פרשת מצורע

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחת הראשונים
    הבעש"ט על פרשת מצורע
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

סגולה לרפא הגוף והנפש – לשמוע ולקבל מוסר
ויקרא יד ב - ה
"זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת אֶל כְּלִי חֶרֶשׂ עַל מַיִם חַיִּים. ובמדרש {תנחומא סימן ג}:
בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ כמה? שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת. מה נשתנה קרבנו משאר קרבנות? על שספר לשון הרע, לפיכך אמר הכתוב יהא קרבנו - שְׁתֵּי צִפֳּרִים. צפרים - שקולן מוליכות, וְעֵץ אֶרֶז - הארז הזה אין גבוה ממנו, ולפי שהגביה עצמו כארז באה עליו הצרעת. דבר אחר: אמר רבי שמעון בן אלעזר: על גסות הרוח הצרעת בא, שכן אתה מוצא בעוזיהו כתיב {דברי הימים ב כו טז}: וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית, וַיִּמְעַל בַּיהֹוָ"ה אֱלֹהָיו, וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל יְהֹוָ"ה לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וכתיב {דברי הימים ב כו יט}: וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים - וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית יְהֹוָ"ה מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. האזוב הזה - אין באילנות שפל ממנו, ולפי שהשפיל עצמו - לפיכך מתרפא על ידי אזוב. וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת. למה שוחט אחת ומשלח אחת? אלא, אם עשה תשובה - אין הצרעת חוזר עליו וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן. מהו וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן? הוא בא למה שהכל רחוקים ובדלים ממנו, שכן דוד אומר {תהלים לח יב}: אֹהֲבַי וְרֵעַי - מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ, וּקְרוֹבַי - מֵרָחֹק עָמָדוּ. וכן הוא אומר {ויקרא יג מו}: כָּל יְמֵי אֲשֶׁר הַנֶּגַע בּוֹ יִטְמָא - טָמֵא הוּא, בָּדָד יֵשֵׁב מִחוּץ לַמַּחֲנֶה מוֹשָׁבוֹ. מחוץ למחנה ישראל, לכך נאמר: וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן, והוא בא. מה תקנתו ויתרפא? ישפיל עצמו מגאותו כתולעת וכאזוב {רש"י ויקרא יד ד}.
העצה: שיקח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב, גבוה ונמוך - שישפיל דעתו מגסות הרוח, כדי שיוכל הכהן שהוא הצדיק להעלותו":

על מה באים ייסורים וסגולה להינצל מהחיצונים
ויקרא יד לה
"וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. הנה ראוי להבין כי המצוות הן נצחיות מעצמותו יתברך, והוא בכל זמן ובכל אדם. דהאדם הוא עולם קטן, ויש בו ד' יסודות כמו שיש בכללות העולם: דומם צומח חי מדבר. והאדם על ידי פגם עוונותיו, הן בעצמו או משורש נשמתו שהיה באדם הראשון בד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשייה. והאדם צריך להעלות ניצוצי נשמתו, הן על ידי אכילתו או תורתו ותפילתו, עד שיברר כל ניצוצין שלו, אשר זהו תכלית בריאת האדם וסוד מספר ימיו, כמו שכתוב {תהלים לט ה}: הוֹדִיעֵנִי יְהֹוָ"ה קִצִּי וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא, אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי? כי כמו שצריך לתקן ולהעלות הניצוצין במספר הימים - כך ניתן לו שני חייו. ובעֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ {קהלת ח ט}, רוצה לומר: כי העוונות של האדם הם המייסרים את האדם בעצמו, כמו שכתוב {ישעיה סד ו}: וְאֵין קוֹרֵא בְשִׁמְךָ מִתְעוֹרֵר לְהַחֲזִיק בָּךְ, כִּי הִסְתַּרְתָּ פָנֶיךָ מִמֶּנּוּ, וַתְּמוּגֵנוּ בְּיַד עֲוֹנֵנוּ. ופעמים שעל ידי עוונותיו - נברא אדם להצר לו, עד שנפרע על עוונותיו, ואז מוציא הניצוצין מאדם המיצר לו, ואז אין לו שום חיות לזה המיצר, ומת ובטל מהעולם אחר שעשה שליחותו":

