הבעש"ט על פרשת וירא

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים

הבעש"ט על פרשת וירא

מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
בית הבעל שם טוב

א . "וַיֹּאמַר אֲדֹנָי: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ - אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. ובגמרא {שבת דקכז ע"א}: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, אָמַר רַב, גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִים מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, דִּכְתִיב, (בראשית יח ג): וַיֹּאמַר אֲדֹנָי: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ - אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וָדָם - אֵין קָטָן יָכוֹל לוֹמַר לְגָדוֹל, הַמְתֵּן עַד שֶׁאָבֹא אֶצְלְךָ. וְאִילּוּ בְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּתִיב, (בראשית יח) " וַיֹּאמַר אֲדֹנָי: אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ - אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ. גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני השכינה, וקשה. העולה שלפעמים הכנסת אורחין הוא ביטול תורה או סיפורי לשון הרע וכו'. מכל מקום גדולה הכנסת אורחים":

ב . "אורח הוא אור ח'. לכן היה אברהם מכניס אורח, כי ח' הוא עולם הבא, כמו אורח הבא, והוא עולם הבינה, לכן היה אברהם מידת החסד יומא דכולא יומין. כי אור החסד הולך בכל הספירות, לכן היה אברהם מכניס אור ח' הבינה בכל הספירות. לכן זכה אברהם לכל התורה על ידי תוספות ה' בשמו, כי הוא עולם הבינה שמשם יוצא התורה".

ג . "ענין פסח באכסניא של תורה, האורח הבא א) - הוא המביא תורה לבעל הבית, ולפי האורח - כך הוא עניין התורה שנתגלה לבעל הבית":

ד . "אורח אותיות אור-ח', וזהו בינה, שהוא מידה השמינית מתתא לעילא, שמשם מקור כל ההארות, מקור כל ההשפעות וישועות, מקור כל הברכות, וזהו מה שכתוב בגמרא {ברכות דמו ע"א}: הוּא הָיָה אוֹמֵר, אוֹרֵחַ טוֹב מָה הוּא אוֹמֵר? כַּמָּה טְרִיחוֹת טָרַח בַּעַל הַבַּיִת לְפָנַי, כַּמָּה יַיִן הֵבִיא לְפָנַי, וְכַמָּה בָּשָׂר הֵבִיא לְפָנַי, וְכַמָּה גְּלוּסְקָאוֹת הֵבִיא לְפָנַי, כָּל הַטֹּרַח שֶׁטָּרַח, לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִילִי. אֲבָל אוֹרֵחַ רַע מָה הוּא אוֹמֵר? מַה טְּרִיחוֹת טָרַח בַּעַל הַבַּיִת זֶה? מַה יַּיִן הֵבִיא? מַה בָּשָׂר הֵבִיא? מַה גְּלוּסְקָאוֹת הֵבִיא? כָּל מַה שֶּׁטָּרַח, לֹא טָרַח אֶלָּא בִּשְׁבִיל אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו. עַל אוֹרֵחַ טוֹב מַהוּ אוֹמֵר, (איוב לו כד): זְכֹר כִּי תַשְׂגִּיא פָעֳלוֹ אֲשֶׁר שֹׁרְרוּ אֲנָשִׁים. עַל אוֹרֵחַ רָע כְּתִיב, (איוב לז כד): לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב. אורח מברך, ולכן אמרו חכמינו ז"ל {סוטה דלח ע"ב}: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַוֶּה לְבִרְכַּת כֹּהֲנִים? שֶׁנֶּאֱמַר, (במדבר ו) "וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם". וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, (מנין שכל) [כָּל] כֹּהֵן שֶׁמְּבָרֵךְ - מִתְבָּרֵךְ, וְשֶׁאֵין מְבָרֵךְ - אֵין מִתְבָּרֵךְ, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית יב ג): וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. כל המברך מתברך":

ה . וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: )בראשית פרק י"ח פס' ו). ובג' (בבא מציעא דפז ע"א) הוא אמר קמח ב) והיא אמרה סולת כְּתִיב, "קֶמַח", וּכְתִיב "סֹלֶת"? אָמַר רַבִּי יִצְחָק, מִכָּאן שֶׁהָאִשָּׁה צָרָה עֵינֶיהָ בְּאוֹרְחִים יוֹתֵר מִן הָאיש, והקושיא מפורסמת. ומשל שהארי ציוה ואמר לגוריו אריות קטנים בנים שלו, ואמר להם תדעו שאתם הגיבורים אשר מעולם, וכל הבריות מחויבים להתייראות מכם, פעם אחת הלכו האריות הקטנים לסבב את העולם בביטחונם על גבורתם, כמו שאמר להם אביהם, ובאו לפלטין אחד חרב ובו היו כל מיני ציורים, וראו ציור אחד על הכותל, והנה שמשון הגיבור עומד והורג את הארי וישסעהו כשסע הגדי, וכאשר ראו זה האריות הקטנים ברחו בבהלה אל אביהם, ואמרו לו הלא אתה אמרת לנו שאנחנו הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם {בראשית ו ד} והרי ראינו שם זה הציור אשר נבהלנו מאוד, כי ראינו אדם אחד עומד והורג את הארי כשסע הגדי, והשיב להם אביהם אדרבה, מזה נודע גודל גבורתכם, שזה אירע פעם אחת בעולם שאדם אחד היה גיבור מאוד ועשה פלא חוץ מהטבע להרוג את הארי, על כן מציירים אותו לחידוש ולפלא, וזהו שאמרו, כיון שכתוב בתורה צדקות ונדיבות שרה אמנו שהוא אמר קמח והיא אמרה סולת מכאן שאשה אחרת עיניה צרה באורחים":

