִית לָהּ, וְדָחֵי לָהּ מִנֵּיהּ. כְּדֵין אָבוֹי חַדֵּי בִּבְרֵיהּ, וְאָעִיל לֵיהּ לְגוֹ פַּרְגּוֹדָא דְּהֵיכָלֵיהּ, וְיָהִיב לֵיהּ מַתְּנָן וּנְבִזְבְּזָא וִיקָּר סַגְיָא. מַאן גָּרִים כָּל הַאי יְקָר לְהַאי בְּרָא? הֲוֵי אֵימָא: הַהִיא זוֹנָה! וְהַהִיא זוֹנָה אִית לָהּ שְׁבָחָא בְּהַאי, אוֹ לָאו? וַדַּאי שְׁבָחָא אִית לָהּ מִכָּל סִטְרִין. חַד: דְּעַבְדַּת פִּקּוּדָא דְּמַלְכָּא. וְחַד: דְּגַרְמָת לֵיהּ לְהַהוּא בְּרָא לְכָל הַהוּא טִיבוּ, לְכָל הַאי רְחִימוּ דְּמַלְכָּא לְגַבֵּיהּ. וְעַל דָּא כְּתִיב {בראשית א}: וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד. וְהִנֵּה טוֹב - דָּא מַלְאָךְ חַיִּים. מְאֹד - דָּא מַלְאָךְ הַמָּוֶת, דְּאִיהוּ וַדַּאי טוֹב מְאֹד, לְמַאן דְּאָצִית פִּקּוּדִין דְּמָארֵיהּ. וְתָא חֲזִי: אִי לָא, יְהֵא הַאי מְקַטְרְגָא, לָא יַרְתוּן צַדִּיקַיָּא הָנִי גִּנְזְיָא עִלָּאִין דִּזְמִינִין לְיָרְתָא לְעָלְמָא דְּאָתֵי. זַכָּאִין אִינּוּן דְּאִעְרָעוּ בְּהַאי מְקַטְרְגָא, וְזַכָּאִין אִינּוּן דְּלָא אִעֲרָעוּ בֵּיהּ. זַכָּאִין אִינּוּן דְּאִעְרָעוּ בֵּיהּ וְאִשְׁתְּזִיבוּ מִנֵּיהּ, דִּבְגִינֵיהּ יָרְתִין כָּל אִינּוּן טָבִין וְכָל אִינּוּן עִדּוּנִין וְכָל אִינּוּן כִּסוּפִין דְּעָלְמָא דְּאָתֵי, דְּעָלֵיהּ כְּתִיב {ישעיה סד}: עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹהִים זוּלָתְךָ. וְזַכָּאִין אִינּוּן דְּלָא אִעֲרָעוּ בֵּיהּ, דִּבְגִינֵיהּ יָרְתִין גֵּיהִנָּם וְאִטָרָדּוּ מֵאֶרֶץ הַחַיִּים. דְּהָא, אִינּוּן חַיָּיבַיָּא דְּאִעְרָעוּ בֵּיהּ, הֲווֹ צַיְיתִין לֵיהּ, וְאִתְמַשְׁכוּ אֲבַתְרֵיהּ. וְעַל דָּא אִית לְצַדִּיקַיָּא לְמֶחְזַק לֵיהּ טָבִין, דְּהָא בְּגִינֵיהּ יָרְתִין כָּל אִינּוּן טָבָאן וְעִדּוּנִין וְכִסּוּפִין לְעָלְמָא דְּאָתֵי, ע"כ:

ממשיך הבעש''ט הקדוש ואומר:
מזה יקח האדם מוסר לעצמו: שיהיה הוא זריז במלאכתו, שלא לשמוע ליצר הרע, שהוא רצון קונו יתברך שמו.

כלומר, הקב''ה רוצה שתהיה מציאות כזאת של התגברות והתנגדות. הקב''ה רוצה שישראל ידחה את יצר הרע. זה מברר את הרצונות, זה מברר את כוח הבחירה.

מביא הבעש''ט הקדוש פסוק הבא:
וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה: (דברים כא יא)

אנחנו יודעים שבמלחמות יש מציאות של אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר – גויה, חלק מהעם שבא במלחמה לעם ישראל. ואם יש אפשרות לגייר אותה אז זה עדיף ממציאות של עברה, חלילה. אז תורה הקדושה מגבילה את החיילים: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. קודם כל צריך להביא אותה והיא צריכה לגלח את ראשה וכו' – ממש פרוצדורה שלמה עד שבסופו של דבר היא מתגיירת וכאשר היא כבר מגיעה לשלב הזה יכול להיות שחייל כבר שכח מכל העניין הזה.

