מרגוע ומנוחה לישראל
חשבתי שהרצאה בנושא הרגעה זה באמת מתאים לזמננו. אז בתחילת ההרצאה הזאת קודם כל נירגע. השאלה איך עושים את זה. איך אנחנו בחיים שלנו ובמיוחד בארץ הקודש לאחר שיבת ציון כאשר יש כל כך הרבה תיקונים לעשות. מישהו שהגיע מחוץ לארץ ובא לראיין אותי וראה חצי יום של התנהלות שלי ואמר: '' אנחנו בשנה שלמה לא עושים מה שאתם עושים בשעה פה בארץ ישראל''. זה היה יהודי ואחר כך הגיע אדם בלתי יהודי וגם בדק את הנושא ואמר:'' מה שאתם עוברים ביום אחד אנחנו לא עוברים במשך כל החיים. אם כן, בחיים שלנו כאן, במיוחד למי שיש תכלית בחייו, מטרות, לא מישהו שחי באופן תוהה ובוהה, אלא למי שיש תכלית בטווח קצר בינוני וארוך - אז יש לו ניסיונות, ואחד הניסיונות זה חוסר שקט,חוסר ישוב הדעת ועצבנות לפעמים. ועל זה נאמר: ''ברוגז רחם תזכור'' (חבקוק ג.ב). מתי בא רוגז? ליהודי יש מחשבה, ישראל זה אותיות ''לי ראש''. יש לו כוח לראות מטרה, תכלית שלמה, אבל ממחשבת תחילה עד סוף המעשה יש תמיד פער גדול. הוא רואה את הדברים כל כך ברור אבל עד שהוא מוריד אותם למעשה, עד שהוא בונה את הכלים, עד שהוא מדביק את הפער בין סוף המעשה לבין מחשבה תחילה, ואף פעם לא יוצא כמו שהוא חשב, אז בפער הזה, בחלל הזה נכנס רוגז.
לכן אמרו רבותינו, אמר בעל שם טוב: ''ברוגז רחם תזכור''. קודם כל תתמלא רחמים קצת על עצמך אבל לא יותר מדי וקצת על כל המצב, כי אחרת בן אדם יכול להתפרק.
נביאים שלנו, חכמינו ז''ל דיברו על הנושא הזה, על עצבנות ועל מנוחה, ונתנו לנו עצה: ''להניח ברכה אל ביתך'' (יחזקאל מד.ל), להיות מונח במה שאתה עושה ולא לחשוב על העתיד או העבר. אחרת יש לנו אחת מצרות הגדולות. כשאדם עושה משהו מתי הוא מצליח? מתי שהוא כל כולו מונח בזה. כל הזדהות שלו במה שהוא עושה: נשמה שלו ורצון, מחשבה, רגש, דבור, כל כוחות העיברים נמצאים שם. אבל אם בן אדם עושה משהו אבל מחשבה שלו בעבר והוא חושב על דברים שלא הספיק או מחשבה שלו בעתיד בדברים שעוד יצטרך להספיק – אז מעשה שלו נופל באמצע לוקה וחוסר רוח, חסר נפש, חוסר נוכחות.
לכן אחת ממתנות הנפלאות שקיבלנו מהקב''ה זה שבת קודש, כי כששבת באה – באה מנוחה. ברגע שנכנסת שבת דבר ראשון שיהודי צריך לעשות לפי שולחן ערוך זה לפעול על הנפש שלו בכוונה שכל מלאכתו עשויה. הכל עשוי והוא לא חושב על שום דבר בעבר וגם בגלל שכל מלאכתו עשויה הוא לא חושב על עתיד. הוא חושב על עכשיו – עכשיו עונג שבת.עכשיו זמן לקבל ולהנות מזרם החיים שזורם דרך נשמתו מאת בוראו עכשיו. מי שמסוגל לפעול כך על נפשו בשבת – זה סימן שהוא מסוגל לפעול כך על עצמו במשך ימות החול. אם הוא יכול לפעול על עצמו במשך ימות החול בבחינת ''כל מלאכתו עשויה'' ועכשיו אני מונח רק במה שהוא עוסק – אז ודאי שיהיה לו ישוב הדעת ויהיה לו מנוחת נפש.