ו . וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: (בראשית י"ח,י"ב), שהיצר הרע מצחק ואומר [אחרי בלותי] בעפר [היתה לי עדנה] דייקא בתחיית המתים, בתמיהה, בלתי אפשר הוא. הלא אתה גוף נגוף מוכרח לשמוע ליצר הרע על פי התורה שנאמר בה (בפ' קדושים, ל"ב) מִפְּנֵי שֵׂיבָה תָּקוּם וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי יְדֹוד, וזהו אומרו [ואדוני זקן] היינו היצר הרע שהוא אדון להגוף הנקרא שרה [זקן], הנה שאלות האלה שואל הגוף הנקרא שרה ומצחק, ובא התשובה [ויאמר ה' אל אברהם] זה הנשמה [למה זה צחקה שרה] בשני שאלות אלו [לאמר] ר"ל אמור לה תירוץ שני שאלות אלו, על הראשונה אמור [האף אמנם אלד] דייקא, ר"ל אם אני מוליד ובורא את האדם מטיפה מים בתחילת הווייתו במעי אמו, ומכל שכן שאוכל להחיות את האדם אחרי בלותו בעפר, שמכל מקום נשאר ממשות כדאיתא בדברי חכמינו ז"ל (סנהדרין דצ"א ע"א) משני יוצרי חרס אחד מעפר ואחד ממים וכו', שני יוצרים יש בעירנו אחד יוצר מן המים ואחד יוצר מן הטיט איזה מהן משובח אמר לה זה שיוצר מן המים אמרה לו מן המים צר מן הטיט לא כל שכן דבי רבי ישמעאל תנא קל וחומר מכלי זכוכית מה כלי זכוכית שעמלן ברוח בשר ודם נשברו יש להן תקנה בשר ודם שברוחו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה אמר ליה ההוא מינא לרבי אמי אמריתו דשכבי חיי והא הוו עפרא ועפרא מי קא חיי אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך בשר ודם שאמר לעבדיו לכו ובנו לי פלטרין גדולים במקום שאין מים ועפר הלכו ובנו אותו לימים נפלו אמר להם חזרו ובנו אותו במקום שיש עפר ומים אמרו לו אין אנו יכולין כעס עליהם ואמר להן במקום שאין מים ועפר בניתם עכשיו שיש מים ועפר על אחת כמה וכמה ועל השאלה השנית שהיצר הרע זקן כמו שכתוב (בפ' בראשית ז') הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ, באה התשובה [ואני זקנתי] דייקא, והיצר טוב אומר דברי השם יתברך שהוא עתיק יומין וחי וקיים לעד ודוק":

ז . "וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: (בראשית יח יג). שם אלד הוא טוב ליולדות, כשיודע הפנימיות של השם, שאות א רומז לחכמה ובינה, ואות ל לג' קוים ג) ואות ד רומז לשכינה, ויכווין ד) להמשיך מלמעלה למטה ויועיל":

ח . "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְדֹוָד לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְדֹוָד עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו: (בראשית י"ח, י"ט), תשובה על קושיית האפיקורסים, שהקשו האיך אפשר לעבוד את הקדוש ברוך הוא בימי בינה, לפי דבריהם ז"ל שאמרו (במס' אבות פ"ה) הוּא הָיָה אוֹמֵר, בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא, בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה, בֶּן שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְוֹת, בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד, בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה, בּן עֶשְׂרִים לִרְדּוֹף, בֶּן שְׁלשִׁים לַכֹּחַ, בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה, בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה, בֶּן שִׁשִּׁים לַזִקְנָה, בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה, בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה, בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ, בֶּן מֵאָה כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם: דממה נפשך אם עד עתה היה מעובדי השם, אם כן כמוכרח הוא לעבוד עכשיו להקדוש ברוך הוא גם במידה זו, דכיון שיצאו רוב שנותיו ולא חטא אם כן הוא מובטח שלא יחטא שוב וְאָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁצַּדִּיקִים מוּעָטִים, עָמַד וּשְׁתָלָן בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר, (שמואל א ב) "כִּי לַה' מְצֻקֵי אֶרֶץ, וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל". וְאָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֲפִלּוּ בִשְׁבִיל צַדִּיק אֶחָד, עוֹלָם מִתְקַיֵּם, שֶׁנֶּאֱמַר, (משלי י) "וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם". רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא דִידֵיהּ אֲמַר, מֵהָכָא, (שמואל א ב) "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר". "חֲסִידָיו" (תרתי) [טוּבָא] מַשְׁמַע? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, "חֲסִידוֹ" כְּתִיב. וְאָמַר רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ רוֹב שְׁנוֹתָיו שֶׁל אָדָם וְלֹא חָטָא, שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר, "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר". דְּבֵי רַבִּי שִׁילָא אָמְרֵי, כֵּיוָן שֶׁבָּא (לחכם) [לְאָדָם] דְּבַר עֲבֵירָה לְיָדוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְלֹא חָטָא, שׁוּב אֵינוֹ חוֹטֵא, שֶׁנֶּאֱמַר, "רַגְלֵי חֲסִידָיו יִשְׁמֹר": (יומא דלח ע"ב) ואם כן אין מגיע לו שכר ועונש על ככה, והאדם נברא לשכר ועונש כידוע, ואם עד עתה לא היה מעובדי השם יתברך, אם כן גמירי דמבישא לא הוי טבא אָמַר לְהוּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַבָּנָן, בְּמָטוּתָא מִינַּיְיכוּ, בְּיוֹמָא דְהַקָּזָה אִמְרוּ לְבֵיתַיְיכוּ, נַחְמָן אִיקְלַע לְגַבָּן, וְכוּלְּהוּ אַעֲרוֹמֵי אַסִירֵי, בַּר מֵהַאי עָרְמָה דְּשָׁרֵי. מַאן דְּעָבִיד מִילְּתָא, וְלָא אֶפְשָׁר לֵיהּ, לִישְׁקוֹל זוּזָא מַכָּא, וְלֵיזִיל לְשַׁב חַנְוָתָא עַד דְּטָעִים שִׁיעוּר רְבִיעְתָא. וְאִי לָא - לֵיכוּל שַׁב תַּמְרֵי אוּכָמְתָּא, וְלֵישׁוּף מִישְׁחָא בְצִידְעֵיהּ, וְנִיגְנִי בְּשִׁמְשָׁא]. אַבְלָט, אַשְׁכַּחֵיהּ לִשְׁמוּאֵל דְּגָנֵי בְשִׁמְשָׁא, אָמַר לֵיהּ, חַכִּימָא דִּיהוּדָאִי, בִּישָׁא מִי הָוֵי טָבָא? אָמַר לֵיהּ, יוֹמָא דְהַקָּזָה הוּא. וְלָא הִיא, אֶלָּא אִיכָּא [יוֹמָא] דְּמַעֲלֵי בָהּ שִׁמְשָׁא בְכוּלֵיהּ שַׁתָּא - יוֹמָא דְּנָפְלָה בֵיהּ תְּקוּפַת תַּמּוּז, וְסָבַר, לָא אִיגְלִי לֵיהּ. (שבת דקכ"ט ע"א) ולא שייך האזהרה על זה: והביאור על פי משל, שפעם אחת בא הבן אצל אביו לעת זקנת אביו, להתייעץ עמו, באיזה אומנות יתדבק להחיות נפשו, והיתה תשובת אביו אליו, הן מלכי ישפר עלך, אל תתדבק באומנות שאני מתעסק בה שטרחתי מרובה, יומם ולילה איני נפטר ממנה, ועזבני כחי, ואור עיני גם הם אין אתי, והפוכי בעסקא טב מינה, ואל תשיבני על שאני עצמי מתעסק באומנות זו, כי כאשר אבדתי אבדתי שכבר אני נבוך מעודי באומנות זו ואי אפשר לי לעת זקנתי לפרוש ממנה, הנה לאיש כזה מחשבתו ניכרת מתוך דבריו שהוא שונא אומנתו, והראיה, שהרי לאיש אשר כלבבו ימנעהו מלילך בדרך זו, ולא כן הדבר במי שאומנתו חביבה עליו ביותר שמקדים לצוות בניו ובני ביתו אחריו טרם ישאלוהו, לא תכבד עליכם העבודה, וקומו וזכו בה, כי יקרה היא מפנינים מפז ואדרכמונים, ואל תחלפוה בעשרת מונים, אתם חכמים ונבונים, וזהו פירוש הפסוק כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ יְדֹוָד לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא יְדֹוָד עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו, (בראשית יח יט) פירוש (קידושין ד"מ ע"א): מַחֲשָׁבָה טוֹבָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצָרְפָהּ לְמַעֲשֶׂה, שֶׁנֶּאֱמַר, (מלאכי ג) אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע, וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו, לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. מַאי וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמוֹ? אָמַר רַב אַסִי, אֲפִלּוּ חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה, וְנֶאֱנַס וְלֹא עֲשָׂאָהּ, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאָהּ. שהקדוש ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה שכיון שכל כך חביבה עליו עבודתו שמצווה לבניו ולבני ביתו, אם כן מגיע לו שכר על עבודתו שיעבוד להקדוש ברוך הוא במדרגות שיזכה בהם אחר שיעברו רוב שנותיו, מאחר שהמניעה לא ממנו היתה עד עתה לעבוד בבחינה זו מה שלא זכה למדרגה זו עד עתה":

