בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
הַבַּעַל שֵׁם טוֹב עַל פָּרָשַׁת עקב
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב
ייחוד ליראה
וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָ''ה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָ''ה אֱלֹהֶיךָ: לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו, וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ, וְלַעֲבֹד אֶת יְהֹוָ''ה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ:
דברים י יב
"דאיתא בזוהר {תיקוני הזוהר תיקון לד}: כל האותיות הם פנים כנגד אחור, מפני שבושים להסתכל זה בזה, הואיל וכולם מקבלים זה מזה: אות בי"ת מאל"ף, וכן כולם. וזהו שאמר: לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָ''ה - שיהיה לך יראה ובושה כמו שיש יראה ובושה להאותיות. וזהו: לייחד כל האותיות מן א' ועד ת'. כשם שהם מתייראים ובושים - כך אתה צריך ליבוש ולהיכלם ולא להרים ראש נגד המדרגה שעליך":
משל באב אחד המצווה את בנו לבל ילך יחף
"משל שהאב מצוה את התינוק שלא ילך בדרך יחף, פן יזיק עצמו ברגליו. הנה זה הוא היראה שאצל האב - שלא יכאב להתינוק. רק שהתינוק אינו יודע מזה ורוצה לילך יחף, אך שמתיירא מאביו שאביו יעניש אותו מחמת שעובר על דבריו. ואם כן - היראה של הבן אינה שווה ליראה של האב. מה שאין כן כשהבן הוא חכם, ואז יראת האב שוה ליראת בנו:
כך הקדוש ברוך הוא ציוה לנו תרי"ג מצות כמאמרם ז"ל {מכות ג טז}: רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל - לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיה מב}: ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ - יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר. כי בלתי המצוות אי אפשר לקרב עצמינו לו יתברך שמו, כי אנחנו מגושמים מאוד. ומכח קיום המצוות אנחנו קונים לעצמינו שלימות. וזהו עניין: לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. זכות - הוא מלשון הזדככות. וזהו הכוונה בפסוק: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה יְהֹוָ''ה אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת יְהֹוָ''ה אֱלֹהֶיךָ. אֶת - הוא מלשון עִם, והפירוש: שיהיה לך יראה שתהיה שווה עם יראת הבורא יתברך שמו שרוצה שלא תחטא חס ושלום":
סגולה לזכות לכלליות התורה
כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם - תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת
לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהֹוָ'ה לַאֲבֹתֵיכֶם
דברים ח א
"יש כלל אחד גדול: שצריך לדבק עצמו לפנימיות התורה והמצוה. דהיינו: לקשר מחשבתו ונשמתו אל שורש התורה והמצוה אשר הוא עושה, דאם לא כן - עושה חס ושלום קיצוץ ופירוד בנטיעות":
משל למלך שנאבדה לו אבן טובה מטבעת המלך
"והמשל: למלך שנאבדה לו אבן טובה מתוך טבעתו. והנה עמדו לפני המלך בעת ההיא הרבה מעבדיו ושריו הפרתמים והפחות וסגנים מאנשי מלחמתו עד אין מספר, ועם כל זה לא רצה המלך לצוות להם שיחפשו את האבן הטוב, רק ציוה לבנו יחידו וחביבו שיחפש וימצא האבדה ויחזירה לאביו המלך. הגם שהיה המלך בטוח בכל אחד משריו ועבדיו שכאשר ימצאוהו יחזירו אותו בשלמות, אף על פי כן לא היה ברצונו שהם יחפשו אותו, כי רצה לזכות את בנו חביבו וכדי שתיקרא המציאה על שמו. ולא עוד, אלא שרמז גם כן לבנו חביבו בכמה רמזים מקום מציאותו של האבן הטובה, כי מתחילה היתה האבדה מדעת המלך מקומה. ועשה המלך הכל רק למען לזכות את בנו חביבו וכדי שיגיע גם להמלך מזה גודל תפארת ושעשועים מבנו. לאמור: ראו כי שום בן אדם בעולם לא היה יכול לחפש ולמצוא האבן היקרה - זולת בנו:
והנמשל מובן: שתחילת בריאת העולמות היה כדי לברר הניצוצין קדישין על ידי אומה הישראלית. כמו שדרשו במדרש רבתי בחקותי פרשה לו: בשביל ישראל שנקראו ראשית. שהם יבררו הנפש ממאכלים המותרים והכשרים":
סגולה לקבלת עול מלכות שמיים
"איתא בגמרא {ברכות יד ע"ב טו ע"א}: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הָרוֹצֶה שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה - יִפְנֶה, וְיִטֹּל יָדָיו, וְיַנִּיחַ תְּפִלִּין, וְיִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, וְיִתְפַּלֵּל. וְזוֹ הִיא מַלְכוּת שָׁמַיִם שְׁלֵמָה. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַנִּפְנֶה, וְנוֹטֵל יָדָיו, וּמַנִּיחַ תְּפִלִּין, וְקוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע, וּמִתְפַּלֵּל - מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ בָּנָה מִזְבֵּחַ וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים כו ו}: אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי וַאֲסֹבְבָה אֶת מִזְבַּחֲךָ יְהֹוָ'ה. אָמַר לֵיהּ רָבָא: לָא סָבַר לָהּ מַר כְּאִלּוּ טָבַל? דִּכְתִיב: אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן! וְלָא כְּתִיב: אַרְחִיץ כַּפָּי. פירוש: [א.] יפנה מחשבתו מהרהורים, [ב.] ואפילו כשהוא אוכל ושותה - ישים מחשבתו כדי שיהיה חזק לעבודתו יתברך שמו, [ג.] וצריך להגביר תענוג הרוחני על תאוות הגשמי. ומזה יהיה לו יותר כח מרוחניות המאכל, וזהו {שיר השירים ז ז}: מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ - אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים":
סגולה לענווה ולביטול הכעס
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָ''ה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ
דברים ח י
"על פסוק {תהלים כב כז}: יֹאכְלוּ עֲנָוִים – וְיִשְׂבָּעוּ. יְהַלְלוּ יְהֹוָ'ה דֹּרְשָׁיו - יְחִי לְבַבְכֶם לָעַד. דאיתא בגמרא {גיטין ע ע"א}: אָמַר לֵיהּ אֵלִיָּהוּ לְרַבִּי נָתָן: אֱכֹל שְׁלִישׁ, וּשְׁתֵה שְׁלִישׁ וְהַנַּח שְׁלִישׁ: לִכְשֶׁתִּכְעֹס - תַּעֲמֹד עַל מִילוּאֲךָ. נמצא, מי שיש לו בחינת ענוה שבוודאי לא יבוא לידי כעס, אז מותר לו לאכול לשובע. והוא שאמר הכתוב: יֹאכְלוּ עֲנָוִים - וְיִשְׂבָּעוּ, שמותר להם לאכול עד שיהיו שבעים, כי בוודאי לא יבואו לכעס כלל":
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ - וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָ''ה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ
דברים ח י
"אפילו הקערה עם המאכל מונחת על השולחן, אם אין ה' יתברך מצווה לאכול - אי אפשר לאכול":
סגולה לאכילה בטהרה ולהסיר תאוות האכילה – מעשה רב
"הורה לנו הבעל שם טוב זכותו יגן עלינו, והפליא עצה והגדיל תושיה מכל הדורות שלפניו:
[א.] לרומם כבוד הבורא,
[ב.] להרבות תלמידים,
[ג.] להורות להם דרכי הקדושה וטהרה,
[ד.] בתורה לשמה
[ה.] והכנת התפלה.
כאשר עיניו רואות מכל צדיקי הדור תלמידי תלמידיו אשר מפיהם אנו חיים. וכל הדבוקים בהם - יצליחו ויעשו פרי:
וכה אמר: כל מי שזוכה להיות משובתי שבת מאוכלי שלחני:
[א.] הוא נותן בו סם חיים,
[ב.] להיות בקרבו רפואה,
[ג.] להיוושע מכל התאוות,
[ד.] וגם פועל להבא להתנהג בביתו בקדושה ובטהרה":
סגולה להינצל מגאווה וגסות רוח
הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָ''ה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם:
דברים ח יא
וְרָם לְבָבֶךָ - וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָ''ה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים
דברים ח יד
