פרשת וארא

• הדפסה

 

 

פרשת וארא
הבעש"ט על פרשת שמות
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו' בית הבעל שם טוב

תפילה

כתוב בספר ''עמוד התפילה'' תורה קב:
''דהתפילה בכל יום צריכה כוונה אחרת''. כמו שאומרת משנה (מסכת אבות ב, יג): ''רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הֱוֵי זָהִיר בִּקְרִיאַת שְׁמַע (וּבִתְפִלָּה). וּכְשֶׁאַתָּה מִתְפַּלֵּל, אַל תַּעַשׂ תְּפִלָּתְךָ קֶבַע, אֶלָּא רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא.''

הנשמה צריכה להתחבר עם השם יתברך וצריכה גם להתחנן שהוא ייתן לה להיכנס לארמון המלך, לבקש את ההתקשרות ואת הדבקות להשם יתברך. כי כל יום חדש אדם הוא לא אותו האדם ועולם הוא לא אותו העולם שהיה מקודם, והקשר בינו לבין הבורא הוא שונה כל רגע ורגע, כי השם יתברך רוצה שיעבדו אותו בכל האופנים ובכל המדרגות. תפילה יכולה להיות תפילת ההרגל ואפילו בכוונות כאשר על כל מילה צריך לעשות כוונה מסוימת - אז אדם מתרגל לתרגם כל מילה למשהו אחר. לעומת זה אצל הבעש''ט הקדוש אין תמורה ותרגום, אלא הוא מלמד אותנו בשעת התפילה ולימוד תורה להתחבר לאותיות שבהן נבראו (ונבראים כל רגע ורגע) שמים וארץ, כי יש לכל אחת מהאותיות הארה אחרת. ודרך התחברות לאותיות התורה, התפילה והמחשבה צריך להרים את כל העולם להשם יתברך, לפי מצבו של העולם והאדם עכשיו, אם בגדלות ואם בקטנות. שהרי כל התורה כולה הם שמותיו התברך.

לכן אומר הבעש''ט הקדוש:
דהתפילה בכל יום צריכה כוונה אחרת.

זה דורש מאדם להקשיב לנשמתו. כדי שאדם יחבר את עצמו להשם יתברך אז צריך שיהיה לו את עצמו. וכדי לחבר את העולם צריך לדעת באיזה מדרגה נמצא את העולם עכשיו: במידת הדין או במידת הרחמים. ולמדנו מהבעש''ט הקדוש: '' דע מה למעלה ממך''. כלומר, אתה רוצה לדעת מה קורה למעלה ? - דע ממך, תסתכל מה מאיר בנשמתך, אם אתה במידת הדין או מידת הרחמים - ואז תדע מה קורה בעולם, אם העולם במידת הדין או במידת הרחמים. אז תדע איך להתפלל לפני הקב''ה כי התפילה היא התקשרות בין הבריאה לבין הבורא.

וזהו שאמרו בש''ס (ברכות כא ע''ב): ''אמר רבי יהודה, אמר שמואל: התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא ציבור שמתפללין, אם יכול לחדש בה דבר – יחזור ויתפלל, ואם לאו – אל יחזור ויתפלל.'' תמוה, כי שולחן ערוך פסק שכן צריך להתפלל, לעמוד לפני המלך אפילו אם אתה לא יכול לחדש דבר. אבל במקור הפסיקה הזאת היא לפי המדרגה שלנו, בגלל שאנחנו לא עומדים על מדרגת ישראל המקורית, בגלל שאנחנו צריכים לצאת מן הגלות פרטית וכללית. אבל במקור אדם חייב לחדש משהו בכל תפילה ותפילה. כמו שהקב''ה ''מחדש כל יום מעשה בראשית'' כך בן אדם צריך כל יום לחדש את הקשר שלו עם הבורא יתברך.

מביא הבעש''ט הקדוש:
וראיה מוכרחת לזה: דעניין תפילה הוא לברר ניצוצות מרפ''ח ניצוצות מאנין תבירין , וזהו בסוד העלאת מיין נוקבין למלכות להיזדווג אשה בבעלה''. (תיקו''ז, תיקון לא עה ע''א).

כלומר,בכל תפילה שאדם מתפלל הוא מתקן את העולם. ''מאנין חבירין'' - זה כלים שבורים. כאשר אדם מתפלל הוא מתקן כל כלים שבורים של הבריאה.

כתוב בתורה:
וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם וְרוּחַ אֱלֹ"הִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם. (בראשית א,ב)
הבעש''ט הקדוש היה מפרש את זה בשני אופנים:
אופן הראשון – בשביל גברים במקווה – להתפלל ישועות, לעשות ייחודים במים כאשר גוף מתחת המים והמחשבה, ייחודים וכוונות מעל המים. כי כתוב: ''וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמָּיִם''. לכן הוא היה פועל ישועות כאשר היה כל כולו מתחת המים אז היה פוקח עיניים ורואה את האור מעל המים.