ט . "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו (בראשית יח יט). פירוש הפסוק {מלאכי ג טז}: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ. ותיבת נדברו אין לו פרוש. מה שהעולם נוהגין עניין [יום השנה], יאר צייט, הוא יום שמתו בו אביו ואמו, היינו משום שביום שמתו דנין את נשמת אביו ואמו אם יעלו למעלה לעולם העליון ה). ואז קודם שיעלה לעולם העליון דנין אותו ו) על קלות שבקלות, ובכל יאר צייט דנין אותו כך כדי להעלות נשמתו יותר למעלה, ואז דנין על חומרות וענייני גדלות שלא נהג. ועל כן מתענים ועושים צדקה ביאר צייט כדי להעלות נשמות אביו ואמו יותר למעלה, כי ברא מזכה אבא {סנהדרין דקד ע"א}: וּמִפְּנֵי מַה לֹּא מָנוּ אֶת אָחָז? אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בַּר אַבָּא, מִפְּנֵי שֶׁמֻּטָּל בֵּין שְׁנֵי צַדִּיקִים - בֵּין יוֹתָם לְחִזְקִיָּהוּ. רַב יוֹסֵף אָמַר, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ בֹּשֶׁת פָּנִים מִישַׁעְיָהוּ וגו'. מִפְּנֵי מַה לֹּא מָנוּ אֶת אָמוֹן? מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל יֹאשִׁיָּהוּ. מְנַשֶּׁה, נַמִי לֹא נִמְנֵיהּ, מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ? בְּרָא - מְזַכִּי אַבָּא, אַבָּא - לָא מְזַכִּי בְּרָא, (כדתניא) [דִּכְתִיב,] (דברים לב) "וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל" - אֵין אַבְרָהָם מַצִּיל אֶת יִשְׂמָעֵאל, אֵין יִצְחָק מַצִּיל אֶת עֵשָׂו. הַשְׁתָּא דְּאַתִּית לְהָכִי - אָחָז נַמִי לָא אִימְנִי, מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ שֶׁל חִזְקִיָּהוּ: כי ברא מזכה אבא ואם כבר נזדככה הנשמה מכל וכל שאין שום דבר לדון אותה עליה - אז אי אפשר להעלות הנשמה עוד יותר. כי אי אפשר להעלותה אם אין דנין אותה מקודם, והנשמה המזוככת מכל וכל אי אפשר להעלות אלא אם כן מזכירין בעולם הזה זכותו ומעשים טובים שלו שעשה בחייו - אז יוכל לעלות יותר למעלה. וזהו פירוש הכתוב: אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, כלומר: שאיש אל רעהו מדברים זה עם זה מיראי ה' ומזכירים מעשיהם הטובים שעשו בחייהם. וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' - כלומר שנזכרו יראי ה' לפני ה' יתברך על ידי סיפורים ממעשיהם טובים נזכרים לפני ה' יתברך ויש להם עלייה למעלה על ידי זה. וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ - רצה לומר: הם עצמם אותם איש אל רעהו המדברים מיראי ה' ממעשים הטובים וממנהגיהם ודרכיהם בעבודת השם יתברך נקראים חושבי שמו, כי צדיקים ז) הן הן המרכבה ויכל לדבר אתו תני הנפטר מחבירו בין גדול בין קטן צריך ליטול ממנו רשות ממי את למד מאברהם פעם אחת היה אברהם מדבר עם הקב"ה באו מלאכי השרת לדבר עמו אמר להן נפטר מן השכינה שהיא גדולה מכם תחלה אח"כ אני מדבר עמכם כיון שדבר עם הקב"ה כל צרכו אמר לפניו רבון העולמים צריך אני לדבר א"ל הפטר בשלום הה"ד ויעל אלהים מעל אברהם אר"ל האבות הן הן המרכבה שנא' ויעל אלהים מעל אברהם ויעל מעליו אלהים (בראשית כה) והנה ה' נצב עליו {מדרש רבתי לך פמ"ז ובזוהר פינחס דרנ"ב ע"א} - ואלו חושבי שמו נזכרין גם כן לפני השם יתברך בשביל זה שגרמו עלייה לנשמת הצדיקים":