"אמרו בגמרא {סוטה ה ע"א}: אַזְהָרָה לְגַסֵּי הָרוּחַ מִנַּיִן? אָמַר רָבָא אָמַר זְעִירִי: מֵהָכָא {ירמיה יג טו}: שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ: אַל תִּגְבָּהוּ! כִּי יְהֹוָ'ה דִּבֵּר. רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק אָמַר מֵהָכָא {דברים ח יד}: וְרָם לְבָבֶךָ - וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְהֹוָ'ה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. וּכְתִיב {דברים ח יא}: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת יְהֹוָ'ה אֱלֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. וְכִדְרַבִּי אַבִּין אָמַר רַבִּי אִלָעִאי, דְּאָמַר רַבִּי אַבִּין אָמַר רַבִּי אִלָעִאי: כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר: הִשָּׁמֶר פֶּן וְאַל - אֵינוֹ אֶלָּא [מצווות] לֹא תַּעֲשֶׂה. דָּרַשׁ רַב עֲוִירָא: זִמְנִין אָמַר לָה מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמִּי וְזִמְנִין אָמַר לָהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִּי: כָּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַסּוּת הָרוּחַ - לְסוֹף מִתְמַעֵט, שֶׁנֶּאֱמַר {איוב כד כד}: רוֹמּוּ מְעַט – וְאֵינֶנּוּ, וְהֻמְּכוּ כַּכֹּל, יִקָּפְצוּן - וּכְרֹאשׁ שִׁבֹּלֶת יִמָּלוּ":
סגולה לדביקות
"וְיִהְיֶה תָּמִיד בְּשִׂמְחָה. וְיַחְשֹּׁב וְיַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁהַשְּׁכִינָה אֶצְלוֹ, וְשׁוֹמֶרֶת אוֹתוֹ. וְהוּא בַּבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ בּוֹ בְּכֹל אֵבָרָיו וְרוּחוֹתָיו. וְהוּא מִסְתַּכֵּל עַל הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ וְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ מִסְתַּכֵּל בּוֹ. וְהַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ יָכֹל לַעֲשׂוֹת כָּל מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה. אִם הוּא רוֹצֶה - מַחֲרִיב כָּל הָעוֹלָמוֹת בְּרֶגַע אֶחָד וּבוֹרֵא אוֹתָם בְּרֶגַע אֶחָד. וּבוֹ יִתְבָּרַךְ מֻשְׁרָשִׁים כָּל הַטּוֹבוֹת וְהַדִינִים שֶׁיֵּשׁ בָּעוֹלָם, שֶׁבְּכֹל דָּבָר יֵשׁ שִׁפְעוֹ וְחַיּוּתוֹ. וְאֵין אֲנִי בּוֹטֵחַ וּמִתְיַּרֵא רַק מִמֶּנּוֹ יִתְבָּרַךְ:
ייחוד המחשבה באותיות התורה
כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ:
לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָ'ה אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו - וּלְדָבְקָה בוֹ:
דברים יא כב
"וְכִי אֶפְשָׁר לִדַבֵּק עַצְמוֹ? וַהֲלֹא: אֵשׁ אֹכְלָה הוּא! {דברים ד כד}. אֶלָּא: הַדְבֵּק בְּמִדּוֹתָיו. מַה הוּא רַחוּם - אַף אַתָּה רַחוּם {שבת קלג ע"ב}, עַד כָּאן. פֵּרוּשׁ: כִּי לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם בְּהִתְלַהֲבוּת וְזֶה דְּבֵקוּת גַּמּוּר בּוֹ יִתְבָּרַךְ – זֶה אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת תָּמִיד. רַק מָטֵי וְלָא מָטֵי {זוהר ח"ג טז ע"ב}, כְּדֶרֶךְ אֵשׁ. פֵּרוּשׁ: כְּמוֹ שֶׁאֵשׁ אִם מְנַפְּחִין אוֹתוֹ, תְּחִלָּה הוּא מִכַּבֶּה, וְאַחַר כָּךְ יִגְדַּל אֵשׁ. וְאֵשׁ גּוּפָא יוֹרֵד מַעְלָה וּמָטַה וּמִתְנַעֲנֵעַ – כֵּן הִתְלַהֲבוּת הוּא בְּמָטֵי וְלָא מָטֵי. כִּי תַּעֲנוּג תְּמִידִי – אֵינוֹ תַּעֲנוּג. וְזֶה מַקְשָׁה הַגְּמָרָא: הֲלֹא אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא. רוֹצֶה לוֹמַר: הַהִתְלַהֲבוּת הוּא - נִפְסַּק מִמְּךָ, וְזֶהוּ בְּמָטֵי וְלָא מָטֵי:
"וְכִי אֶפְשָׁר לִדְבוֹק בּוֹ יִתְבָּרַךְ? וְתִּרֵץ: הַדְבֵּק בְּמִדּוֹתָיו. פֵּרוּשׁ: בְּמַלְבּוּשָׁיו – בְּאוֹתִיּוֹת. פֵּרוּשׁ: כִּי זֶה אֶפְשָׁר לִהְיוֹת תָּמִיד בְּמַחְשָׁבְתוֹ לַחָשׁוֹב בְּאוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה, וְהַתּוֹרָה הִיא לְבוּשׁוֹ יִתְבָּרַךְ. וַאֲפִלּוּ כְּשֶׁמְדַבֵּר עִם בְּנֵי אָדָם - יַחְשֹּׁב רַק בְּאוֹתִיּוֹת הַדְּבָרִים הַהֵם, כִּי הֵם גַּם כֵּן מְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹתִיּוֹת הַתּוֹרָה":
עניין שיכחה וזכירה
"והרב מורינו הרב משה מקוצי מנה זה מבמצוות לא תעשה, וכתב אשר נגלו אליו האלהי"ם בחלום הלילה, שעיקר אזהרת כל התורה - הוא מצוות הזכירה, וההיפוך - הריסות התורה ח"ו הוא השכחה. והביאור הוא, כי כאשר יש עכירות בדם אז האדם הוא בבחינת אחוריים גימטריא תשכ"ח, כי הזכירה נמשך משמות זכר, והשכחה מאחוריים דאבא, גימטריא תשכ"ח. וכמו שהוא בפרטות אדם אחד - כך הוא בכללות, שנמשך הגלות מהשכחה. ומהזכירה - אז באה הגאולה":
סגולה להיזכר אצל ה' יתברך
"צריך כל אדם להיות תמיד דבוק בתענוג רוחני. וגם כשיזדמן לו תענוגים מתענוגי הזמן כמו בשבת ויום טוב - יהיה דבוק בתענוג רוחני שבדבר ההוא, שהוא החיות של הדבר, ולא לחומריות הדבר. שעל ידי שהוא דבוק בתענוג רוחני - נזכר אצל ה' יתברך, שגם הוא יתברך שמו דבוק בתענוג רוחני שאין אנו יכולין להשיגו. אבל כשהוא דבוק לחומרית הדבר, כגון עצם המאכל - אדרבא בזה הוא מרוחק מהבורא יתברך שמו חס ושלום":
יראת שמיים של הבעש"ט
"שמעתי מהרב דקהילתנו, שהוליך בעגלה שלו הבעש"ט את הרב מורנו יחיאל מיכל מזלוטשוב לרבנות דקהילת קודש הורודנע. ובליל ערב ששי תעו בדרך, והייתה חשכה מאוד, ממש לא ראו איש את אחיו. וירד הבעש"ט מן העגלה לחפש הדרך, ואחר כך ירד גם כן הרב מורנו יחיאל מיכל, ומצא שהבעש"ט שוכב בפשוט ידים ורגלים על הארץ, ובוכה בכיה גדולה ומורט את שערות ראשו, ואמר כי יחללו חס ושלום שבת!
ואמר הרב דקהילתנו: אילו לא ראינו בו אלא דבר זה שבכה בכיה גדולה מחמת יראת חילול שבת – דיו לשער יראת שמיים שלו:
ואחר כך באו קהילת קודש הורודנע בזמן. ודרש הרב הבעש"ט בשבת קודש. והיה בבית הכנסת פילפול גדול בעת הדרשה. והיה שם למדן גדול הנקרא רבי מיכל דיין, והיה חריף מאוד, והוא היה מקשה אותו. והרב הבעש"ט ביקש ממנו שבסעודה שלישית יתרץ להם כל הקושיות. והיה לקהל בית גדול אשר לא משתמשים בו, כי אם בעת שמקבלים רב חדש עושים שם סעודה שלישית בשביל כל בני העיר, והושיבו כל אחד לפי כבודו, והדיין רבי מיכל ישב אצל הרב, ורבי זאב קיצעס ישב בסוף השולחן. וגער בו הבעש"ט בזה הלשון: אני שונא ענוותן, בוא ושב בכאן!
והתחיל הרב הבעש"ט לחזור על הדרשה, ורבי מיכל דיין מקשה, ורבי זאב מפלפל עמו, עד שנצחו. והיה רבי מיכל דיין בוש בדבר, ועמד על זה אף על פי שהיה סברתו עקומה, ולא רצה להודות על האמת מפאת גאוה. התחיל הבעש"ט לבקש ואמר: אל תבלבלו את שולחני עם פלפולים! עד ששקט.
ואחר שבת נסעו על ברית מילה לכפר הבעש"ט והרב, ורבי מיכל דחק את עצמו גם כן לישב עמם ולקחו אותו. ובדרך התחיל לדבר בחכמת תכונה, והיה רבי זאב קיצעס משיבו, וראה שרבי זאב למדן כנגדו בחכמת התכונה יותר ממנו. ותמה ואמר: איך באו דברים כאלו לחסיד?!
וכשרצה הבעש"ט לנסוע לדרכו, היה ירא שלא יצער את הרב, ולקח ממנו תורתו ונעשה עם הארץ:
ומנהגו של הרב הנ"ל היה לעמוד בחצות הלילה ללמוד גמרא ופוסקים ורמב"ם. והנה קם כהרגלו בלילה וכשפתח הספר, לא ידע מאומה. וסבר שהשכל אינו ברור אצלו, מחמת ששתה מי דבש הרבה וישן מעט, וסגר הספר ועישן הלולקע ושכב עד הבוקר. ובבוקר אחר התפילה היה לומד שיעורו, ולקח הספר ופתח - ולא ידע מאומה. והבין שהבעש"ט עשה לו זאת. ובא להבעש"ט ואמר לו: רבי, החזירו לי את תורתי! והוכיח אותו הבעש"ט ואמר: כי בשביל ניצוח וקנטור לומדים תורה?! והוכיח אותו, וקיבל, ועל ידי זה נעשה צדיק גמור":