פרשת צו

• הדפסה

 

 

 

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
  תורת הלוחות הראשונים
פרשת צו
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו'
בית הבעל שם טוב

רצוֹא ושוֹב

''וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מֹוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ''.( ויקרא ו א,ב)

 

אומר הבעש''ט הקדוש:
עניין ''חיוֹת רצוֹא ושוֹב כמראה הבזק''. (יחזקאל א יד) החיוּת באה לאדם ברצוא ושוב, בהארת רצון והסתלקות רצון על מנת שאדם מתעלה. ''כי הנשמה אחר שחוצבה ממקום קדוש – ראוי שתתלהב תמיד אל מקום מחצבתה.

כלומר, הנשמה מתגעגעת לשורש שלה, רוצה להידבק במקור שלה, כי כאן בעולם - זה עבודה, זה לא בית. הנשמה משתוקקת למקום המקורי שלה.

 

ממשיך הבעש''ט:
ופן תתבטל ממציאות – לכן סיבבה בחומר שתעשה גם כן עניינים חומריים, כמו אכילה ושתייה ומשא ומתן וכיוצא, שלא תתהלך תמיד בעבודת השם יתברך בסוד תיקון וקיום עם נשמה. וכן הוא במדרגות הספירות קטנוּת וגדלוּת על ידי ''והחיות רצוא ושוב''.

בגלל שנשמה לא מרגישה שעולם -זה בית שלה, אז היא משתוקקת למקור שלה ורוצה לצאת מפה. מה עשה הקב''ה? סיבב אותה בכמה שכבות של חומר. שכבה ראשונה – זה גוף, שכבה שנייה – עולם הזה, כי הבריאה זה - גוף, השכינה זה - אור, נשמה כללית של העולם. שכבה שלישית – זה חברה, זה אנשים שמביאים לך את העולם הזה. רבי הקדוש מקאצק אמר שהוא היה יכול לחיות בלי לאכול ובלי לשתות, אבל ''לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן'' (מדרש תנחומא, פרשת בשלח). אנשים מביאים לו את העולם הזה ואז הוא חייב לאכול שיהיה לו כלי להתמודד עם ענייני עולם הזה שהם מביאים. אבל אם הוא לא היה מקבל אנשים אז לא היה צריך מזון מעולם הזה.

ממשיך הבעש''ט ואומר:
כי תענוג תמידי – נעשה טבע ואינו תענוג.

כלומר, אדם שנהנה ממשהו באופן קבוע ואין לו חסרון של הדבר והוא לא מתגעגע אליו – אז הוא כבר לא נהנה מזה, הוא לא מעריך את הדבר הזה. כשאדם מתרגל למשהו אז הוא לא מעריך את זה.

והוא ממשיך:
לכך האדם עולה ויורד בעבודת השם יתברך – כדי שיהיה לו תענוג, שהוא עיקר עבודת השם יתברך.

אומר דוד המלך ע''ה ''וְהִתְעַנַּג עַל יְהוָה וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ.'' כי תכלית עבודת השם זה תענוג. נכון שיש גם עבודת בהתגברות בהתכפיה ובלי עבודה כזאת אי אפשר להתחיל לעבוד את השם, אבל תכלית העבודה זה - תענוג. מתי עבודת השם תהיה אצל אדם קבועה? מתי שהוא כבש את התענוג מקדושה, מתי הוא זכה להנות מקדושה. כלומר מתי שיש לו תענוג מלימוד תורה, ממצוות, מעזרה לזולת. כל עוד אדם לא תיקן את תענוג אז הוא עדיין בסכנה ורצון שלו עוד לא לגמרי מחובר לרצון השם יתברך. לכן הוא כל הזמן בתנועה רצוא ושוב עד שיזכה לתענוג.

ממשיך הבעש''ט ואומר:
וזה שכתוב (ויקרא ו,ב): זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה . (זה תורה שלמה איך נשמה יכולה להעלות כל דבר בעולם בלי להתנתק מעולם. ) כי המיעוט שאין עולה לו עבודה תמה ומצטער על זה – הוא התכלית של עליה: שיהיה לו אז יותר תענוג.