ובפרק משניות זיי"ן דמסכת מקואות מעלין את הנשמה של הנפטר למקומה, לכן האבל כל י"ב חודש ילמוד בו לתקן נשמת אביו ואמו וקרוביו ואוהביו ביאר צייט וכיוצא. וראשי תיבות של שלושה משניות הראשונות הוא שם אי"ה: י'ש, א'לו, ה'דיח. וראשי תיבות של ארבעה משניות האחרונות – נשמ"ה: נ'פל, ש'לשה, מ'קוה, ה'טביל. ויכוין בלימוד משניות אלו להעלות הנשמה למזל עליון הנקרא אי"ה. ובקריאת המשנה הרביעית: נ'פל, שהוא ראשי תיבות פ'זר נ'תן ל'אביונים - יפריש צדקה להעלות נשמת הנפטר מנפילתו על ידי הצדקה. ועל אביו ועל אמו ילמוד זה הפרק בכל מוצאי שבת אחר הבדלה בכל י"ב חודש, וכן ביאר צייט וכן בערב שבת שחל בו קודם מנחה וכן לעת הצורך להחיות נפש כל חי. כי בעולם יותר עליון מדקדקין יותר על דברים קלים, והנה יש צדיק שזכאי בדינו ליכנס לגן עדן התחתון, וכשרוצים להעלותו למדרגה יותר עליונה מדקדקים עליו יותר ויותר, על כן הוא היאר צייט, שבנו צריך לנדור נדבות להציל אביו מקטרוג":

י . וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת: (בראשית י"ט, ט'), דאמרי אינשי ח) עם אמת הולך בכל העולם, ורצו לומר שנדחה ממקום למקום":

יא . "וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּלְאוּ לִמְצֹא הַפָּתַח {בראשית יט יא}. הסגולה שיש בפסוק זה מסוגל לבטל דינים ולהמתיקן. בליל שבת להקיף את השלחן זיי"ן פעמים, יהיה ד' אנשים, ויהי ג' בית דין, ויכוין ג' אהיה ו) ביוד"ין הימני, ובאלפ"ין האמצעי, ובהה"ין השמאלי, בעמידה, ואחר יקיף ויאמר {מזמור תהילים סז}: לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר. אֶלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה וכו', ובכל פעם שיקיף יכוון כוונות הושענא רבה אדם דיבור ז) ולא מעשה, רק אדם דיבור ולא יותר, ובית דין יכוון לשם מ"ב, דהיינו בהיקף ראשון שם א ב ג י ת ץ ובהיקף ב' יכוון קרע שטן וכו', ולמחר בשחרית יכוין המקיף אדם דיבור, ויאמר בכל פעם: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ {תהילים צ יז} והבית דין יכוין לשם מ"ב כבלילה, ואחר כך יאמר הפסוקים הן בלילה והן בשחרית {שמות יב כא-כז}: וַיִּקְרָא משֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח. וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר. וְעָבַר יְדֹוָד לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח יְדֹוָד עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם. וְהָיָה כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יִתֵּן יְדֹוָד לָכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הָעֲבֹדָה הַזֹּאת. וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם. וַ'אֲמַרְתֶּם זֶ'בַח פֶּ'סַח ה'וּא לַ'ידֹוָד אֲ'שֶׁר פָּ'סַח עַ'ל בָּ'תֵּי בְ'נֵי יִ'שְׂרָאֵל בְּ'מִצְרַיִם בְּ'נָגְפּוֹ אֶ'ת מִ'צְרַיִם וְ'אֶת בָּ'תֵּינוּ הִ'צִּיל וַ'יִּקֹּד הָ'עָם וַ'יִּשְׁתַּחֲווּ. ויכוין בזה השם ו ז פ ה ל א פ ע ב ב י ב ב א מ ו ב ה ו ה ו, ויאמר הפסוק {בראשית יט יא}: וְ'אֶת הָ'אֲנָשִׁים אֲ'שֶׁר פֶּ'תַח הַ'בַּיִת הִ'כּוּ בַּ'סַּנְוֵרִים מִ'קָּטֹן וְ'עַד גָּ'דוֹל וַ'יִּלְאוּ לִ'מְצֹא הַ'פָּתַח ו ה א פ ה ה ב מ ו ג ו ל ה, ויכוין השמות אלו, ויאמר הפסוקים אלו ג' פעמים ישר והיפוך וז"פ הל"א פע"ב בי"ב בא"מ וב"ה וה"ו, וגם כן וה"א פה"ה במ"ו גול"ה כל השמות ג' אותיות על התבה גם כן, וג' פעמים היפוך וגם כן: וַ'יִּשְׁתַּחֲווּ הָ'עָם וַ'יִּקֹּד הִ'צִּיל בָּ'תֵּינוּ וְ'אֶת מִ'צְרַיִם אֶ'ת בְּ'נָגְפּוֹ בְּ'מִצְרַיִם יִ'שְׂרָאֵל בְ'נֵי בָּ'תֵּי עַ'ל פָּ'סַח אֲ'שֶׁר לַ'ידֹוָד ה'וּא פֶּ'סַח זֶ'בַח וַ'אֲמַרְתֶּם וגם כן: הַ'פָּתַח לִ'מְצֹא וַ'יִּלְאוּ גָּ'דוֹל וְ'עַד מִ'קָּטֹן בַּ'סַּנְוֵרִים הִ'כּוּ הַ'בַּיִת פֶּ'תַח אֲ'שֶׁר הָ'אֲנָשִׁים וְ'אֶת וצירופי שמות היוצאים מן ח) ההיפוך הם כך וה"ו הב"ו מא"ב בי"ב בע"פ אל"ה פז"ו וגם כן: הל"ו גו"מ בה"ה פאה"ו או כך: ט) הלו"ג ומ"ב הה"פ אה"ו, בחול בבוקר דווקא י) קודם זריחת השמש, וכן בשבת גם כן קודם זריחת השמש והקף עם ספר תורה, ויאמר המקיף {מזמור תהילים סז}: לַמְנַצֵּחַ בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר. אֶלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה וכו', ויכוין במנורה בהציור הזה בכל פעם שמקיף ציור אחד, והבית דין יהי גם כן ג' אהיה כנ"ל, וגם ציור הנ"ל משם מ"ב, ובפעם הז' כל השם מ"ה מראש ועד סופו, ככה יעשה זיי"ן ימים רצופים, ויכוין הבית דין והמקיף בצורות של אותן אנשים, והשמות המנגדים":