"ופעמים שיורדין ניצוצי נשמתו על ידי פגם עונותיו בדומם, כמו בבית, שאדם שפגם שם הוא הדר בבית זה להיצר לו, על ידי ניצוצי נשמתו שיש בעצים ואבנים חומר שטח הבית מניצוצי נשמתו שירדו שם. עד שהאדם ששם בבית - שב בתשובה והחזיר והעלה ניצוצי נשמתו אל שורשן מן הדומם אל בחינת האדם חי מדבר. וזה נקרא תשובה ששב אל מקורו, כי הכל הוא ניצוצי השכינה, בסוד {תהלים קג יט}: יְהֹוָ"ה בַּשָּׁמַיִם הֵכִין כִּסְאוֹ - וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה, שקישרה ודבקה אל חי החיים לשורשה. ואז נרפא בין בבית בין באדם":
"ובזה יובן: וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. כי בית זה הוא שייך לו דווקא, שניצוצי נשמתו שם, אשר על ידי פגם עוונותיו ירדו ניצוצי השכינה מן מדרגת חי מדבר אל מדרגת דומם. ועל ידי הצרות אשר עברו עליו בבית לייסרו ושב וְהִגִּיד לַכֹּהֵן, שהחזיר האור ניצוצי השכינה שהוא חלק נשמתו אל שרשו, וזה לשון וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כנודע, וזה שאומר לכהן: כְּנֶגַע נִרְאָה לִי: כמו הנגע שנראה לי בעצמי בפגם נשמתי - הוא בבית שלי כנ"ל, ועל ידי חזרת האור לשורשו שהוא הכהן - נרפא הנגע":

משל לאדם גבה קומה מאוד העומד נגד זריחת השמש
ויקרא יד ב, ד
"משל לאדם גבוה קומה מאוד שעמד נגד זריחת השמש, וזרחה והקדירה חמה עליו ממש. וחכם אחד ראה מרחוק גודל חמימות אדם גדול הנ"ל שלא מצא תרופה לנפשו להקר במים קרים על נפשו העייפה. מה עשה? בא וישב כנגדו ולקח כלי של מים לעצמו ושתה כל פעם, כדי שיראה ממנו וכן יעשה. רק שזה עם הכלי מים היה קצר קומה, וזה היה קומתו גבוה, והיה צריך להרכין ראשו ולהשפיל קומתו כדי שיקח מעט מים לצמאו, ולא רצה להכניע עצמו שיקח ממנו מים מחמת גסות רוחו וגובה קומתו, כאילו נצרך לזולתו. וזה החכם הבין זה ולא מצא תרופה לו כדי שיקח ממנו מעט מים, עד שהוכרח לזרוק מעט מים למעלה נגד פני האיש הנ"ל, אולי יקח בפיו מעט מים לצמאו. והוא דחק שפתיו זה בזה, שלא יכנוס בפיו מעט מים מזולתו, שאין זה כבודו. וחזרו ונפלו המים לתוך פי הזורק, מה שאין כן זה שלא רצה לקבל עד שמת בצמא:
ונמשל זה נגד עיר גדולה של חכמים וסופרים שלא רצו לשמוע ולקבל חכמה ומוסר מחכם הדור איך ינהגו בדרכי ה', עד שנסתלק מהם ומהדור, ונשאר דור יתום. והכי נמי דכתיב {ישעיה נה ג}: הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי, שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם, חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים! שהוא רפואה לכל הגוף והנשמה, לשמוע ולקבל מוסר מן החכמים, שהם רופאי הנפשות. כמו שכתב הרמב"ם {הלכות דעות פ' ב הל' א}:
חולי הגוף טועמים המר מתוק ומתוק מר. ויש מן החולים מי שמתאווה ותאב למאכלות שאינן ראויין לאכילה כגון העפר והפחם, ושונא המאכלות הטובים כגון הפת והבשר, הכל לפי רוב החולי. כך בני אדם שנפשותיהם חולות - מתאווים ואוהבים הדעות הרעות ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה והיא כבידה עליהם למאוד לפי חוליים. וכן ישעיהו אומר באנשים הללו {ישעיה ה כ}: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. ועליהם נאמר {משלי ב יג}: הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ. ומה היא תקנת חולי הנפשות? ילכו אצל החכמים שהן רופאי הנפשות - וירפאו חוליים בדעות שמלמדין אותם, עד שיחזירום לדרך הטובה. והמכירים בדעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם - עליהם אמר שלמה {משלי א ז}: יִרְאַת יְהֹוָ"ה - רֵאשִׁית דָּעַת, חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ":
"והנגע שבא עבור גסות רוחו - כארז, שלא קיבל מוסר. עתה ישפיל עצמו כאזוב, ויקבל מוסר. ומזה רפואתו וטהרת המצורע. ובזה יובן המשנה {אבות פד א}: בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: אֵיזֶהוּ חָכָם? הַלּוֹמֵד מִכָּל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים קיט}: מִכָּל מְלַמְּדַי הִשְׂכַּלְתִּי, כִּי עֵדְוֹתֶיךָ - שִׂיחָה לִּי. שרואה דבר עבירה בו ולומד ממנו, שמצד אחדות יש בו שמץ מנהו גם כן, וצריך לתקן עצמו משמץ זו שבו. ואז גורם טהרה לזולתו. וזהו: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת המוציא רע מרעתו בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ של עצמו":