זאת אומרת שאם אתה מרגיש שאתה לא מצליח אז הקב''ה מגדיל לך געגועים, מגדיל השתוקקות – וזה בחינת רצוא ושוב.

וכתוב: אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה. (ויקרא ו,ו)

אומר הבעש''ט הקדוש:
אפילו כשהולך לעסקיו יקיים ''שִׁוִּיתִי יְהוָה לְנֶגְדִּי תָמִיד: כִּי מִימִינִי, בַּל-אֶמּוֹט.'' (תהילים טז,ח) וגם כתוב ''בכל דרכיך דעהו – והוא יישר אורחותיך''. ( משלי ג,ו)

זאת אומרת שגם בדברים שאדם עושה עם הגוף הוא צריך להעלות אותם לעבודת השם: כל שכבות האלה של גוף גשמי, גוף של העולם, אפילו אוויר - זה גוף, אוויר נושא קול ומחשבות ורצונות של בני אדם ,הוא עמוס ואנחנו נושמים מאוויר הזה ומכניסים דברים פנימה. הדבר היחיד שיכול לטהר את זה – תורה ותפילה ומאה ברכות ביום. אז עולם זה - גוף ואם הוא לא היה כזה אז נשמה לא הייתה יכולה להישאר כאן. לכן הקב''ה מסבב אותנו עם כל מיני פעילויות, מצוות ודברים שצריך לעשות - והנשמה לא מסתלקת. כי אם נשמה מסתלקת לפני שפועלת פעולתה בעולם הזה – אז מה עשינו, בשביל מה באנו לעולם?! הקב''ה לא הביא את הנשמה לעולם על מנת שהיא מיד תברח מכאן. יש דתות שלמות החושבות שנשמה באה לעולם כדי לברוח מכאן, כדי להתנתק מגוף, להתנתק מעולם, להגיד שכל העולם זה דמיון. רוב דתות של מזרח אומרות ככה. אנחנו לא אומרים ככה, אנחנו לא באנו לכאן כדי להשתקע כמו שעולם המערבי עושה, לא באנו כדי לברוח מכאן כמו שעולם המזרח עושה. אנחנו באנו כי שכחנו פה משהו וצריכים לאסוף אותו ולהחזיר ומקום האמיתי שלו, לשורשו.

לכן הקב''ה עושה בכוונה שמביאים לנו ענייני חומר כדי שנשמה לא תברח יותר מדי מהר מהעלום הזה. זאת אומרת שאפילו כאשר אדם הולך לעסקיו אז יכול לעשות ייחודים, לחבר אותה פיסת הבריאה שהוא נוגע בה לבורא יתברך.

זאת הדרך של יהודי: לא להשתקע בתוך הבריאה ולא לברוח מהבריאה אלא להיות ''סולם מוצב ארצה'', בתוך ארציות אבל ''ראשו מגיע שמימה'', נשמה מגיע לקצה העליון להידבק בהשם יתברך. '' והנה מלאכי אלהי''ם עולים ויורדים בו''. תורה, תפילה ומצוות מחברים את הבריאה לבורא ומגלים את הבורא יתברך שמו כל הזמן בתוך הבריאה – וזה נקרא גילוי השכינה.

ממשיך הבעש''ט הקדוש:
ויהיה דבוק בבורא יתברך במחשבה קטנה.

כי יש מחשבה גדולה שאדם נמצא כל לכולו בתוכה ואין לא פנאי בלבו לשום דבר אחר. מחשבה קטנה זה כאשר אדם עושה משהו והוא זוכר שהדבר הזה- אחוז של השם יתברך למעלה. כלומר הוא כן מתפקד וכן מתרכז במה שהוא עושה בתוך העולם, בתוך הבריאה, אבל הוא יודע שזה מאת השם יתברך. הוא עושה עבודה למטה וקשור למעלה.

והוא ממשיך:
לפעמים יש גם כן קטנות למעלה בזעיר אנפין, ומכוח אותו הקטנות יבוא לגדלות.

