פרשת ראה

• הדפסה

 בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
פרשת ראה
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו'
בית הבעל שם טוב

א) לראות את הטוב

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. (דברים יא כו)

 

בפרשת ראה עיקר זה תיקון ראיה, זה לא רק עניין שלא לראות משהו, לא רק שמירת עיניים אלא גם מה צריך לראות, לראות את הטוב.

אומר הבעש''ט הקדוש שצריך לראות כל מלה ומלה מהתחלה: רְאֵה אָנֹכִי – מה יהודי צריך לראות? - מה השם רוצה ממנו.
אחר כך כתוב: נֹתֵן – הקב''ה כל הזמן נותן לעולם ולא מקבל שום דבר. בשמים לא מקבלים אלא נותנים. לפעמים יש לנו קושי לקבל, לפעמים אנחנו לא יודעים איך לקבל את השפע ואת הברכה שהשם נותן לנו. מה הכלי שיכול להחזיק את הברכה? הכלי הוא שלום. אם אנחנו בשלום בינינו אז אנחנו יכולים להחזיק את הברכה. אבל אם יש מחלוקת אז קערה נחלקת לשתים ושפע נופל, הברכה נופלת למטה, חלילה. לכן צריך כלי מחזיק את הברכה. אצל נכדו של הבעש''ט, רבי נחמן מברסלב יש תורה מפורסמת בליקוטי מוהר''ן (תורה רפ''ב ) שמלמדת איך אדם יכול לראות נקודות טובות בזולת וגם בתוך עצמו.
אומר דוד המלך ''אין שלום בעצמיי'' – זאת אומרת שלפעמים לאדם אין שלום בתוך עצמותו ואז הוא לא יכול להחזיק את הברכה בתוך עצמו. אז הוא צריך להשיג שלום בינו לבין קודשא בריך הוא – זה עיקר העניין.
אחר כך אומרת התורה: נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם – מתי נותן? כל יום. מה הוא נותן? ברכה וקללה וזאת אומרת – כוח הבחירה שאדם יכול לקחת או ברכה או,חלילה, להיפך.
אומר הבעש''ט הקדוש: יש בחינות ברכה בכל דבר שיש בעולם. ובגלל שלא מתבטל לרגע כוח הבחירה - אז מדבר הכי טוב אדם יכול לעשות קללה, חלילה. אבל גם ההיפך – בכל דבר שנראה כמו קללה אדם יכול לתפוס את הברכה שיש בו.
כמובן אם אנחנו שומרים על הכלל: אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.
על ידי מצוות לא תעשה מכונות ''שמור'' אנחנו נשמרים מהקללה. על ידי מצוות תעשה מכונות ''זכור'' אנחנו מזכירים ברכת השם בעולם ונותנים לה תוקף. לכן יש בחירה בכל דבר כי הכל תלוי במה אדם מפיק מכל דבר.