משל למלך אחד שביקש לחיות לעולם
"משל למלך אחד ביקש רפואה שיחיה לעולם. ונתנו לו רפואה להרחיק הגאווה. וכל מה שנהג ענווה ביותר - נכנס בלבו גאווה יותר, שהוא מלך גדול ועניו ביותר. עד שבא רבו אצלו ולמדו לנהוג מלכות מבחוץ - ובקרבו ישפיל דעתו, על ידי שהראה לו בית הכסא שהוא מן האדם. וכן פירוש הפסוק {תהלים צג א}: יְהֹוָ"ה מָלָךְ - גֵּאוּת לָבֵשׁ, לָבֵשׁ יְהֹוָ"ה עֹז הִתְאַזָּר - אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט. הא, הגאווה - מידה מגונה. לכך אמר: לצורך הנהגת המלוכה - צריך לבוש הגאווה":

משל למלך שהיו לו שני בנים
"ביאור מוסר הכנעה נגד הגאווה, משל למלך שהיו לו שני בנים ושלח את האחד למדינה אחת בכבוד, והאחד שלח בביזיון, כדי שילמד הכנעה וענוה, וכך היה. עד שאחר כך כבש זה עם הענווה יותר מדינות מה שכבש חברו על ידי כובד מלחמה, והוא על ידי מעשה רב":