מה סוד של המציאות הזאת? אומר הבעש''ט הקדוש:
אֵשֶׁ"ת יְפַ''ת זה ראשי תיבות: אֲ'דֹנָי שְׂ'פָתַי תִּ'פְתָּח וּפִ'י יַ'גִּיד תְּ'הִלָּתֶךָ {תהלים נא יז}. כמו על פסוק: וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר.

בעצם מי זה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר? שכינה כי בזמן של התפילה יש ייחוד עם השכינה ולכן הוא רואה ניצוצות של השכינה בכל מקום גם אלה שנמצאים בשבי.

ממשיך הבעש''ט ואומר:
זהו גם כן הבטחה: כשיתן ה' בידך את היצר הרע, אז וְרָאִיתָ איך שהשכינה שהיא אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר היא בַּשִּׁבְיָה כביכול - וְחָשַׁקְתָּ בָהּ לפדותה מן השביה, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה.

כלומר, מדובר כאן על זיווג עם השכינה הקדושה שמתנהל בשעת התפילה. מדוע תפילה זה עניין של מלחמה. מתי אדם רואה את אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר? במלחמה, כי תפילה זה זמן מלחמה. כאשר אדם ניגש לתפילה, לעמידה לפני המלך – אז כל מיני כוחות עושים מלחמה נגדו, פתאום באים לו כל מיני רצונות וכל מיני מחשבות, כל מיני הפרעות ומניעות כביכול כדי שהוא לא יצליח, חלילה, לייחד את השכינה עם המלך. האמת היא כוחות האלה באים בגלל שיש בתוכם ניצוצות שרוצים להשתחרר משבי.
ואם יהודי רואה ניצוצות של שכינה האלה וכן מייחד אותם עם המלך, עם הקב''ה, ''וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר, וְחָשַׁקְתָּ בָהּ, וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה'' – אז הם משתחררים וקליפות לא יכולות לינוק מהם יותר וכך יהודי מנצח במלחמה.

שביה זה אותיות ''שב'' ו''יה''. זאת אומרת שאותיות יו''ד וה''א של שם הוי''ה שהן הארת השכינה יושבות במקום עמוק תוך מחשבות האלה ותוך הרצונות האלה, תוך המלחמות האלה וצריך להעלות אותם משם. ושבית שביה – לקחת אותן הבחינות והעלת אותן.

מה תיקון של השכינה, מה צריך לעשות, מה צריך להוריד ולהסיר ממנה?
מביא הבעש''ט הקדוש פסוק:
וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה: (דברים כא יג)

כלומר, צריך לבכות ולהתגעגע לייחוד השכינה, לבית מקדש – למקום של אבינו שבשמים כאן למטה.

ממשיך הבעש''ט הקדוש:
כי המחשבות זרות הבאות לאדם: כי מתאוה הניצוץ הקדוש שבתוך אותיות המחשבה זרה לתיקון, להעלותו לשורשו ולתקנו:

הבעש''ט אומר שמחשבה היא תמיד אותיות. יש הבדל בין מחשבה לרעיון. רעיון זה לשון ''רעות'' וגם זה לשון ''רע'', זה כאשר אדם רואה משהו בחוץ וזה מזכיר לו משהו אחר וככה הוא מסתובב כל היום – זה לא נקרא מחשבה אלא רעיון. סימן של מחשבה – אומר הבעש''ט הקדוש – זה כאשר אתה יכול לראות במסך הנשמה מעל הראש בגובה של תפילין אותיות של מה שאתה חושב, אותיות שאתה מתפלל, אותיות שאתה מדבר, אותיות שאתה מברך. כי מחשבה לא מופנת כלפי חוץ אלא כלפי פנים. לכן אומר הבעש''ט שמחשבה – זה אותיות. אם לא רואים מה שחושבים או מתפללים או מברכים – זה לא נקרא מחשבה, אדם לא דבוק לעולם המחשבה.

אז אומר הבעש''ט הקדוש שמחשבות לא קשורות למה שאדם מדבר ומתפלל או מברך עכשיו, כל מיני אותיות שלא שייכות למה שאדם עושה עכשיו נקראות זרות כי לא נמצאות במדרגה נכונה. והם באות לאדם ''כי מתאוה הניצוץ הקדוש שבתוך אותיות המחשבה זרה לתיקון, להעלותו לשורשו ולתקנו''. לכן צריך להעלות אותיות האלה למקום הנכון שהן שייכות לו.