יב . "וַידֹוָד פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ יְדֹוָד לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: (בראשית כא א), דרשו רבותינו ז"ל (בבא קמא דצב ע"א): אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַבָּה בַר מָרִי: מְנָא הָא מִלְתָא דְאָמוּר רַבָּנָן, כָּל הַמְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים עַל חֲבֵרוֹ, וְהוּא צָרִיךְ לְאוֹתוֹ דָבָר - הוּא נַעֲנָה תְחִלָּה? אָמַר לוֹ, דִּכְתִיב, (איוב מב) "וַה' שָׁב אֶת שְׁבוּת אִיּוֹב בְּהִתְפַּלְלוֹ בְעַד רֵעֵהוּ". אֲמַר לֵיהּ, אַתְּ אָמַרְתְּ מֵהָתָם, וַאֲנָא אֲמִינָא מֵהָכָא, (בראשית כ) "וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים, וַיִּרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו" וְגוֹ'. וּכְתִיב, (שם כג) "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר" וְגוֹ' - כַּאֲשֶׁר אָמַר אַבְרָהָם (אל) [עַל] אֲבִימֶלֶךְ: שכל מבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה. ידוע מאמרם ז"ל (מועד קטן דט"ז ע"ב) אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי (יוחנן) [יוֹנָתָן], מַאי דִּכְתִיב, (שמואל ב כג) "נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי, וּנְאֻם הַגֶּבֶר הוּקַם עָל"? שֶׁהֵקִים עֻלָּהּ שֶׁל תְּשׁוּבָה. (שם) "אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל, מוֹשֵׁל בָּאָדָם, צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים", מַאי קָאָמַר? אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, הָכִי קָאָמַר, אָמַר (דוד) אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֵּר, צוּר יִשְׂרָאֵל אֲנִי, מוֹשֵׁל בָּאָדָם, וּמִי מוֹשֵׁל בִּי? - צַדִּיק. שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר גְּזֵרָה, וְהוּא מְבַטְּלָהּ. (לִישְׁנָא אַחֲרִינָא, "צוּר יִשְׂרָאֵל אֲנִי" מִי מוֹשֵׁל בָּאָדָם? צַדִּיק - שֶׁאֲנִי גּוֹזֵר גְּזֵרָה וְהוּא מְבַטְּלָהּ). על פסוק (שמואל ב' כג ג): אָמַר אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹהִים. מי מושל בי צדיק שהקדוש ברוך הוא גוזר גזרה והצדיק מבטלה, ואיך הוא מבטל גזרת השם יתברך, העניין הוא כך, כי כל הרעות והיסורים הם דינים, ודינים אינם נמתקין אלא בשורשן, ואיתא בזוהר הקדוש (תרומה דקע"ה ע"ב, אחרי דס"ה ע"א) (אין מקור) בינה מסטרהא דינין נפקין, והצדיק מעלה כל הדינים אל הבינה ט) ושם ניתקנין בשרשם, ולפי זה צריך להבין למה אינו יכול הצדיק לעשות לעצמו כך, דהיינו כשיש לו יסורים למה אינו יכול להעלות הדינים אל הבינה כנ"ל, הגם שאמרו רבותינו ז"ל (ברכות ד"ה ע"ב): רַבִּי יוֹחָנָן חָלַשׁ, עַאל לְגַבֵּיהּ רַבִּי חֲנִינָא, אָמַר לוֹ, חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אָמַר לוֹ, לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אָמַר לוֹ, הַב לִי יְדָךְ, יָהַב לֵיהּ יָדֵיהּ וְאוּקְמֵיהּ. אַמַאי, לוּקִים רַבִּי יוֹחָנָן לְנַפְשֵׁיהּ? דְּהָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא חָלַשׁ, וְעַאל לְגַבֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן, וְאָמַר לֵיהּ, חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין? אָמַר לֵיהּ, לֹא הֵן וְלֹא שְׂכָרָן. אָמַר לֵיהּ, הַב לִי יְדָךְ, יָהַב לֵיהּ יְדָא וְאוּקְמֵיהּ. וְלֵיקוּם אִיהוּ לְנַפְשֵׁיהּ? אַמְרֵי, אֵין חָבוּשׁ מַתִּיר אֶת עַצְמוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין. מכל מקום צריך להבין למה הוא כך, אך הטעם הוא כי אינו יכול לעשות זה רק בדעת, ואיך יעשה כשנוטלין ממנו הדעת והמוחין שלו, לכן אינו יכול לעזור לעצמו כלום, ומטעם זה הוא מצווה גדולה שאחרים יתפללו בעדו ויעלו הדינין כנ"ל, ולהבין איך ניתקנין הדינין בשרשם, גם מהו הלשון מסטרהא דינים נפקין, כי הנה יש חמישים שערי בינה והמ"ט שערים הם נקראים סטרהא ושם הוא מקום מוצא הדינים וכו' אבל בשער החמישים שהוא נקרא אי"ן, שם הוא רחמים גמורים, ואין שם דין כלל, ולכן כשמעלים הדינים אל שער האי"ן, נתקנים, כי בדבר שאין לו שטח אין שייך שבירה:
ולכן המתפלל על חברו הוא נענה תחלה, וצריך להבין למה נענה דווקא בתחילה, אבל העניין הוא שהמתפלל על חברו הוא צריך להעלות הגבורות והדינים לשרשם כנ"ל, ואם כן הרי המתפלל הוא שם תחילה, ואחר כך ממשיך על החולה גם כן, ולכן הוא נענה תחילה":

