בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
הַבַּעַל שֵׁם טוֹב עַל פָּרָשַׁת בהעלותך
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב
היכן המאמר הראשון במעשה בראשית? וזה מעשה המנורה
במדבר ח ד
"וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה: מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ - מִקְשָׁה הִיא, כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהֹוָ"ה אֶת משֶׁה - כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה. פירש"י שהראהו הקדוש ברוך הוא באצבע - לפי שנתקשה בה. דאמרו רבותינו ז"ל {מנחות כט ע"א}: תנא דבי רבי ישמעאל: שלושה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקב"ה באצבעו, ואלו הן: מנורה וראש חדש ושרצים. דנתקשה משה במעשה המנורה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא מנורה של אש. ומהראוי להתבונן למה נתקשה משה במעשה המנורה יותר מן כל מלאכת המשכן? ועוד יוקשה, דהנה ה' יתברך יודע תעלומות לב, וכיון שידע הקדוש ברוך הוא אשר משה לא יהיה יכול להבין מתוך האמירה והדיבור רק על ידי ראייה - למה אמר לו מתחילה השם יתברך באמירה ולמה לא הראהו תיכף מנורה עשויה? אבל העניין הוא: היות דמלאכת המשכן היא כנגד מעשה בראשית, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל {ברכות נה ע"א}: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: יוֹדֵעַ הָיָה בְּצַלְאֵל לְצָרֵף אוֹתִיּוֹת שֶׁנִּבְרְאוּ בָּהֶן שָׁמַיִם וָאָרֶץ, כְּתִיב הָכָא {שמות לה}: וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת. ממילא מובן אשר למלאכת המשכן היו צריכין לידע צירופי מעשי בראשית, והנה עשרה מאמרות הן במעשה בראשית, כי בְּרֵאשִׁית נַמֵּי מַאֲמָר הוּא, דִּכְתִיב {תהלים לג}: בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשֹוּ - וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם {מגילה כא ע"ב}":
"ומהראוי להתבונן למה לא נאמר וַיֹּאמֶר? והוא, להיות שהוא מאמר עליון שאינו מתגלה, כי בחינת המאמר אצלו יתברך שמו הוא בחינת שפעו המתגלה אל הנבראין, כדמיון למשל באדם שיאמרו כי מגלה לאחרים פנימיות שבו באמירה. והנה: מעשה המנורה - הוא כנגד המאמר הראשון של מעשה בראשית דלא נאמר בו מבואר וַיֹּאמֶר, והוא כי אינו בבחינת גילוי לנבראין, על כן נתקשה משה במעשה המנורה באמירה. והיוצר כל הוא אלהינו, ברצותו שיבין משה שהמעשה המנורה כנגד המאמר הראשון דאינו מבואר בו וַיֹּאמֶר כי אינו מושג - הנה אמר לו השם יתברך באמירה ולא השיג, אז הבין משה שהוא נגד המאמר הראשון דמעשה בראשית":
"ועוד משום מה לא נכתב ויאמר במאמר הראשון? כי כל אמירה הוא באותיות, והנה קודם אמירה צריכים להיות אותיות במציאות ועדיין לא היו האותיות במציאות התחתונה, והנה אלה נבראו במאמר הראשון. וזה שנאמר: בְּרֵאשִׁית בְּרָא אֱלֹהִים א"ת - היינו האותיות, על כן לא נכתב וַיֹּאמֶר במאמר הראשון כי לא היו אותיות. וכן עשית המנורה נגד מאמר הראשון שאינו מלובש באותיות, שלא היו עדיין אותיות במציאות, ובזה המאמר הוא ראשית גילוי האותיות. דקודם שנברא העולם אי אפשר לכתוב ויאמר, דהאיך אפשר לאמירה בלי אותיות? דמקודם הכל נבראו האותיות":
סגולה להשיג חכמה אלוקית
במדבר יא לד
"וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא: קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה - כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים. בשם סה"ק ברית מנוחה: קברות התאוה הוא בחינת החכמה, כי שם קברו את העם המתאוים, פירוש: מי שבא למידת החכמה - אזי בטל ממנו כל התאוות מרוב דבקותו בו יתברך שמו":
מידת הענווה של משה
במדבר יב ג
"וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. פירוש: כי יש ב' מדרגות. א' שמחשבתו תמיד כולה למעלה אפילו בדברים תחתונים ומובדל מן החומר של התחתונים. מדרגה הב' אינו מובדל מן החומר כל כך. וזהו סוד {זוהר נשא קלח ע"א}: וְהַיְינוּ רָזָא דְּתָנֵינָן {שמות לד}: ה' ה' פָּסִיק טַעֲמָא בְּגַוַויְיהוּ. בְּכֻלְּהוּ אֲתָר דִּשְׁמָא אַדְכַּר תְּרֵי זִמְנֵי - פָּסִיק טַעֲמָא בְּגַוַויְיהוּ, כְּגוֹן {בראשית כב}: אַבְרָהָם אַבְרָהָם, {בראשית מו}: יַעֲקֹב יַעֲקֹב, {שמואל א ג}: שְׁמוּאֵל שְׁמוּאֵל. כֻּלְּהוּ פָּסִיק טַעֲמָא בְּגַוַויְיהוּ. חוּץ מִמֹּשֶׁה מֹשֶׁה - דְּלָא פָּסִיק טַעֲמָא בְּגַוַויְיהוּ. מַאי טַעְמָא וגו'. יַעֲקֹב יַעֲקֹב - בַּתְרָאָה שְׁלִים, קַדְמָאָה לָא שְׁלִים, דְּהַשְׁתָּא אִתְבָּשָּׂר בְּיוֹסֵף וְשָׁרַאת עָלֵיהּ שְׁכִינְתָּא. וְעוֹד דְּהַשְׁתָּא אִשְׁתְּלִים בְּאַרְעָא - אִילָנָא קַדִּישָׁא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין בְּשִׁבְעִין עַנְפִין, מַה דְּלָא הֲוָה בְּקַדְמִיתָא. וּבְגִינֵי כַּךְ - בַּתְרָאָה שְׁלִים, קַדְמָאָה לָא שְׁלִים, וּפָסִיק טַעֲמָא בְּגַוַויְיהוּ וגו'. אֲבָל מֹשֶׁה מֹשֶׁה - לָא אַפְסִיק טַעֲמָא בְּגַוַויְיהוּ, דְּמִיּוֹמָא דְּאִתְיְלִיד שְׁלִים הֲוָה. דִּכְתִּיב {שמות ב}: וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא. כי יש משה לעילא משה לתתא, יעקב לעילא יעקב לתתא, לפיכך במשה לא פסיק טעמא כי כולו אחד הן למעלה הן למטה היה אחד, שכולו היה למעלה והיה מובדל מן החומר ואף על פי כן היה מחזיק עצמו במידת ענווה אפילו בדברים עליונים, מכל האדם אשר על פני האדמה האדם הוא המחשבה אשר כולה על פני האדמה, רוצה לומר: אפילו מן אותו אדם שהוא כולו למטה - היה משה חושב את עצמו יותר שפל ממנו":
קשר הגשמי עם הרוחני
"כי יש ראייה ודיבור ושמיעה והילוך ומשמוש וכו', וכאשר מייחד זה למעלה לידע שהם אברי השכינה - אז מעלה כל המדרגות. כגון כל הדבור שדיבר כל היום ההוא - יכווין להעלות על ידי דיבורי תורה והתפילה של היום ההוא. וכן הראייה והשמיעה והילוך - יכווין להעלות ולקשר הגשמי ברוחני. מה שאין כן כשאינו יודע זה, אז מכלה כל הדיבור וראיה והשמיעה. וזהו סוד {ויקרא כו יא}: וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם, וְלֹא תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם - להשחית ולכלות כמו הגעלה המכלה איסור שבתוך הכלי. והטעם: כי וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכֲכֶם - לייחד הכל. וכמו שאמר הזוהר {במדבר קכא ע"א}: זַכָּאִין אִינּוּן יִשְׂרָאֵל, דְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִתְרְעֵי בְּהוּ מִכָּל שְׁאַר עַמִּין, וְקָרִיב לוֹן לְגַבֵּיהּ, דִּכְתִּיב: וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגוּלָה וְגוֹ', וּכְתִיב: כִּי חֵלֶק ה' עַמּוֹ - יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. יִשְׂרָאֵל מִתְדַּבְּקִין בֵּיהּ בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, דִּכְתִּיב: וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם - חַיִּים כּוּלְּכֶם הַיּוֹם. ואתם הדביקים בה' אלקיכם - מכל מקום כולכם חיים היום":
ג' זיווגים - כתונת פסים בהעלותך לו