כלומר, לפעמים את הקטנות מביא את האדם לאפשרות של גדלות. יש לנו כל מיני תקופות אפילו בתוך יום אחד. יש מצב שכל כל דבר הולך לאדם טוב והוא מחובר לחלוטין להשם יתברך – וזה מצב של גדלות. אבל יש גם מצב שכל דבר שאדם רוצה לעשות לא הולך לו והוא לא מצליח להתרכז – המצב הזה נקרא קטנות. כאשר אדם בקטנות הוא צריך לעסוק בפרטים והוא מרגיש צמצום. ולפעמים יש ''רצוא ושוב'' כזה כמה פעמים במשך יום אחד.

כאשר אדם בקטנות יש לו כמה אפשרויות: אדם יכול לברוח מזה – שמאוד שכיח, או אדם יכול להלחם בזה ולנסות להיות בגדלות דווקא כאשר הקב''ה שם אותו בפינה ובקטנות. שני הדברים האלה לא נכונים. אם הקב''ה מניח אותנו במצב של קטנות אז צריך לעבוד את השם בפרטים ובעומק. כי גדלות זה בחינות כלליות וזה לא עיסוק בפרטים. וקטנות זה כאשר אדם עוסק בדברים מאוד קטנים.

כאשר הקב''ה נותן לנו גדלות – זה מבחינת אהבה. אבל כאשר אדם במצב של קטנות אז הוא צריך להתחזק ביראת שמיים. גדלות זה בחינת אהבה, קטנות זה בחינת יראה. אי אפשר לברוח מזה, זה טעות. מצב של גדלות זה מצב של גובה, כאשר אדם יכול להגביה את עצמו מאוד. מצב של קטנות זה מצב של עומק, כאשר הקב''ה לא רוצה שאדם יעסוק עכשיו בענייני הכלל, אבל רוצה שהוא יעסוק דווקא עכשיו בעומק, בדברים פרטיים. כאשר אדם מרים דברים, מעלה אותם ממצב של קטנות איפה הוא נמצא כעת– זאת תורת העולה. אדם צריך לחשוב בצורה כזאת: ''אם השם שם אותי מצב של צמצום וקטנות – אז צריך לקבל את זה- כי זה עבודת השם שלי עכשיו.''

לכן אמר הבעש''ט הקדוש:
ויהיה דבוק בבורא יתברך במחשבה קטנה. לפעמים יש קטנות גם כן למעלה בזעיר אנפין, ומכוח אותו הקטנות – יבוא לגדלות .

מצבים של קטנות וגדלות קיימים גם בעולמות(מקום), גם בשנה(זמן) וגם בנפש – בנשמה של בן אדם. מצבים של גדלות בשנה זה שבתות וימים טובים, מצב של קטנות דקטנות בשנה - זה ט' באב כאשר כל העולמות פקוקים ואין הארה עוברת דרכם. בזהר הקדוש כתוב ט' באב זה בחינת הגיד הנשה, זה יום של סילוק של שכינה, חלילה גם בעולמות, גם בזמנים וגם בנשמות. אז צריך לדעת שיש מצבים של קטנות וזה מה שהקב''ה רוצה ואם אתה לא מקבל קטנות אז לא תוכל אחר כך לעלות לגדלות כאשר יגיע מצב של גדלות.

והבעש''ט ממשיך:
כמו בגחלים: אם יהיה ניצוץ אחד שנשאר – יכול לפתח בהם הרבה עד שיהיה מדורה גדולה כבתחילה.

אפילו בגחלים יש ניצוץ קטן וכאשר אתה בא ומשיב רוח, מנפח – אז אתה מוכן לחזור לגדלות. לא צריך להיבהל מקטנות. עכשיו הקב''ה שם אותי במצב של קטנות – אז צריך להמתין ולא להלחיץ משפחה וכל העולם. עכשיו זה העבודה שלי, אם הקב''ה רוצה שאני אעשה עבודה בקטנות – אז אני עושה עבודה בקטנות.