אומר רבי מנחם נחום מטשארנביל בספר ''מאור עינים'' (פרשת ראה): ''כנודע שמחטא אדם הראשון נעשה התערבות טוב ורע שבכל הדברים שהוא רואה בעיניו יוכל לראות הטוב או הרע שיש שם והאדם גם כן הוא מעורב מטוב ורע כנודע שהוא בחינת היצר טוב ויצר הרע שבאדם והרע שבו נמשך אחר הרע שבהדבר והטוב נמשך אחר הטוב שבהדבר שרואה אותו מדברי עולם הזה וכל אחד לפי מה שהוא אם הגביר בקרבו חלק הטוב על הרע ונכלל שמאל בימין שנכבש עבד שהוא היצר הרע תחת רבו כך בדבר ההוא שרואה אינו רואה רק הטוב שבו ומקרבו אל שרשו שהוא בחי' הא' כאמור ולהיפך ח"ו כשהוא אדם שאצלו התגברות הרע על הטוב ח"ו אזי כשרואה שום דבר אינו רואה כי אם שם בדבר ההוא ומכליל ח"ו הטוב שהוא ימין בהשמאל ח"ו ומפסיקו מאור אין סוף ב"ה שהאציל וצמצם את עצמו מאות אל אות מעולם אל עולם ממדריגה אל מדריגה עד סוף המדריגות.''
מדוע יכולה להיות, חלילה, קללה?
אומר הבעש''ט הקדוש: מצד שאין לו דבקות בפנימיות התורה והמצוות.
כלומר, אם אדם לוקח כל דבר בחיצוניות, גם התורה הקדושה, חלילה, אשפר לעשות ממנו סמא דמותא. כתוב במסכת סוכה: ''אף דברי תורה יש בם להמית ולהחיות היינו דאמר רבא למיימינין בה סמא דחיי למשמאילים בה סמא דמותא'' שלא נדע. זאת אומרת שיש לנו בחירה לקחת אפילו תורה למקום לא טוב, חלילה. אמר הבעש''ט שיש כאלה אנשים שהתורה בשבי עצל שכל אנושי שלהם וצריך להוציא אותה משם.
אומר הבעש''ט הקדוש: יש בחינות ברכה וקללה – מצד שאין לו דבקות בפנימיות התורה ומצוות. כי אם על ידי אשה מקושטת לתלמידי חכמים בעניינים ניאותין לכל אחד מישראל, לפי בחינתו וחשקו.
זאת אומרת שהוא צריך לקבל משהו חיצוני כדי להתעורר לפנימיות שיש בתורה. עם אדם הולך לתורה הקדושה באופן של ברית - הכל לברכה. אבל אם הוא הולך באופן ''זה מתאים לי וזה לא מתאים לי'' – זה קללה. אם אדם עושה מה שהוא מבין ולא עושה מה שהוא לא מבין – אז הוא עובד את ההבנה, את השכל שלו – וזה קללה. על זה אמר שלמה המלך, החכם מכל אדם: בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן (משלי ג ה)
 