ממשיך מורנו הבעש''ט:
וכל המחשבות זרות: בעולמות עליונים. האותיות - הם אורות צחות, אלא שירדו למעמקים, ונתלבשו בלבושים צואים.

כלומר, זה מה שצריך לעשות עם השכינה – להוריד דברים חיצונים – שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ – מחשבות זרות כדי לשחרר את המחשבה מקורית.

מלמד הבעש''ט הקדוש בכמה מקומות שיש שלושה כוחות עיקרים בנפש ובעולם: יראה, אהבה ואמונה והם מתפשטים בשלושה קוים בכל הקומה של האדם ושל העולם.

אהבה – זה כוח החיבור, כוח המשיכה, כוח הדבקות והייחוד, אבל כאשר זה יורד ממדרגתו ומתלבש במקומות נמוכים - אז נעשה תאווה, חלילה. תאווה – זה אהבה נפולה, אהבה בשבי – אבל אפשר להעלות אותה למקור, למקום הנכון. אם יש תאווה זאת אומרת שיש התנוצצות של אהבה שמקום לא נכון. אז צריך להרהר באהבת השם. וכאן יש דרך כלל ודרך פרט. דרך כלל זה להרהר באהבת השם ואז אדם יכול לשאוב את האהבה הנפולה ולהחזיר אותה למקומה. עצה בדרך פרט מובאה באורח חיים בתחילת שולחן ערוך, רמ''א הראשון על ''שוויתי הוי''ה לנגדי תמיד'' אומר להרהר בשם הוי''ה בניקוד ''אהבה'' מעל הראש בגובה תפילין על מסך הנשמה. ואז האותיות כבחירות יותר טוב אז שואבות את אהבה הנפולה למקום הנכון – אהבת השם.

ואם זה יראה נפולה. יראה זה כוח המרחק, יראת כבוד השם יתברך, יראת כבוד בין הבריות גם כן. יראה ואהבה – שני כוחות האלה הם ביחד טובים מאוד, ''דחילו ורחימו רחימו ודחילו''. אהבה בלא יראה זה פריצות, יראה בלא אהבה – זה מרה שחורה. לכן צריך את שני הדברים ביחד. יראה נפולה זה פחד וכעס. כאשר יראה נופלת אז במקום יראת כבוד נעשה פחד, מרחק יותר מדי, אדם בורח מהפחד. וכאשר אדם מפחד ממשהו אז הוא פועל בשני אופנים: או שהוא בורח מזה, מתרחק, או שהוא תוקף, כועס.לכן כאשר יש יראה נפולה אז צריך להעלות את השכינה מהשבי של המחשבה הזרה הזאת של פחד או כעס ולהעלות אותה לשורשה. והעצה – להרהר בשם הוי''ה בניקוד יראה.

אותו דבר אמונה. לפעמים יש לאדם אמונה נפולה כאשר הוא מאמין לכל מיני כוחות נבראים: לשיטה, למפלגה, לבני אדם או לכל מיני אמונות טפלות שלא שייכות לאמונת השם. אין דבר כזה שאין לאדם אמונה, יש לו אמונה, אלא יש לו גם כוח הבחירה והוא משתמש את האמונה במקום הלא נכון. אז הוא צריך להעלות את האמונה לשורשה, להרהר באמונת השם, להתחזק באותו רגע שהשם ועושה הוא עושה ויעשה כל המעשים, ובדרך פרט להרהר בשם הוי''ה בניקוד ''אמונה'' – אז הוא שואב כל כוחות אמונה הנפולים ושם אותם למקום הנכון.

לכן אומר הבעש''ט:
וכל המחשבות זרות: בעולמות עליונים. האותיות - הם אורות צחות, אלא שירדו למעמקים, ונתלבשו בלבושים צואים. כמו: וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ - שלא ליקח אותם בלבושין המגואלין. רק יראה להסיר ולהפריד מהם הלבושים הצואים, ואָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ, וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח, וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ, כְּבוֹד יְהֹוָ'ה יַאַסְפֶךָ {ישעיה נח ח}

וזה מה שאנחנו עושים כאשר מעלים אהבה נפולה למקומה ויראה נפולה למקומה ואמונה נפולה למקומה – כך אנחנו בעצם מסירים את שמלת השבי, את העטיפה מהשכינה כדי כן לקבל אהבה ויראה ואמונה אבל לא בלבושים הנמוכים של תאווה, פחד וכעס ואמונות טפלות.