אופן השני – לקבוץ רפ''ח ניצוצות שזה מאתיים שמונים ושמונה ניצוצות שנפלו בתוך קליפות בשבירת הכלים ולחבר אותם חזרה לבורא. ניצוצות הנפש מקבצים ומעלים על ידי מצוות, ניצוצות הרוח – על ידי תפילה, ניצוצות הנשמה ועל ידי לימוד תורה.

תפילה זה גם זיווג עם השכינה, כל אופנים של תפילה זה עניינים של זיווג, של חיבור שלנו לבורא יתברך. אנחנו, ישראל, לא שייכים לבריאה אלא לבורא, אנחנו סוכנים של הבורא בתוך הבריאה ונקראים: ''סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה'' (בראשית כח, יב) ועל ידי מצוות , תפילות ותורות – ''וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹ"הִים, עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ'' - בתוכנו כי ישראל הוא הסולם - ואז ''הִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו''. כל עניין של תפילה, עמוד התפילה איפה האדם עומד – הכל זה אמצעים כדי לחבר בריאה לבורא ולגלות בורא בתוך הבריאה, כל זה עניין של התחברות, זיווג, דבקות.

לכן מביא הבעש''ט הקדוש:
דעניין תפילה הוא לברר ניצוצות מרפ''ח ניצוצות מאנין תבירין ''.

לפי זהר ולפי דבריו של הבעש''ט שבירת הכלים קרה בחטא אדם הראשון ואנחנו צריכים לחבר את אדם הראשון מחדש על ידי תפילה, ובלשון זהר: '' וזהו בסוד העלאת מיין נוקבין למלכות להיזדווג אשה בבעלה''.

כתוב במסכת חגיגה שיש מים עליונים צוחקים ומים תחתונים בוכים. ביום השני של בריאת העולם כדי שתהיה בחירה חופשית אז הבדיל הקב''ה בין המים עליונים לבין המים תחתונים:
'' וַיַּעַשׂ אֱלֹ"הִים, אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ; וַיְהִי כֵן.'' (בראשית א,ב)
זאת אומרת שקודם לכך הייתה מציאות אחת, עכשיו יש מציאות עליונה , תחתונה ורקיע באמצע. המים מעל הרקיע נקראים מים עליונים וגם מים זכרים מלשון זכר, שמשפיע, משאיר זכר בפעולתו. אז מים עליונים צוחקים כי נמצאים בדבקות. ומים תחתונים שנקראים מיין נוקבין היינו: מים נקבות שכל עניינם זה לקבל ולעשות שלמות במציאות. והם בוכים כי הם רחוקים ורוצים עוד פעם להידבק במים עליונים. מה מחבר מים תחתונים - כל החומר שנמצא תחת הרקיע- לחומר העליון של המציאות, לחומר הזכרי? מה מחבר ענפים לשורשים? תפילה. תפילה מחברת את המים התחתונים למים העליונים, כלים לאורות, ענפים לשורשים, בריות לבורא, כל מציאות התחתונה למציאות העליונה.

לכן עניין של תפילה הוא:
א) לברר רפ''ח ניצוצות ''מאנין תבירין'', לתקן כל מה ששבור בבריאה, להרכיב מחדש אדם הראשון. על ידי מה? וזה בחינה:
ב) וזהו בסוד העלאת מיין נוקבין למלכות. יש לנו כאן עליית המציאות, עליית מים תחתונים, עליית מים נוקבין, קוראים להן מ''ן, עליית אור חוזר. אדם צריך להעלות הכל שיש לו לבורא, כל הנברא לבורא, ענפים לשורש. אבל הוא גם מוסיף ''למלכות''. כי מלכות המקורית, מלכות אמיתית - זה מלכות שמיים ולא מלכות הארץ. למלכות יש בשורש למעלה, אבל יש גם מלכות נפולה - זה כאשר אדם חושב שהוא יכול למלוך ולשלוט. כמו שיש יראה נפולה, אהבה נפולה ואמונה נפולה - אז יש גם מלכות נפולה. ואנחנו צריכים להעלות אותה למלכות דאצילות, בלשון קבלה, וזאת אומרת מלכות השם, מלכות שמיים. אנחנו צריכים להמליך השם על כל דבר שיש בבריאה, להעלות הכל אליו, להגיד להשם: ''כל המציאות היא שלך ואתה עושה איתה הכל שאתה רוצה, ואני מסכים, אני משתתף בזה''. וזה נעשה על ידי תפילה.

לפי הבעש''ט הקדוש תפילה זה האמצעי לתקן את כל העולם, היא האמצעי להידבק בהשם יתברך, היא האמצעי לחבר את הבריאה לבורא, והיא האמצעי להמליך את הבורא על כל בריאתו אשר ברא.

לכן אומר הבעש''ט הקדוש: '' וזהו בסוד העלאת מיין נוקבין למלכות להיזדווג אשה בבעלה''.

כלומר, איש, חתן - זה השם יתברך, אשה, כלה - זה אנחנו, כנסת ישראל. בשביל זיווג צריך שתהיה טהורה וזה כל הכנות לתפילה, ותפילה עצמה- זה שעת הזיווג. זיווג זה לא רק עניין להוליד - שזה דבר חשוב מאוד - אלא גם זיווג לבנייה. איש ואשה כאשר הם באים לידי קידושין לזיווג - אז מרכיבים אדם הראשון מחדש, בונים אדם הראשון המתוקן לפני השבירה, לפני שהוא אכל מעץ הדעת טוב ורע, לפני נחש. אז התפילה באה לבנות עולם מחדש, לחבר את העולם לבורא יתברך, להמליך אותו, ובנוסף לכך להביא לידי הזיווג את מידת הרחמים ואהבת עולמים.

מוסיף הבעש''ט הקדוש:
והעלאת הניצוצות - הוא המחשבה העולה במחשבתו לאדם בשעת תפילתו.

כלומר, איפה התנוצצות של אור שהיא בחינה רוחנית אצלי בשעת בתפילה? אז הבעש''ט אומר: במחשבות ורצונות שמאירים בתוכי בשעת התפילה. אפשר להתייחס לזה כמו למחשבות זרות, כמו למשהו שמפריע, ואפשר להתייחס לזה כמו למשהו שבא אלי כדי שאני אחבר אותו להשם יתברך. מחשבות זרות - זה לא משהו שבא להציק, זה משהו שבא להילקט, זה חומר של התפילה. אם אני באמצע התפילה ובא אלי איזה מחשבה, אז מה אני עושה? אני דוחה אותה, מבזה אותה? יש גם שיטה כזאת. אבל במחשבה הזאת מלובש ניצוץ נפול, נצוץ שבור, חלק מהכלל שהוא פרט בלי חיבור לכלל. אז צריך לחבר אותו בתפילה כי אני עמוד התפילה, אני - ''סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה'', אני צריך לחבר את הכל מחדש. זה עבודה שלי, לכן אני עומד לפני המלך בתפילה. אני צריך לקחת מחשבה הזאת ולחבר אותה מחדש להשם יתברך, לתת לה ציור הנכון, הממותק, הקדוש, הטהור אצל השם יתברך.

למשל, אם בתוך התפילה באה לאדם איזה מחשבה שמעוררת אצלו כעס, אז הוא צריך לדעת שזה יראה נפולה כי במקום יראת שמיים, יראת כבוד היא מעוררת כעס. מיד יהרהר ביראת שמיים כדי להעלות את המחשבה לבורא. אם באה תאווה - זו אהבה נפולה. כוח חיבור באדם - זה אהבה, אבל חיבור יכול להיות לא טהור. אז צריך להעלות אותה לשורש כי כוח של חיבור ברא הקב''ה בשביל קדושה וטהורה, אז צריך לתת למחשבה הזאת ציור טהור וקדוש.

עצת הבעש''ט הקדוש - להרהר בשם הוי''ה בניקוד של ''אהבה'' להעלות תאווה שהיא אהבה נפולה, להרהר בשם הוי''ה בניקוד של ''יראה'' כדי להעלות כעס שהוא יראה נפולה, להרהר בשם הוי''ה בניקוד של ''אמונה'' כדי להעלות גאווה שהיא אמונה נפולה.
ניצוצות הם המחשבות והרצונות הבאים בעת התפילה וצריך להעלות אותם דרך שלושת העמודים הידועים: קו ימין - אהבה, קו שמאל- יראה, קו אמצעי - אמונה.

ממשיך הבעש''ט הקדוש ואומר:
והחכם אשר עיניו בראשו - יודע מן המחשבות זרות לברר הפנימיות שבו, שהוא ניצוצות קדושות שנכנסו בתוך הקליפות ונעשו מחשבות זרות.

זאת אומרת שעכשיו צריך לקלף את המחשבות הזרות ולהעלות ניצוצות שיש בתוכן. אם אדם תופס את זה - אז הוא מיד מעלה את המחשבות ורצונות כמו שאמרנו. ואם קשה לו אז שעת התפילה שלו - זה מלחמה. צריך להכניע חיצוניות של אותן המחשבות, לקלף, להוריד חיצוניות. אחר כך צריך לעשות הבדלה: להבדיל את עצמו מכל הזדהות עם החלק החיצוני של הקליפה. אחר כך אפשר להגיע להמתקה - לחבר חלק הפנימי שוב לשורש.