אנחנו רואים בפרשה ''בהעלתך '' אומרת התורה הקדושה שאנחנו היינו במין רדיפה במדבר, ארבעים ושתים תחנות. ''על פי ה' יחנו על פי ה' ייסעו''. לא ידענו כמה זמן אנחנו נשארים במקום אחד ומתי צריך לצאת, לפרק כל המשכן ולצאת לדרך. ובכל אופן מטרה של תנועה הזאת הייתה כמו שאומרת תורה הקדושה – ''לתור להם מנוחה''(במדבר י, לג-לו ) . ''לתור'' זה לשון ''מסע'' כמו תיירות ומנוחה זה ההיפך, אז איך אפשר לשלב את שני הדברים – לתור להם מנוחה. תכלית של תנועת האדם – זה בעצם מנוחה, ומנוחה זה לשון ''להניח ברכה אל ביתך'' ביתך זה פנימה, וברכה זה כאשר אדם מונח פנימה ולא מחפש בדברים אחרים בחוץ, ועל זה אומר הפסוק בספר דברים (פרשת כי תבוא ): ''ובגויים ההם לא תרגיע ולא־יהיה מנוח לכף־רגלך'' אומר הבעל שם טוב הקדוש: זה לא רק שהיינו אלפיים שנה בגלות והיו הולכים בארצות הגויים, בוודאי שלא הייתה לנו מנוחה, שהיו נרדפים, וכמו שאנחנו נרדפים בחוץ לארץ והיום אנחנו נרדפים פה גם כן, אלא הכוונה רוחנית בנוסף לכך שאם אדם מחפש בחוץ את המרגוע שלו, את המנוחה שלו, אם הוא חושב שמבחוץ תבוא לו את הישועה אל זה נאמר ''ובגויים ההם לא תרגיע ולא תהיה מנוח לכף רגלך''. אם אתה מחפש את השלמה בתרבויות זרות, בחוץ ובכל דבר חיצוני – אז לא תמצא. אלא ''להניח ברכה אל ביתך'', דווקא מנוחה היא בפנים.
ירמיהו הנביא כאשר ראה את החורבן ורצה להזדהות עם בני ישראל – למרות שנבוכדנאצר, מלך בבל, הציע לו להיות יועץ אצלו בממשלה שלו והציע לו כמה הצעות שאי אפשר לסרב מהם , אבל ירמיהו סירב כי הוא נביא ולא פוליטיקאי – אז הוא עזב והלך לכיוון של מצרים. הקב''ה מופיע ונותן לו נבואה באותו רגע ואומר: '' מצא חן במדבר עם שרידי חרב'' כלומר תדע לך שאני לא עזבתי אותם. אני הולך איתם גם כן. אומנם הם בנים שובבים ויש להם מה ללמוד, ואני מחנך אותם עכשיו וזה כאוב, אבל אני לא עוזב, אני הולך איתם. מה תפקיד שלך, מה מצווה הראשונה שאני מצווה אותך – ''הלוך להרגיעו ישראל'', תלך ותרגיע אותם. כי עם אדם לא רגוע כל החלטה שהוא יקבל תהיה שגויה, כל דבר שאדם עושה בתוך לחץ ומתוך חוסר ישוב הדעת, מתוך חוסר מנוחת הנפש ורוגע יהיה לא נכון. לכן הקב''ה אומר ''הלוך להרגיעו ישראל'', ורבינו מצודות דויד מפרש את המילים להשקט, כלומר לתת להם בגלות גם זמן להשקט, לבנות את עצמם, ועל זה ממשיך הנביא ואומר שלמרות שהלכו על דרך לא נכונה, עכשיו אנחנו רוצים לכוון את עצמינו לדרך טובה, ''לכו בה ומצאו מרגוע לנפשכם''. אומנם לא קיבלו את העצה של הנביא '' ויאמרו לא נלך'', אבל עצה שלו הייתה כוללת עניין של מרגוע לנפשכם. כאשר הנפש לא רגוע אז כל המערכת של אדם לא פועלת נכון.
מתי לאדם יש רוגע בנפשו, מתי יש לו מנוחת הנפש? כאשר טוב לו עם נשמתו הוא לא צריך שום דבר מבחוץ. יש לו הזדהות עם נשמה אלוקית שנתן לו הבורא. נשמה של אדם – זה חלק הבורא שיש באדם – ''חלק אלו''ה ממעל ונחלת שדי ממרומים.''(איוב לא,ב). חלק מהבריאה זה גוף, חלק מהבורא – זה נשמה – זרם של אור מאת הבורא שנכנס פנימה בתוך הגוף. עם אדם מזדהה יותר עם פנימיות שלו, עם תוכן שהוא הנשמה ופחות עם חיצוניות, עם המעטפה, עם בקבוק – אז טוב לו, טוב לו עם חלק אלוקות שיש בו והוא רגוע.
כאשר אדם לא מסתדר עם נפש שיש לו, לא הגיע אליה, לא נגע בה, הוא עדיין בשלבים של תופעות של הנשמה, הביטוים של הנשמה – מעשה,דיבור,רגש, רצון. אבל מה עם הנשמה עצמה, מתי יש לאדם אחיזה בנשמתו עצמה? כאשר לאדם אין זה – אז אין לו את עצמו, אז הוא לא רגוע, לא טוב לו עם עצמו והוא מחפש השלמות מבחוץ. הוא מחפש להיות עם הרבה אנשים, מחפש הרבה רעש בחוץ, הרבה תנועה, תוכניות וכו'. לפעמים זה משקיט אותו, לפעמים גם זה לא מביא מנוחה. אבל בסופו של דבר אדם חייב לפגוש את עצמו לפעמים, לקבוע פגישה עם עצמו. איך אדם יכול לעשות את זה, איך יהיה אדם מונח בתוך עצמו, איך ''להניח ברכה על ביתך''? .נספר מעשה על זה ואחר כך נדבר על מסורת הזאת של בעל שם טוב הקדוש, איך רבי מפיאסצנא קיבל י''ג כללים של השקטה, איך להיכנס למצב של מנוחה ושל חיבור עם נשמה.