יג . "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (בראשית כב א). בעת הנסיון לאדם הוא בבחינת יא) הסתלקות הדעת, וביאר בזה לשון הכתוב: וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם, שאלהים הוא מוחין דקטנות כידוע, ואז נִסָּה אֶת אַבְרָהָם כשהיה בבחינת הקטנות":

יד . "אוֹדֶה יְדֹוָד בְּכָל לִבִּי אֲסַפְּרָה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ (תהילים ט ב), הנה יש לדקדק על פשט הכתוב, דבשלמא מה שאמר אוֹדֶה יְדֹוָד בְּכָל לִבִּי ניחא, אבל סיפא דקרא אֲסַפְּרָה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ קשה הלא כתיב (תהלים קו ב): מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְדֹוָד יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ, ואיך אמר אֲסַפְּרָה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ? ואפשר לומר על פי מה שכתב בזוהר הקדוש {אדרא דקי"ט ע"ב}: וְתָא חֲזֵי רָזָא דְמִלָּה, אַף עַל גַּב דְּקָאֲמָרָן דְּאַבְרָהָם כְּתִיב וְלָא יִצְחָק, יִצְחָק נָמֵי אִתְכְּלִיל בֵּיהּ בְּהַאי קְרָא, רָזָא דִכְתִיב וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. נִסָּה לְאַבְרָהָם לָא כְּתִיב אֶלָּא אֶת אַבְרָהָם אֶת דַּיְיקָא וְדָא יִצְחָק. " וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם - הוי לו לומר נִסָּה לאַבְרָהָם. ויובן על פי הידוע כי מידת אברהם הוא חסד, כמו שאמר הכתוב {מיכה ז כ}: תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם, ואמרו רבותינו ז"ל {חולין דצ"א ע"ב}: שָׁלֹשׁ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרוֹת שִׁירָה בְּכָל יוֹם. אַחַת אוֹמֶרֶת, "קָדוֹשׁ", וְאַחַת אוֹמֶרֶת, "קָדוֹשׁ", וְאַחַת אוֹמֶרֶת, "קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת". מֵיתִיבִי, חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹתֵר מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, שֶׁיִּשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה בְּכָל שָׁעָה, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין אוֹמְרִים שִׁירָה אֶלָּא פַּעַם אַחַת בַּיּוֹם, וְאַמְרֵי לָהּ, פַּעַם אַחַת בְּשַׁבָּת. וְאַמְרֵי לָהּ, פַּעַם אַחַת בַּחֹדֶשׁ. וְאַמְרֵי לָהּ, פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה. וְאַמְרֵי לָהּ, פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ. וְאַמְרֵי לָהּ, פַּעַם אַחַת בְּיוֹבֵל. וְאַמְרֵי לָהּ, פַּעַם אַחַת בָּעוֹלָם. שיש מלאכים שאין אומרים שירה אלא פעם אחד בשבוע, ויש אומרים פעם אחד ביובל, ומה שאומרים הם אומרים בקיצור. יש אומרים קדוש, ויש אומרים ברוך, ויש אומרים פסוק אחד, כמו שמצאנו על מלאכים ידועים שאומרים כל אחד פסוק מן המזמור (תהלים קל"ו) יש אומרים: קדוש, ויש אומרים: ברוך, ויש אומרים פסוק אחד, כמו שמצאנו על מלאכים ידועים שאומרים כל אחד פסוק מן המזמור {תהלים קלו}: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. והנה לאיש הישראלי הורשה לומר ולקלס בכל עת וזמן, ולהאריך בכל מיני קילוסין ושירות ותשבחות. ולהבין זה: משל למלך שבאו כל עבדיו ושריו לומר הורמנין {נימוסין ושבחים} לפניו ולקלסו, והנה לכל אחד ואחד יש זמן ושיעור לקילוסו, לפי ערכו וחשיבותו. וכל זה כאשר יש רצון לפני המלך, אבל אם פני המלך ח"ו בכעס אזי יראים לקלסו כל עיקר, כמו שאמרו: מה לקלס למלך בשעת זעם? ומחמת חשש זה שהם מסופקים אולי ח"ו המלך בכעס או פן ואולי יכעוס בשביל איזה דבר - לכן דרכם לקצר בכל היכולת ותיכף לצאת מאת פניו. והנה בבוא בן המלך חביבו ואוהבו לקלס לפני המלך, הנה הבן אינו חש לכל זה, כי אף אם המלך בכעס - מכל מקום כאשר רואה בנו חביבו נכנס שמחה ותענוג לאביו. והנה אמרנו: בבוא השמחה והאהבה - נסתלק הכעס, הגם שהוא כך טבעית, מכל מקום צריך להבין עניינו, ויש להסביר כי כאשר האהבה והשמחה גוברת, גורמת להכעס והזעם שיעלה למעלה אל שורשו, ושם הוא נמתק, כידוע שהדינים אינם נמתקים אלא בשרשם.
וזהו פירוש הפסוק: וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם. רוצה לומר: אלהי"ם שהוא הדינין – ניסה, היינו: שנתעלו ונסתלקו למעלה ונמתקו. ולמה? את אברהם, כלומר: מכח האהבה וחסד יב) שהוא אברהם, שהוא נמשל לבן המלך. ונחזור לעניין המשל הנ"ל שזכרנו שהבן מקלס בלי שיעור, כי הנה יש חיוב על הבן לקלס את אביו עד אין קץ ושיעור מחמת שני עניינים: אחד - שהוא אביו ומלכו, והחיוב מוטל עליו להודות ולהלל ביותר, ומה גם שאין לו חשש וכו' {מפני שהוא בנו}. ועוד - על זה גופא יש להלל לאביו המלך שנותן לו רשות כזה לקלסו בלי שיעור, שלא נתן רשות כזה לשום שר וטפסר.
ועל מה שנותנין איזה יתרון מלעילא, שייך לומר בו לשון הודיה, כמו שנאמר בלידת יהודה {בפ' ויצא לה}: וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה' עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ יְהוּדָה וַתַּעֲמֹד מִלֶּדת. ואפשר יהיה פירוש הכתוב כך: אוֹדֶה ה' בְּכָל לִבִּי אֲסַפְּרָה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ, כלומר: לבד השבח והקילוס שאני מחויב לקלסו כמצוות הבן על אב - הנה לבד מזה אודה לו, כי ה' בְּכָל לִבִּי, כלומר: אהבתו יתברך תקועה בלבי. וזה מורה שגם אהבתי תקועה בלבו, כי כתיב {משלי כז יט}: כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם, ומטעם זה ניתן לי רשות לַשְׁמִעַ בְּקוֹל תּוֹדָה וּלְסַפֵּר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ":
אבל מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת יְדֹוָד? יַשְׁמִיעַ כָּל תְּהִלָּתוֹ!{תהילים קו ב}לכך אֲסַפְּרָה כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ רוצה לומר: המעט מה שיש יכולת בידי להודות ולספר, יהיה נחשב כאילו ספרתי כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ, כי אין המניעה ממני, רק שבלתי אפשר לסיים שבחיה דמארי עלמא ולספר כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ, כי אין להם שיעור וקץ, לכן מה שאני מספר, כלומר המעט שאני מספר יהיה נחשב כאילו הם כָּל נִפְלְאוֹתֶיךָ כי החוב מוטל עליו לספר שבחו בלי שיעור מחמת שני עניינים הנ"ל":

טו . וַיֹּאמֶר: קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק - וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה, וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים (בראשית כב ב-ג). אֶת יִצְחָק וגו' וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה, כי על ידי הצחוק והשמחה לשם שמים יג) מעלה כל ימי הצחוק של בחרות גם כן למעלה, וכן וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, רוצה לומר: להעלות השנים של נערות גם כן עמו":

טז . "וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר: אָבִי? וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי בְנִי! וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה? וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי. וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו (בראשית כב ו-ח). קשה. למה שאל: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים, עוד קשה מה טעם השיב אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי, הוי לו למימר: לְעֹלָה בְּנִי! ויש לומר דבגמרא {פסחים פרק אלו דברים דסו עא} תָּנוּ רַבָּנָן, הֲלָכָה זוֹ נִתְעַלְּמָה מִבְּנֵי בְּתֵירָא, שֶׁפַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְשָׁכְחוּ וְלֹא יָדְעוּ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אִם לָאו. אָמְרוּ, כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו? אָמְרוּ לָהֶם, (יש אחד עלה) [אָדָם אֶחָד יֵשׁ, שֶׁעָלָה] מִבָּבֶל, וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ, שֶׁשִּׁמֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן, וְיוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו. שָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ, כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ, פֶּסַח, אִם דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, וְאִם לָאו? אָמַר לָהֶם, וְכִי פֶּסַח אֶחָד יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת? וַהֲלֹא הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם פְּסָחִים יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחִים אֶת הַשַּׁבָּת! אָמְרוּ לוֹ, מִנַּיִן לְךָ? אָמַר לָהֶם, נֶאֱמַר (במדבר ט): בְּמוֹעֲדוֹ בְּפֶסַח, וְנֶאֱמַר (שם כח): בְּמוֹעֲדוֹ בְּתָמִיד, מַה מּוֹעֲדוֹ הָאָמוּר בְּתָמִיד, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אַף מוֹעֲדוֹ הָאָמוּר בְּפֶסַח, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. וְעוֹד, קַל וָחֹמֶר [הוּא], וּמַה תָּמִיד שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת, דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, פֶּסַח שֶׁעָנוּשׁ כָּרֵת, (לא כל שכן) [אֵינוֹ דִּין שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת]?! מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ, וּמִנּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם, וְהָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּהִלְכוֹת פֶּסַח כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. הִתְחִיל מְקַנְטְרָן בִּדְבָרִים. אָמַר לָהֶם, מִי גָּרַם לָכֶם שֶׁאֶעֱלֶה מִבָּבֶל, וְאֶהְיָה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם? עַצְלוּת שֶׁהָיְתָה בָּכֶם, שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתֶּם שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר, שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אָמְרוּ לוֹ, רַבִּי, שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מַהוּ? אָמַר לָהֶם, הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי, אֶלָּא הַנִּיחוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֵין נְבִיאִים הֵם, בְּנֵי נְבִיאִים הֵם. לְמָחָר, מִי שֶׁפִּסְחוֹ טָלֶה, תָּחַב לוֹ בְּצַמְרוֹ, מִי שֶׁפִּסְחוֹ גְּדִי, תָּחַב לוֹ בֵּין קַרְנָיו. רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה, וְאָמַר, כַּךְ מְקֻבְּלַנִי מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן. אמר מר למחר מי שפסחו טלה תוחב לו בצמרו גדי תוחב לו בין קרניו והא קא עביד עבודה בקדשים כהלל דתניא אמרו עליו על הלל מימיו לא מעל אדם בעולתו אלא מביאה חולין לעזרה ומקדישה וסומך ידו עליה ושוחטה פסח בשבת.
תָּנוּ רַבָּנָן, הֲלָכָה זוֹ נִתְעַלְּמָה מִבְּנֵי בְּתֵירָא וגו', וְשָׁכְחוּ וְלֹא יָדְעוּ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת, אִם לָאו וגו'. שָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לוֹ לְמָחָר וגו', מִי שֶׁפִּסְחוֹ טָלֶה, תָּחַב לוֹ בְּצַמְרוֹ, מִי שֶׁפִּסְחוֹ גְּדִי, תָּחַב לוֹ בֵּין קַרְנָיו. ומקשינן: והא קא עביד עבודה בקדשים, ומשני אמרו עליו על הלל מימיו לא מעל אדם בעולתו מימיו, דלא היה מקדישה עד שבא לבית המקדש, וזהו שטען יצחק, שהרי נאמר תחלה: וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו{בראשית כב ו}. וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה {בראשית כב ג} וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ ועל זה הקשה לו יצחק, וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ שאתה נושא ואי אפשר לומר שאתה בעצמך תהיה העולה, וְהָעֵצִים אני נושא ועֹלָה הוי קדשי קדשים ויש בה מעילה מחיים, אם כן מוכרח לומר שיהיה איזה שֶּׂה אחר לְעֹלָה, ואם כן וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה? והשיבו וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם: אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי. פירוש דאפשר שהאמת עמך דאֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה ואם לאו לְעֹלָה בְּנִי. פירוש: אינני אומר עכשיו עֹלָה בְּנִי, דהוה משמע דכבר הקדשתיך להיות עולה, אלא לְעֹלָה בְּנִי פירוש: כשנבוא שם אקדישך וכדהלל יד)":