תקופה לפני פסח – זה זמן לפנות את המיותר, לגרש את החמץ מחיים שלנו. עכשיו לא עוסקים באורות, בגדלות. אחר כך בליל הסדר – אז תבוא הקדושה, אז תבוא הארה גדולה ביותר וייתן לנו כוחות של חירות לכל השנה, זמן חירותינו. זמן -זה מלשון הזמנה, מלשון הזדמנות, הזמנה בשבילנו והזדמנות שלנו לעלות לגדלות. אבל עכשיו, לפני פסח - זה זמן קטנות, עכשיו עד סדר פסח אנחנו מחפשים את החמץ, רודפים אותו עד ששורפים אותו. אנחנו מחפשים חמץ עם נר מתחת למיטה - אולי יש איזה פירור שם. זה לא שיא של קטנות?! אבל זה מה שהקב''ה רוצה, קטנות - זה הכנעה. גדלות – זה דבקות. הקב''ה רוצה שאנחנו נעבוד אותו בכל האופנים.

 

אומר הבעש''ט הקדוש:
וזה שאמר הרבי משה קורדובירו הרמ''ק זכרו לברכה ( שכל תורתו מעולם התיקון) לומר: ''אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה''

כלומר, אם יש לך אש קטנה, אם אתה לא במצב של גדלות, אם אתה מרגיש שעושה דברים קטנים מאוד, עוסק באותן מצוות שאין לך חיות מהן, אבל אתה שומר עליהן, אתה אומר: זה עבודת השם שלי עכשיו – אז אני עוסק בדברים קטנים. וזה נקרא ''אש תוקד על המזבח כל הלילה'', הכוונה שאפילו בגלות, בהסתר - אז ''לא תכבה'', תדע לך שזה עבודת השם שלך עכשיו ולא צריך לחפש גדלות באותם הזמנים.

ממשיך הרמ''ק: ''פרוש: הדביקות הנמשל לאש, רשפיה רשפי אש שלהבתיה (שיר השירים ח,ו). תָּמִיד תּוּקַד עַל-הַמִּזְבֵּחַ -בהצדיק הזובח יצרו בקרבו - לֹא תִכְבֶּה. דאם כן יצטרך להביא אש מחדש.''

כלומר, כל ישראל צדיקים, כמו שכתוב:''ועמך כולם צדיקים, לעולם יירשו ארץ''. הצדיק שבך הוא זובח את היצר כי היצר אומר לך להיות באורות גדולים כל הזמן. וצדיק שבך אומר: לא, עכשיו - עבודה עם דברים קטנים, עם הנר: ''תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם'' (שמות יב, טו). זה עכשיו עבודה שלך ומצווה שלך – לנקות את הבית.

אותו דבר היה בבית המקדש: כהנים נכנסים למשמרת, שופכים מים ומתחילים לנקות. ולפני שיוצאים אחרי כל הקרבנות, אחרי גילוי שכינה – עוד פעם מנקים. משמרת הבא מתחילה גם מניקיון. עבודה של קטנות – היא עבודת הקודש גם כן. ''אל תבוז ליום קטנות'' – אומר נביא זכריה, לא כדי לחפש גדלות בשעה של קטנות. כי ''חיות רצוא ושוב'' – עכשיו אתה ב''שוב'' אבל לצורך התענוג. אם אתה רוצה כל הזמן גדלות – לא תוכל להחזיק מעמד, תענוג תמידי – לא תענוג. לא כדי לברוח מקטנות – כי אם אתה בורח - אז אתה מכבה אש קטנה שיש לך במצב של קטנות, לכן הוא אומר: ''דאם כן יצטרך להביא אש מחדש.'' אם אתה ברחת מקטנות וכבית את האש הקטנה - אז תצטרך להתחיל כל קומה של עבודת השם מחדש. לפעמים זה גם טוב, לפעמים צריך להתחדש. אבל רצף בעבודת השם קונה קניינים חזקים מאוד בנפש. וזה נקרא לעבוד השם בכל אופנים.