ב) לראות את בית המקדש
מביא הבעש''ט הקדוש פסוק מפרשת ראה:
כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ. (דברים יב כא)

אומרת גמרא במסכת זבחים שכל עוד לא נתן הקב''ה מקום לבית העולמין – כינוי לבית מקדש – היה משכן עובר ממקום למקום בתוך ארץ ישראל ואז היה אפשר להקים במה ולהקריב שם זבח שלמים. אבל מאותו רגע שנבחר מקום של בית העולמים אסור להקריב קרבנות בחוץ.
כי אומרת תורה:
כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהֹוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ: (דברים יב יד)
מי שמקריב קרבנות בחוץ, כמו שעושים שומרונים עד היום – עונש זה כרת. לכן אומרת התורה: ''כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם'' – אתה לא יודע את המקום כי בשביל זה צריך נבואה וצריך הוראה של שבעים זקנים כדי למצוא מקום אשר ''יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ'' - כתוב בעתיד שיבחר השם מקום איפה יתגלה שמו בעולם. במשך אלפי שנים לא ידעו איפה המקום.
מי גילה את המקום? דוד מלך ישראל! ישב דוד מלך ישראל יומם ולילה והתגעגע למצוא את המקום כדי שמשכן יפסיק לזוז ממקום למקום. דוד המלך לא הסתפק בחלק של התורה כמו שיש לנו היום – בלי בית המקדש בלי מצוות של בית המקדש שהם שליש מכל תרי''ג המצוות. כתוב בפרשת ראה: ''כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ תִדְרְשׁוּ שָׁם לְשִׁכְנוֹ וּבָאתָ שָּׁמָּה'' (דברים יב ה)
כלומר, יש לנו מצווה לדרוש, להגיע שמה. איפה כל זה היום, איפה געגועים שלנו לבית המקדש? כתוב בתהלים (קב יד):
אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי עֵת לְחֶנְנָהּ כִּי בָא מוֹעֵד. אבל מה ההמשך?
כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ וְאֶת עֲפָרָהּ יְחֹנֵנוּ.
דוד מלך ישראל חי וקיים יחיד שיש לו חיות לכל עם ישראל לכל קומה של מלכות – אז הוא לא היה יכול להירגע, הוא התגעגע לבית המקדש ולכן הקב''ה שמע אותו. דוד מלך ישראל קיבל משלושה נביאים: עדו הנביא, נתן הנביא ושמואל הנביא – רבו המובהק. פעם נכנס נתן הנביא וראה אותו מצוער ושאל: מה אתה מצוער אדני המלך? אמר לו: מתי יבוא אלי ארון אלהי''ם? נתן הנביא מיד קיבל נבואה על המקום ואמר: כל אשר תאווה נפשך עשה כי השם עמך.
להגיד למישהו שהשם עמו – זה לא דבר פשוט. אנחנו רוצים הרבה דברים אבל לא תמיד רצונות שלנו משתווים עם רצון השם. דוד המלך רצה את רצונו של השם, הייתה לדוד השתוות הרצון. ואם יש לך השתוות הרצון, אם אתה רוצה מה שהשם רוצה, ומה שהשם לא רוצה אתה לא יכול לסבול – אז השם עמך כי אתה - התמשכות של רצון השם בתוך הבריאה, אתה סוכן של קודשא בריך הוא בתוך העולם. אז כל מה שאתה רוצה השם ייתן לך.
אמר דוד המלך: אני רוצה לדעת את המקום אשר יבחר השם. מיד קיבל נבואה שזה במקום של עם יבוסי - אחד משבע עמים שהם כנגד שבע מידות. הבעש''ט מלמד אותנו שעם יבוסי הוא כנגד מידת המלכות. שם ממליכים את השם: מקדש מלך עיר מלוכה - מתעוררת המלוכה שם. דוד המלך הלך לשם ברוח נבואה וגילה את המקום – בשבט בנימין. אז הוא הבין מה שאמר השם: כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה בְּאַחַד שְׁבָטֶיךָ.