"בכל דיבור ודיבור - יש ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. ויש שלושה סוגי הדיבור הנקראים שלושה מיני זיווג. א' - זיווג המלך עם מטרוניתא שלו שהוא ידוע ונראה לעצמו. ב' - זיווג בן וזוגתו שאין הזיווג נראה לעיני המלך רק קירוב סיפור דברים הגורמין זווג ויודע ומתענג מזה. ג' - זיווג עבד ושפחה שגם קירוב דברים אינו לפני המלך, רק זירוז עבודתן נגלה למלך. והנה הדיבור במשא ומתן בעניינים גשמיים - הוא זיווג עבד לשפחה. והדיבור בין אדם לחבירו בקירוב דברים - הוא זיווג בן וזוגתו. והדיבור בתורה ותפילה כשהוא מתבודד בינו לקונו מעוטף בטלית ותפילין - הוא זיווג מלכו של עולם ומטרוניתא ייחוד קודשא בריך הוא ושכינתא"
הבעל שם טוב מרפא חולים בטולוסט
"לאחר הדברים האלה, קבע רבי ישראל בעל שם טוב דירתו בקהילת קודש טלוסט, והיה שם גם כן מלמד. ולא היה ביכולתו לעשות לו מניין בביתו, וקיבץ אצלו אנשים והתפלל עמהם. והיה לבוש רק ב"טוזליק" [מעיל] עליון של רועי צאן, ואצבעות הרגלים היו יוצאות לו דרך חורי הנעלים, כי היה עני מאוד. והיה הולך קודם התפילה למקווה אפילו בתקופת טבת, ובשעת התפילה היו נוטפים ממנו טיפות זעה כמו פולים":
"אחר כך נזדמנו לו כמה חולים, ולא רצה לקבל אותם. עד שפעם אחת הביאו משוגע ולא רצה לקבל אותו, ובלילה הגידו לו שמלאו לו ששה ושלושים שנה. ובבוקר חשב חשבונו, והיה כן. ואז קיבל את אותו משוגע וריפא אותו:
ובאותו יום עזב את המלמדות, וקיבל את חמי רבי סענדר ז"ל לסופר, והתחילו מיד לבוא אליו, והיו נוסעים אליו מכל המקומות":
הבעל שם טוב מציל מוכסן מכישוף
"פעם אחת בא מוכסן אחד מעיר קטנה, ואמר שעשו לו כישוף. כל מה שהיה עומד בבית או באיזה כלי או מעות בכיס, כיון שעבר עליהם הלילה - לא נשאר כי אם רק חצי. ונסע להבעש"ט, וציווה לסופר לכתוב שמירות בכל חדריו, ונסע עם המוכסן. וכשבא לביתו צבר את השמירות על השולחן, והלך לשוק. וראו בני הבית שהתחיל הרוח להתגלגל כמו "זאווירוחע" [סערה] מזוית לזוית בבית, עד שגירשו ויצא מן הבית":
"והייתה חצר גדולה סביב הבית, והיה בה פישפש. וכשהלך הבעש"ט לאכסניא שלו, נדמה לו כמו קוזק גדול מאוד אצל הפישפש, וכל מה שנתקרב הבעש"ט לחצר נתקטן אותו הקליפה, עד שבא סמוך אליו – ונעלם אותו הקליפה כליל. וקבע שם הבעש"ט שמירות. וסיפרו לו בני הבית איך נתגלגל הרוח ויצא מן הבית. וגם הפך במיטה ובחדרים בין החביות העומדות שם לגרש הקליפה, כי כן היה דרכו. ואחר כך נסע לביתו":
"תיכף בהגיעו לביתו, באתה נוכרית, אשת בעל הריחיים בבכיה, ואמרה אל המוכסן בלשון רוסיה: יא מודרא אלע טע מודריישע! [אני חכמה, אבל אתה יותר חכם!]":
המוכסן ומלאך המוות
"גם בא מוכסן אחד שנתרועע מזלו מאוד, והבעש"ט ראה שמלאך המוות רוקד אחריו, ואמר לו דברים כבושים שישוב בתשובה, ומה לך לילך אחר קנייני עולם הזה, מוטב לעשות תשובה ולתקן דרכיו":
"וחשדו שהבעש"ט רוצה מעות, ורצה ליתן לו מעות, ולא קיבל ממנו. וכשיצא אמר הבעש"ט: הוי שוטה! שהיום או מחר ימות ודואג בשביל מזלו!. וגיסו הרב מוהר"ר גרשון גער בו, ואמר לו למה הוציא מפיו דברים לא טובים על בר ישראל. והשיב לו: מה אעשה לכם שאתם סומים ולא ראיתם שמלאך המוות הולך אחריו! ונסע לביתו":
"ובעת הזאת היה גיסו השני של הבעש"ט מורינו יעקב אלמן מאשתו, ונסע לישא אישה דרך המוכסן הנ"ל, כי דרך אחד להם. וכשבאו למלון לן בכפר אחד סמוך לכפר המוכסן, עשה המוכסן סעודה הגונה בשבילו. והרב מורינו יעקב לא רצה לאכול בשר, ונתנו לו מאכל של חלב בסוף השולחן. והתלוצץ בו המוכסן. ואח"כ הלכו לישון. ובלילה התעורר המוכסן בכאב ראש גדול ובצעקה גדולה, וביקש שיאמרו עמו וידוי, ולא היה שם אדם שיאמר עמו הוידוי. ואמר עמו הרב רבי יעקב וידוי, וענה אחריו הוידוי בניגון, ותמה ר' יעקב על זה":
"ואח"כ הלכה אשתו ממנו, כי אמרה אולי ישן הוא מעט, ונוח לו. ובזמן מועט השגיחה עליו, והוא מת. וחזר ר' יעקב לביתו להודיע כי באמת סומים אנחנו והאמת עם מורינו הבעל שם טוב":