סגולה לאהבת ישראל
"אם ירצה אדם לגנות שום בריה או שום אדם - יגנה את עצמו, ואם ירצה לשבח שום אדם - ישבח יותר להשם יתברך":
"שִׁוִּיתִי יְהֹוָ"ה לְנֶגְדִּי תָמִיד - כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט {תהלים טז ח}. גם כאשר הוא ביטול תורה או תפילה, או שרואה דבר מכוער מחברו - ייתן דעתו שהכל הוא מה' יתברך לתועלתו, שיראה לתקן ולהטיב מעשיו - שהוא כלל גדול: שלא יבלבל אותו שום ביטול. כי האדם יראה את עצמו כאילו בשבילו נברא העולם, ואם היה יחידי בעולם - היה סובר שהוא צדיק וישר חסיד ונאמן. מה שאין כן עתה שרואה דבר מכוער מחברו - יבין בדעתו שיש בו שמץ מנהו. אם כן, כל גנות שירצה לגנות את חברו - יתלה בעצמו כאמור, ובזה יקיים {ויקרא יט יח}: לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי יְהֹוָ"ה - שהוא כלל התורה כולה. וההיפוך בשבח - שיתלה כל השבח בו יתברך שמו, על דרך שאמר הכתוב {איוב מא א}: מִי הִקְדִּימַנִי וַאֲשַׁלֵּם - תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם לִי הוּא, ובסוד {תהלים נא יז}: אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח - וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. אם כן, כל השבח של בני אדם - הכל משלו יתברך שמו":

סגולה להינצל מהגאווה
"כלל גדול: ההשתוות. פירוש: שיהיה שווה אצלו אם יחזיקוהו לחסרון ידיעה, או ליודע בכל התורה כולה. ודבר הגורם לזה - הוא הדבקות בבורא יתברך שמו תדיר, שמחמת טרדות הדבקות - אין לו פנאי לחשוב בדברים אלו, שטרוד תמיד לדבק עצמו למעלה בו יתברך שמו. ובכל דבר שיעשה, יחשוב בזה שהוא עושה נחת רוח לבורא יתברך שמו ולא לצורך עצמו אפילו מעט. אפילו אם עשה שיהיה לו תענוג בעבודתו - לא יהיה לצורך עצמו":
"כתיב {תהלים טז ח}: שִׁוִּיתִי יְהֹוָ"ה לְנֶגְדִּי תָמִיד - כִּי מִימִינִי בַּל אֶמּוֹט. שִׁוִּיתִי - לשון הישתוות. בכל דבר המאורע - הכל יהיה שווה אצלו, בין בעניין שבני אדם משבחין אותו או מבזין אותו, וכן בכל שאר דברים. וכן בכל המאכלות, בין שאוכל מעדנים בין שאוכל שאר דברים - הכל ישווה בעיניו, כיון שהוסר היצר הרע ממנו לגמרי. וכל דבר שיארע, יאמר: הלא זהו מאתו יתברך שמו, ואם בעיניו הגון – בעיני לא כל שכן! וכל כוונתו לשם שמים, אבל מצד עצמו אין חילוק. וזו היא מדרגה גדולה מאוד":
"יחשוב שהוא מבני עולם העליון, ולא יהיו חשובים בעיניו כל בני אדם הדרים בעולם הזה, כי כל העולם הזה כולו הוא כגרגיר חרדל נגד העולם העליון. ויהיה שווה בעיניו אם יאהבוהו ואם ישנאוהו, כי אהבתם ושנאתם אין כלום. וכן לא ישגיח כלל על תאוות גופו המטונף שהוא צרעת "מִשְׁכָא דְחִוְיָא דְאִתְבְּרֵי מֵעַפִרָא, דְאִתְּמַר בֵּיהּ: וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ {ישעיהו סה כב}":
"ישים עצמו כמי שאינו, כדאיתא בגמרא {סוטה כא ע"ב}: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר {איוב כח יב}: וְהַחָכְמָה - מֵאַיִן תִּמָּצֵא. והכוונה: שיחשוב כמו שאינו בעולם הזה, ומה תועלת שיהיה חשוב בעיני בני אדם?":
"בעניין הידוע בגמרא {מגילה יג ע"א}: שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בַּעֲבוֹדָה זָרָה - נִקְרָא יְהוּדִי, שֶׁנֶּאֱמַר {דניאל ג}: אִיתַי גֻּבְרִין יְהוּדָאיִן דִּי מַנִּיתָ יָתְהוֹן. שגאוה נקרא עבודה זרה, וכל הכופר בה נקרא יהודי":