''אַחַד שְׁבָטֶיךָ'' – זה בנימין. רש''י הקדוש לפני כאלף שנה אמר שבנימין היה מיוחד בשלושה דברים: אחד – הוא נולד בארץ ישראל, שתים – הוא היחיד שלא השתחווה לעשו, ודבר השלישי – הוא לא מכר את יוסף, הוא לא היה עם האחים שלו בזמן מכירת יוסף. זאת אומרת שיהודי שכל כולו אחוז בארץ מלכות השם, שלא משתחווה לשום נוכרי, לשום תרבות זרה, שלא מוכר את אחיו בגלל איזה הסכמים – אז אצלו תהיה קדושה, שם אפשר לבנות בית המקדש. לכן דווקא שבט בנימין, אפילו לא שבט יהודה. דוד היה משבט יהודה והיה יכול לחפש מקום של בית המקדש בשבט שלו, אבל הוא לא רצה לנחש, מי שמנחש – זה לבן, ולבן הוא בלעם. דוד המלך קיבל את זה בנבואה מרוב געגועים ותפילות שלו. כתוב: תִדְרְשׁוּ שָׁם לְשִׁכְנוֹ וּבָאתָ שָּׁמָּה. אז הוא דרש ובא לשם והקב''ה הראה לו את המקום. היו עם דוד המלך עדו הנביא ונתן הנביא. אבל כדי לדעת מקום המזבח, מקום אבן השתייה וכל המידות היה צריך רבו המובהק – שמואל הנביא. בשביל זה היו צריכות רדיפות, והוא היה נרדף על ידי מלכות שאול שתמיד נרדפת את אלה שרוצים מלכות השם ולא מלכות עצמם. אלא שממליכים את עצמם נקראים מלכות שאול. כי איך ביקשו מלכות שאול? ''עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם''(שמואל א, ח ה), אז קיבלו אותה המלכות שממליכה את עצמה ורודפת את אלה שרוצים להמליך השם – מלכות דוד. כי מלכות שאול היא ככל העמים, ''עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם''. מתחילים מ''שפתנו'' ממערכת השיפוט, מחונטה שיפוטית, מדיקטטורה שיפוטית.
דוד ושש מאות מרי נפש שלא היו במסגרות ולא הייתה להם מתיקות משום מסגרת, הם היו מרי נפש - הייתה להם נפש מרירה כי לא היה בית מקדש ושכינה לא התגלתה בעולם. אבל הם מסכנים את מלכות שאול כי מי שממליך את השם הוא כופר בכל מלכות אנושית – אם הקב''ה מלך העולם אז מלך בשר ודם הוא לא מלך העולם, ושלטון ומסגרת – הכל ''לא'' חוץ מהשם ותורתו שזה החוקה. לכן אנחנו בתפילה לא מבקשים מלכות שאול אלא '' את צמח דוד עבדיך'' ומסיימים את הברכה: ''ברוך אתה השם מצמיח קרן ישועה''. איך תבוא ישועה? דרך מלכות דוד ולכן אנחנו כל יום מתפללים על מלכות דוד משיחיך.
אנחנו מתפללים בברכת המזון מדאורייתא על זה, כל מי שלא אמר מלכות דוד לא יצא לדי חובתו. מדובר על ברכה שלישית על ירושלים שקבעו דוד בית דינו ושלמה – תקנת הנביאים. בתפילה אנחנו מזכירים שלוש פעמים דוד המלך.
לכן דוד המלך – זה מי שהתפלל ומי שנרדף על ידי שאול ועל ידי הרדיפה זכה. באותו לילה כאשר שאול כמעט שתפס אותו דוד הגיע עד הרמה ושם היה שמואל הנביא – רואה הגדול – ושעה לפני בוקר כאשר הם כבר הכינו את עצמם לנבואה על ידי כלי נגינה ודוד המלך ישב בעליה ( כך גמרא בשבת מספרת) ולמד משמואל הנביא כל חוקי בית המקדש – כל קודשים וטהורות – וקיבל משמואל מה שתלמיד וותיק לומד מאה שנה וידע הכל על בוריו. לקראת הבוקר בא שאול, שמע ניגוני הנביאים ובעצמו התחיל להתנבא, בסוף התחבק עם דוד המלך,'' וגם שאול בנביאים''. כתוב על שאול: ''כבן שנה שאול למלכו'' כי היה טהור וקדוש ולא חטא עף פעם, רק שמלכות זה דבר משחית אלא אם כן ממליכים את השם. מי שממליך את עצמו – יהיה מלך הכי גרוע שבעולם.
אלה שרוצים לשלוט, אלה שרוצים למלוך – כבר נדפס עליהם צורת הנחש. הם נראים כנחש שבעצמו מרד בהשם יתברך. לכן אדם צריך לבחור: או הוא ממליך את השם או הוא עוזב את המלכות. אבל אם הוא תופס מלכות – אז הוא מזדהם. וזה מה שקרה לשאול שקודם היה כמו תינוק בן שנה שלא חטא.
כתוב התורה: כי ירחק ממך המקום.
ואומר הבעש''ט הקדוש: פרוש הפסוק ( חבקוק ג יב): ''בְּזַעַם תִּצְעַד אָרֶץ בְּאַף תָּדוּשׁ גּוֹיִם.'' זע''ם ראשי תיבות: ז'ביחה, ע'ירובין, מ'קוואות שעל ידי דברים אלו - תצעד ותתייסד הארץ.
כלומר, איך מתקנים את הארץ? זביחה – שחיטה כהלכה, עירובין – שני דברים: שבת כהלכתה ודבר נוסף ''כל ישראל ערבים זה לזה'' – אהבת ישראל, ודבר שלישי - מקוואות שזה טהורה.