פרשת תזריע \ מצורע

• הדפסה

 

 

 

 

 

התורה הקדושה מחנכת אותנו שיש שלושה מצבים כלליים בנפש ובעולם:

 

א. קדושה:

ב. טומאה:

ג. טהרה:

 

דהיינו:

א. חיבור לה' יתברך:

ב. ניתוק:

ג. התחדשות:

 

א. ''קדושים תהיו לה' אלהיכ"ם כי קדוש אני''- מצב של קדושה וחיבור:

ב. ''וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים"- מצב של טומאה וניתוק:

ג. "בדמי טהרה"- מצב של טהרה והתחדשות:

 

מהו ההבדל בין המצבים האלה?:

 

קדושה. רש''י הקדוש מבאר בגמרא שקדושה זה פרישות וחיבור למקור העליון. ''קדושים תהיו להוי'ה אלהיכם כי קדוש אני''. "קדושתכם – מקדושתי". כל דבר המחובר לבורא יתברך עפ"י רצונו חוקיו ומשפטיו - הריהו קדוש ומקודש לו יתברך. ההולך בדרכי השם בדבקות לה' יתברך - הוא קדוש ופרוש מדרכי היפך רצונו יתברך לדרכי השם. חיבור לשורש העליון ודרכיו – זהו קדושה:

 

טומאה. רש''י הקדוש מבאר טומאה מלשון אטוּם, בדבר אטוּם והאטם החוצץ את הארת הקדושה מלהיכנס פנימה. כאשר יש חוצץ ואוטם לקדושה –  אז הדבר הזה אטום ונקרא טמא:

 

טהרה.  חזרה ממצב של טומאה למצב של קדושה. היינו: אופני התחדשות הקדושה ודרכי ההתקשרות לקדושה מחדש המכונות דרכי טהורה:

 

''אִשָּׁה כִּי תַזְרִיע'': כל זמן ההריון האשה שרויה במצב של קדושה כי יש לה הראה רוחנית נפלאה מן המקור העליון המחייה אותה בכפל כפליים: היא ועוברה שבמעיה. הקב''ה בכבודו ובעצמו נותן לה ולעובר כוחות אדירים לגדול ולהתפתח, כמובא במסכת נידה (לא ע"א):"תָּנוּ רַבָּנָן: שְׁלֹשָׁה שׁוּתָּפִין יֵשׁ בָּאָדָם: הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאָבִיו, וְאִמּוֹ. אָבִיו מַזְרִיעַ לוֹבֵן שֶׁמִּמֶּנּוּ מֹחַ שֶׁבְּרֹאשׁוֹ וְגִידִין וְצִפָּרְנַיִם וַעֲצָמוֹת וְלוֹבֶן שֶׁבָּעַין. [אִמוֹ מַזְרַעַת אוֹדֶם שֶׁמִּמֶּנּוּ עוֹר וּבָשָׂר וּשְׂעָרוֹת וְשָׁחוֹר שַׁבָּעַיִן. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹתֵן בּוֹ רוּחַ וּנְשָׁמָה וּקְלַסְתֶּר פָּנִים וּרְאִיַּית הָעַיִן וּשְׁמִיעַת הָאוֹזֶן וְדִבּוּר פֶּה וְהִלּוּךְ רַגְלַיִם וְדַעַת וּבִינָה וְהַשְׂכֵּל. וְכֵיוַן שֶׁהִגִּיעַ זְמָּנּוֹ לִיפָּטֵר מִן הָעוֹלָם - הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל חֶלְקוֹ, וְחֵלֶק אָבִיו וְאִמּוֹ מַנִּיחַ לִפְנֵיהֶם":

 