יז. "וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח וְאֶת גַּחַם וְאֶת תַּחַשׁ וְאֶת מַעֲכָה (בראשית כב כד). דקאי על ענוה פסולה. פירוש: שמתגאה בענווה שלו ורוצה להראות שהוא עניו. וזה: וּפִילַגְשׁוֹ וּשְׁמָהּ רְאוּמָה. כי ענוה פסולה הנה הוא פִילַגְשׁ, וּשְׁמָהּ: רְאוּ מָה, פירוש: ראו שאני עומד במדרגת ובבחינת מה, {ואז}: וַתֵּלֶד גַּם הִוא אֶת טֶבַח, {כי} על ידי זה טו) היצר הרע טובח אותו".
משל לאחד שהיו לו כל המעלות ומידות משובחות, אלא שהיה בעל גאווה גדול. ואמרו לו העולם: הרי יש לך כל המעלות משובחות אלא שיש לך חסרון זה שאתה בעל גאווה. תלמד עצמך להיות עניו - ושוב לא יחסר לך שום מעלה. ועשה כן, והתלמד להיות עניו. ופעם אחד הקניטו אדם אחד, אמר לו: שוטה שבעולם! מה אתה חשוב לנגדי? כיון שאני עניו גם כן, אם כן לא יחסר בי שום מעלה וכו':

(לא מצאתי מאיפה נלקח המשל)
"משל דפעם אחד היה ארי רעב מאוד, שלא היה לו לאכול מכמה ימים והיה ריח רע יוצא מפיו. ופגע בזאב ואמר לו שיריח בתוך פיו, והשיב לו שמרגיש ריח רע, ואמר לו הארי שהוא חייב מיתה מדין מורד במלכות, שאמרת על הארי שהוא מלך החיות שריח רע יוצא מפיו, ומיד טרפו ואכלו. ולאחר ימים פגע בחיה אחרת וציוה לו גם כן שיריח בתוך פיו, והיה מתיירא לומר האמת, לכן אמר שיוצא מפיו ריח טוב, ואמר לו הארי שהוא מורד במלכות, שאמרת שקר בפני המלך, כי אני יודע שמחמת שלא אכלתי כמה ימים יש ריח רע בפי, ואתה אמרת שקר וחייב מיתה, ומיד טרפו ואכלו. לימים פגע ארי זה בשועל שהוא פיקח שבחיות, וציוהו שיריח לתוך פיו. אמר לו השועל: אדוני המלך! זה כמה ימים שאין לי חוש הריח כלל! וגם אם אריח אצלך כל היום לא ארגיש שום ריח! ובזה ניצול מן הארי. והנמשל: כי יש כמה לומדים שהם עובדים להבורא ית"ש באמת ובמסירות נפש, ומריחים מכל חטא שנמצא בעיר, וממלאים פיהם תוכחות, ומתקוטטים עמהם כל בני העיר ודוחים אותם מעליהם וצריכים לילך לעיר אחרת. וכשיושבין שם איזה זמן ומרגישין בבני העיר איזה עבירה - גם שם הם מוכיחים את החוטאים, ואז גם שם מתקוטטים עמהם ואומרים: הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט? ודוחים אותו גם מעליהם, וצריכין אותן המוכיחים לילך מדחי אל דחי מעיר לעיר ואין להם מנוחה כלל. מה שאין כן מי שאינו ירא שמים באמת לאמתו ואין לו מסירות נפש - יוכל לישב בעיר אחת כל ימי חייו, כי אין לו חוש הריח שיריח בדבר עבירה שבעיר. וגם במה שרואה דבר עבירה בעיר - אין לבו דווה עליו, ומראה עצמו כאילו אינו רואה ואינו שומע. על זה אומרים בעולם שעם האמת יכול אדם לעבור את כל העולם מקצה לקצה. רוצה לומר: צדיק זה שנוכח האמת דרכו - אינו יכול לראות בעירו דבר עבירה ושקר, ואז יכול הוא לילך ממקום למקום בכל העולם, כי דוחין אותו מעיר לעיר, ויכול להגיע על ידי זה אל קצה העולם כי אין מקום לאמת שלו":