חלום בן הבעל שם טוב בערב פסח
שמעתי מהרב דקהילת-קודש פולנאה: שתי שנים קודם הבריחה מההיידעמאקים בשנת תקכ"ו, ראה רבי צבי בנו של הבעש"ט את אביו מרן הבעש"ט הק' זיע"א בחלום בעת שהיה לו צער גדול. כי כן אמר לו הבעל שם טוב הק' בעת פטירתו שבכל פעם שירצה – יזכיר שם אחד שהוא מוסר לו ויבוא אצלו. ובאותה העת היה רבי צבי הירש בעל חוב לפריצים, ולא היה לו במה לשלם:

שאל רבי צבי את אביו: הידעת בצערי?
אמר לו הבעש"ט: ידעתי.
אמר: מי הודיעך?
אמר: אותן שהולכים על פרשת דרכים הודיעו לי.
שאל: מי הם ההולכים על פרשת דרכים?
אמר: אברהם יצחק ויעקב הם הולכים על פרשת דרכים לידע צרות של ישראל, והולכים ומודיעים על קברי צדיקים, והם הודיעו לי מצערך. אבל אין פנאי לדבר עמך, כי צריך אני לילך לבטל עלילת הגויים והתנפלות הליסטים שקורין 'היידעמאקעס' בקהילת קדש שדה לבן:

והתנפלות ההיידעמאקים היה משנת תצ"ד עד שנת תקכ"ח וסבל רב הביאו על כל יהודי הסביבה, ובעיקר בבריחה הראשונה מהם שהיה בשנת תצ"ט ובבריחה השניה בשנת תקכ"ח שבה היו ההריגות הגדולות באומן ר"ל:

והחלום הזה היה לערך שלושה שבועות קודם פסח. ובאותו יום טוב של פסח נעשה עלילה בקהילת קודש שדה לבן, ונתפסו כמה אנשים, ושלחו שליח להרה"ק צבי הירש שיתפלל בעדם. ובשביעי של פסח אמר רבי יעקב יוסף הכהן בעל התולדות שירה לפני התיבה בשמחה רבה, ובשעת השולחן שמע חמי ממנו ואמר: כמדומה לי שהשכינה שרתה בשעת אמירת השירה, ובטוח אני בהשם יתברך שתתבטל הגזרה. וכן היה. שבימים אחרונים של פסח יצאו מן התפיסה ונתבטלה העלילה לגמרי: 

ואחר הפסח הגיעו הליסטים ההיידעמאקעס והתנפלו על כמה כפרים. ואחר כך נתקבצו עד שהיו ערך חמש מאות ליסטים. ובלילה נפלו על עיר קרסנע ושהו עד שהאיר היום. ואנשי העיר כולם ברחו אל המבצר של העיר מז'יבוז', ולחמו ההיידעמאקעס על המבצר, ומן המבצר ירו היהודים עם הפולווער [אבק שרפה] על הלסטים עד שכמעט כלה הפולווער מן המבצר:

ותפסו הליסטים ההיידעמאקעס שלוש נשים מהעיר, ולקחו עגלות עם תבן, והנשים הוליכו בכח בעל כרחן העגלות עם התבן לעבר המבצר, כדי שלא יוכלו לירות על העגלות שמא יהרגו אנשים, וההיידעמאקעס דחפו אחר העגלות ורצו לשרוף את המבצר עם התבן של העגלות אשר הדליקו ושרפו על יד המבצר:

והיה עומד שם בקרבת מקום מחנה של חיל פולין סמוך לעיר טובריב. ובחמלת ה' באו תיכף אותן מחנה של פולין עם קנה שרפה גדולה שקורין הרמאטע [תותח]. אז ברחו כל הגזלנים ולא נשאר מהם אחד. ובכל ימות החמה הייתה שלוה מהם. ושתי הגזרות האלו ביטל הבעש"ט הק' בשמיים לאחר פטירתו, ובישר זאת בחלום":