ועל מנת שהעובר לא השתעמם בתוך מעי אמו - הקב''ה נותן לו חברותא: מלאך תלמיד חכם שמלמד אותו כל התורה כולה {נידה ל ע"ב}: "דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלַאי: לְמָה הַוְּלָד דּוֹמֶה בִמְעֵי אִמּוֹ? לְפִנְקָס שֶׁמְקּוּפָּל וּמוּנָּח, יָדָיו עַל שְׁנֵי צְדָעָיו, וּשְׁנֵי אֲצִילָיו עַל שְׁנֵי אַרְכּוּבוֹתָיו, וּשְׁנֵי עֲקֵבָיו עַל שְׁנֵי עַגְבוֹתָיו, וְרֹאשׁוֹ מוּנַח לוֹ בֵין בִּרְכָּיו, וּפִיו סָתוּם, וְטַבּוּרוֹ פָּתוּחַ. וְאוֹכֵל מִמַּה שֶׁאִמּוֹ אוֹכֶלֶת, וְשׁוֹתֶה מִמַּה שֶׁאִמּוֹ שׁוֹתָה. וְאֵינוֹ מוֹצִיא רְעִי, שֶׁמַּא יַהֲרוֹג אֶת אִמּוֹ. וְכֵיוַן שֶׁיָצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם - נִפְתָּח הַסָּתוּם וְנִסְתָּם הַפָּתוּחַ, שֶׁאִלְמָלֵא כֵּן, אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲיוֹת אֲפִלּוּ שָׁעָה אַחַת. וְנֵר דָּלוּק לוֹ עַל רֹאשׁוֹ, וְצוֹפֶה וּמַבִּיט מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר {איוב כּט ג }:בְּהִלּוֹ נֵרוֹ עֲלֵי רֹאשִׁי, לְאוֹרוֹ אֵלֶךְ חֹשֶׁךְ. וְאַל תִּתְמַהּ, שֶׁהֲרֵי אָדָם יָשֵׁן כָּאן וְרוֹאֶה חֲלוֹם בְּאַסְפַּמְיָא, וְאֵין לְךָ יָמִים שָׁרוּי בְטוֹבָה יוֹתֵר מֵאוֹתָן הַיָּמִים, שֶׁנֶּאֱמַר{שם}: מִי יִתְּנֵנִי כְּיַרְחֵי קֶדֶם, כִּימֵי אֱלוֹהַ יִשְׁמְרֵנִי? וְאֵיזֶהוּ יָמִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם יְרָחִים וְאֵין בָּהֶם שָׁנִים? הֱוֵי אוֹמֵר: אֵלּוּ יַרְחֵי לֵידָה. וּמְלַמְּדִים אוֹתוֹ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר {משלי דּ ד}: "וַיוֹרֵנִי! וַיֹאמֶר לִי: יִתְמוֹךְ דְּבָרַי לִבֶּךָ, שְׁמוֹר מִצְוֹתַי - וֶחַיֵה". וְאוֹמֵר {איוב כּט ד}: בְּסוֹד אֱלוֹהַ עֲלֵי אָהֳלִי. מַאי וְאוֹמֵר? וְכִי תֵּימָא, נָבִיא הוּא דְּקָאָמַר, תָּא שְׁמָע בְּסוֹד אֱלוֹהַּ עָלֵי אָהֳלִי? וְכֵיוָן שֶׁבָּא לַאֲוִיר הָעוֹלָם - בָּא מַלְאָךְ וּסְטָרוֹ עַל פִּיו, וּמְשַּׁכְּחוֹ כָּל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית דּ ז}: לַפֶּתַח חַטָאת רוֹבֵץ":

 

וזהו בחינת אדם הראשון כאשר הוא היה בדבקות עם הקב''ה וראה מסוף כל העולם ועד סופו, לפני שחטא ואכל מעץ הדעת טוב ורע. וכאשר אדם הראשון חטא ונכנס למצב של טומאת הנחש - אז גורש מעץ החיים ועולם התיקון שבגן עדן הרוחני אל עץ הדעת שבחר ועולם התוהו שבעולם הגשמי. כך גם העובר: לאחר לידתו מתעסק עם הגוף הקטן שלו ולא רואה מסוף העולם עד סופו ושוכח את כל התורה שלמד בתוך מעי אמו, ולמשך כל חייו משתוקק לחזור לחוויה של קדושה, של התחברות לשורש ודבקות להשם יתברך:

 

כוחות עצומים עוברים דרך האשה במשך הריונה, עד כדי כך שהגמרא במסכת נידה מספרת שנתפקקים כל איבריה ורק לאחר עשרים וארבע חודשים הם שבים להשתקם ולהתלקט מחדש. אין אלה כוחות אנושיים כלל, אלא כוחות אלוקיים ובאים ממקור הקדושה:

 

''וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים''.  הנה מיד לאחר הלידה צריכה היא לבנות את הקשר עם הקדושה מחדש. כי כעת יש מציאות של מחיצה והפסקה לצורך ההתחדשות והבניה מחדש. מכאן והלאה מתחילה לספור ימי טהרתה ממצב של ניתוק וטומאה על מנת לחדש את הקשר והחיבור מחדש עם הקדושה במדרגה גבוהה יותר מקודם, והוא על ידי דרכי הטהרה בהן מדריכה אותנו התורה הקדושה:

 

מוסיף לבאר מורנו העש''ט הקדוש, שיש שתי דרכים כיצד להתעורר לדבקות ה' ולחדש הקשר עם הקדושה. הוא מביא את הגמרא הידועה במסכת נידה (לא ע''א): "אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר רַבִּי אַמִי: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה - יוֹלֶדֶת זָכָר. אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה - יוֹלֶדֶת נְקֵבָה. שֶׁנֶּאֱמַר: אִשָּׁה כִּי תַּזְרִיעַ - וְיָלְדָה זָכָר. תָּנוּ רַבָּנָן, בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים: אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה - יוֹלֶדֶת זָכָר, אִישׁ מַזְרִיעַ תְּחִלָּה - יוֹלֶדֶת נְקֵבָה, וְלֹא פֵּירְשׁוּ חֲכָמִים אֶת הַדָּבָר. עַד שֶׁבָּא רַבִּי צָדוֹק וּפִירְשׁוֹ {בראשית מו טו}: אֵלֶה בְנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם, וְאֶת דִּינָה בִתּוֹ - תָּלָה הַזְּכָרִים בַּנְּקֵבוֹת, וְאֵת הַנְּקֵבוֹת בַּזְכָרִים":

 

אלא שכל המהלך דורש מורנו הבעש"ט על דרך ב' מיני דרגות של ההתעוררות לעבודת ה', והוא דבר השייך לכל נשמה ונשמה. האם המציאות החיצונית והחברה מעוררת את האדם או ההוא מתעורר מעצמו מצד נשמתו פנימה לעבודת ה' להשפיע אל המציאות:

 

האם אני מעורר את השחר או השחר מעורר אותי?:

מי משפיע על מי?:

 

וכלשונו הטהור:

ענייןא': הוא שמתעורר הוא תחילה בתשובה וכיוצא בדבר טוב - ואחר כך מסייעין אותו מלמעלה, כדין {יומא לח ע"ב}: בָּא לִטָּהֵר - מְסַיְּעִין אוֹתוֹ, ע"כ.

 

כלומר, קודם כל הוא בא בהשתוקקות והתעוררות הרצון, הוא עושה את המאמץ, הוא רוצה להיטהר, הוא רוצה להתקדש ואחר כך מבקש סיוע - ואז הקב''ה נותן לו כל הבריאה כולה לסייע, והוא בחינת זכר ותוצאת ההתעוררות: רחמים.

 

והוא ממשיך:

התעוררותב': שאינו נותן לב לשוב מעצמו בתשובה או לעשות טוב, כי אם על ידי שמעוררין אותו מלמעלה תחילה - אז מתעורר למטה לעשות תשובה.

 

היינו המציאות החיצונית באה לעורר אותו מבחוץ בכל מיני אופנים, והרבה שלוחים למקום, והוא בחינת נקבה ותוצאת התעוררות זאת: מידת הדין. כי הוא מקבל את הדברים מבחוץ בלא מאמץ ובלא כלים, הוא אינו יוזם אלא מציאות באה לעורר אותו. ומה תוצאות ב' המהלכים?

 

ממשיך מורנו הבעש''ט:

והנפקותא בין שני התעוררות אלו: בסוד אִשָּׁה מַזְרַעַת תְּחִלָּה - יוֹלֶדֶת זָכָר - שהוא רחמים. והכי נמי כך: אם התעוררות מלמטה תחילה שהוא מיין נוקבין, ואחר כך בא מלמעלה מיין דכורין - הוי זָכָר רחמים. ובהיפוך - הוי דינא.

 

כלומר, אם אין אתה יוזם ומתעורר מעצמך אלא הקב''ה שולח שליחים כדי לעורר אותך - אזי התעוררות זו באה במידת הדין וקשה יותר:

 

מכאן הצורך לאחוז בנקודת נשמתו ולהיות "נאמן לנקודה הפנימית שבלב – ששם הנשמה", כלשונו הטהור. כי ע"י אחיזת עצמו לבו ונשמתו – יוכל תמיד לעורר עצמו לעבודת ה' ולהתקשרות עמו יתברך ולהוליד רחמים חדשים בעולם: