בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
הַבַּעַל שֵׁם טוֹב עַל פָּרָשַׁת שלח
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב
המרגלים – מביאים את הגלות
במדבר יד י-יא
"וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְהֹוָ"ה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. ובמדרש תנחומא איתא: וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה: עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. אמר הקדוש ברוך הוא: ב' צווחות צווחתי לפניכם - סופכם לצווח ד' צווחות בשיעבוד מלכות. שנאמר {תהילים יג ב-ג}: עַד אָנָה יְהֹוָה תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח, עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, עַד אָנָה אָשִׁית עֵצוֹת בְּנַפְשִׁי יָגוֹן בִּלְבָבִי יוֹמָם, עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי, ע"כ. והיקשה ר"מ אלשיך: היתכן להרבות פורעניות! תחת ב' יביא ארבע? ועוד היה ראוי לומר תחילה לֹא יַאֲמִינוּ בִי, ואח"כ יְנַאֲצֻנִי. כי תחילה היה העדר האמונה ששלחו מרגלים, ואח"כ {במדבר טז ל}: כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהֹוָ"ה במעשה קרח. ועוד יַאֲמִינוּ בִי לא לימר. ונראה לי כי אלו השתים עצמם של ישראל עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי - הם גרמו לעצמם שצווחו אח"כ ארבע צווחות בד' גלויות הנ"ל:
עַד אָנָה לֹא יַאֲמִינוּ בִי דייקא, כי האמונה היא הדביקות. ועד עכשיו האמינו במשה ועל ידי זה יַאֲמִינוּ בִי, מה שאין כן עתה שנפרדו ממשה - ולא יאמינו בו. אם כן עַד אָנָה יְנַאֲצֻנִי שלא ניתן ארכה לעונשם:
ושתים עד אנה אלו, גרם להם ד' עד אנה של שיעבוד מלכיות. כי סיבות גלות מצרים - ע"י הסתלקות הדעת, וסבות הגאולה - בהתפשטות הדעת בעולם. ולמה הסתלקות הדעת גורם גלות, והתפשטות הדעת גורם גאולה? ונראה לי כי הדעת גורם חיבור, שנאמר {בראשית ד א}: וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ. לכך בהסתלק הדעת - אז אין חיבור בין אנשי העולם לאנשי הדעת שהם התלמידי חכמים, לכך גורם גלות. ובהתפשטות הדעת בעולם - נתחברו המון עם אנשי הדעת, וגורם גאולה, והבן. א"כ שפיר נמשך מן ב' עַד אָנָה הנ"ל - ד' עַד אָנָה של שיעבוד מלכות. וזהו שכתוב: עַד אָנָה יְהֹוָ"ה תִּשְׁכָּחֵנִי נֶצַח בגלות הארוך, וזה נמשך מן עַד אָנָה תַּסְתִּיר אֶת פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, כי {תהילים קה כה}: הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו. התלמידי חכמים שנקראים פנים ע"י הסתרה, שנאמר {דברים לא יח}: וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים. וזהו הגלות הארוך עבור שנאת חנם ששונאים להתלמידי חכמים העובדים השם.
ועל ידי זה עַד אָנָה יָרוּם אֹיְבִי עָלָי, שזה הגלות האחרון שהוא בעבור שנאת חנם הנ"ל - נמשך יותר ארוך מכל הגליות, עד שיושלח אליהו הנביא לעשות שלום בעולם, שנאמר {מלאכי ג כג-כד}: הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהֹוָ"ה הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם פֶּן אָבוֹא וְהִכֵּיתִי אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם":
ויבוא עד חברון
במדבר יג כא - כב
"וַיַּעֲלוּ וַיָּתֻרוּ אֶת הָאָרֶץ מִמִּדְבַּר צִן עַד רְחֹב לְבֹא חֲמָת. וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב. וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן. וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק. וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם. פירש"י שכלב לבדו הלך שם ונשתטח על קברי אבות שלא יהא ניסת לחבריו להיות בעצתם. וכן הוא אומר {דברים א לו}: זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה - הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו, יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי יְהֹוָ"ה. וכתיב {שופטים א כ}: וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה - וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת שְׁלשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק. ובדורות האחרונים, כשלומדים דברי שום תנא וחכם מדברי הקדמונים, שהדבר ההוא הוא חיות ומוחין שלו והאדם הלומד ומדבר דבריו מדבק ומכניס חיות ומוחין שלו לתוך הדיבורים ונקרא איתדבקות רוחא ברוחא, ולכך מחיה אותו, שמכניס החיות בהדברים. שלכך אמרו {יבמות דצ"ז ע"א}: דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה - שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר. ואפשר לומר כי זהו בחינת השתטחות על קברי צדיקים. כי דיבורי הצדיק - הם החיות שלו כאמור. וזה הלומד, בהיכנסו עם החיות ומוחין שלו לתוך החיות ומוחין של הצדיק שטמן בדבריו - נקרא איתדבקות רוחא ברוחא, ושפתותיו דובבות בקבר. ונקרא בחינה זו השתטחות על קברי הצדיקים שהן דבריהם שלומד ומזכיר היום הלומד - ולכך מחיה מוחין של אותו הצדיק":
סגולה ליראת שמיים
"וכשמַנִּיחַ הַטַּלִּית - יִרְאה אֶת הַתְּכֵלֶת. פֵּרוּשׁ: שֶׁתַּפִּיל עָלָיו יִרְאָה":
מעשה רב על ציצית הבעש"ט
"הציצית של הבעש"ט היה להם נפש וחיות ממש, אשר היו יכולים לנענע את עצמם בלי נענוע הגוף. כי על ידי קדושת עשיית המצוה - המשיך להם נפש וחיות":
שמו של האדם הוא החיות שבו
"כשלומד בגמרא: אמר 'רבי שמעון' - תיבת 'שמעון' הוא חיות התנא. וכן שם כל האדם - הוא חיות שלו. ושם הוי"ה הוא מחיה ומקשר החיות עם המוחין. וההלכה והדין שאומר - הוא השכל שלו, דהיינו המוחין. נמצא, כשלומד בדחילו ורחימו - הוא מקשר עצמו לרבי שמעון ולומד אצלו על ידי התקשרות עם שמו":
סגולה לתת חיות ברשע להשיבו
במדבר יד לח
"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה - חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ. שיקשר החיות שלו עם חיות הרשעים. וכאשר הרשעים אינם רוצים להתחבר עמו - אז נשאר החיות שלו אצל הצדיק. וזהו שאמר: חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ":
ברכת "מחיה המתים" של הבעל שם טוב
"כשנסע רבי גרשון מקיטוב מארץ ישראל לחוץ לארץ לשדך את בניו, אמר אגב אורחא: תהילה לאל שעברתי את הים! אסע לגיסי הבעל שם טוב!
ובא אליו בערב שבת קודש. עמד הבעל שם טוב להתפלל תפילת המנחה והיה מאריך בתפילתו עד צאת הכוכבים. ורבי גרשון התפלל גם כן בתוך הסידור עם כוונות. ואחר כך היה מעביר על הסידרא שניים מקרא ואחד תרגום, ואחר כך ציוה והביאו לו כרים ושכב לנוח:
ובליל שבת בשעת סעודה שאל רבי גרשון את גיסו הבעל שם טוב: מפני מה הארכת בתפילה כל כך? אני גם כן התפללתי בכוונות וקראתי הסידרא שניים מקרא ואחד תרגום, והוצרכתי לשכב ולנוח, ואתה עומד ורועד!
ועשה רבי גרשון כתנועותיו של הבעל שם טוב, כי היה רוצה להוציא דברים מפיו:
והיה הבעל שם טוב שוחק ממנו, ולא השיב לו כלום:
והוא כפל ושאל עוד הפעם:
אז השיב לו הבעל שם טוב: כשאני מגיע לתיבת מחיה המתים אני מכוון כוונת ייחודים ואז באות נשמות מתים לאלפים ולרבבות, ואני צריך לדבר עם כל אחד ואחד מפני מה נדחה ממחיצתו, ואני עושה לו תיקון ומתפלל בעדו ומעלהו, והחשוב חשוב קודם. והם רבים כל כך שאם רציתי להעלות כולם הייתי צריך לעמוד שמונה עשרה שלוש שנים. אך כשאני שומע הכרוז שמכריז: מקודש! מקודש! ואי אפשר עוד להעלות הנשמות – ואז עלי לסיים ולמהר, עד שאני פוסע מן השמונה עשרה:
ואמר אליו רבי גרשון בדרך שחוק: למה אין באים אלי?
והשיב לו: היה אצלי כאן עוד שבת אחת ואני אמסור לך הכוונות בכתב על נייר, ויבואו גם כן אליך:
וכן עשה:
לערב שבת קודש הבא, כשסיים הבעל שם טוב קדיש לפני התפילה, עמד רבי גרשון להתפלל גם כן. והבעל שם טוב לא התחיל עדיין בתפילה, כי היה יודע שרבי גרשון לא יסבול ויפחד. ותיקן בתוך כך הזייגער [שעון] שלו והריח טבק, עד שיעבור רבי גרשון הנ"ל מקום הכוונה. וכשכיוון רבי גרשון לכוונה זו, וראה שבאו אליו מתים כמו עדר גדול של צאן - נפל בחלשות ונתעלף. אז העירו הבעל שם טוב וציוה לו לילך לביתו:
ובלילה על השולחן בעת הסעודה, שאל לו הבעל שם טוב: למה נתחלשת? ואמר לו: בעת שכיוונתי הכוונה באו אלי מתים כמו עדרים. אז אמר הבעל שם טוב לאנשיו בדרך שחוק: היכו אותו שלא ישחק עוד מהבעל שם טוב":