בסוד חגי ישראל - ראש השנה

• הדפסה
• דואל

בעזרת מלך יחיד א'ל חי העולמים
תורת הלוחות הראשונים
מפי מורנו דב"ר הכהן סטבסקי שליט"א
סיכום ועריכה: ר' אשר לוין היו' בית הבעל שם טוב

בסוד חגי ישראל - ראש השנה 
 

ראש וגוף
כל החגים הם עבודות רוחניות שאנחנו עושים בדרך לתיקון – הן בפנים והן בבריאה. כדאי להזכיר מה שמובא במסכת ראש השנה:
''ארבעה ראשי שנים הם באחד בניסן ראש השנה למלכים ולרגלים באחד באלול ראש השנה למעשר בהמה רבי אלעזר ורבי שמעון אומרים באחד בתשרי באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות לנטיעה ולירקות באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי בית הלל אומרים בחמשה עשר בו'' (מסכת ראש השנה דף ב ע'')

למה צריכים ארבע ראשים, ראש אחד לא מספיק? אלא כמו שיש באדם ראש וגוף כך יש ראש וגוף הן בשטח והן בהשתלשלות של הזמן בעולם הדומם, בעולם הצומח, בעולם החי ובעולם המדבר. כלומר, בכל עולם יש ראש של שינויים ויש התפשטות השינויים בתוך הגוף.

אגב, שינוי צורה והשוות הצורה, התפשטות אורות בתוך הכלים – זה נקרא זמן, בלשון זימון, הזמנה.

אמר ישעיהו הנביא על הגאולה:
''הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף וְהַצָּעִיר לְגוֹי עָצוּם אֲנִי יְהוָ''ה בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה'', אך אפשר להגיד את זה על כל תהליך ותהליך, כי קצב בבריאה יכול להיות שונה. יש ''אחישנה'' – להחיש תהליכים, ויש ''בעתא'' – כלומר ללכת לאט לאט על פי הטבע. אנחנו יכולים להחיש כל תהליכים עם עושים את זה בדרך הכרה, בדרך הדעת, בדרך פנימיות התורה.

עשרה חגים כנגד עשר ספירות
יש לנו עניין של עשרה חגים, שהם כנגד עשר ספירות, כנגד עשרה צינורות השפע, וגם כנגד עשרה תיקונים:
יום הכיפורים זה תיקון של ספירת החכמה שמשם אנחנו דבקים להשם יתברך. לכן כל מצוותו של יום הזה – כהן הגדול שהוא גדול מאחד. כהנים הם חסדים, אבל כהן שהוא גדול מאחד, שגדל מעל מדרגה של חסד – זה עניין של חכמה.
בינה – זה ראש השנה, ראש השינויים. ראש מתחיל מבינה, מספירת הבינה, ממוח שמאלי.
יום הכי גדול בשנה, יום שמחת תורה הוא כנגד הדעת.
פסח, סוכות ושבועות הם שלושה קוים: ימין, שמאל ואמצע.
פסח הוא כנגד החסד, יוצאים לפנימיות מחיצוניות.
חג סוכות הוא כנגד גבורה, כי אנחנו בונים סוכה ונכנסים בתוכה, עושים לעצמנו הגבלות כדי שאורות מקיפים שהשגנו בין ראש השנה לבין יום הכיפורים יוכלו להיכנס פנימה. לכן אנחנו בונים סוכה שלא יברחו האורות האלה.
חג שבועות הוא תפארת כנגד יעקב אבינו ע''ה.
חנוכה ופורים הם נצח והוד.
ראש חודש שזה ראש חידושים של המלכות הוא כגד היסוד.
ושבת זה הכי גבוה, אין כמו שבת, אין יותר שמח משבת, אין יותר אור משבת. אין יותר תענוג רוחני כבשבת. היום הזה הוא כנגד המלכות. אז זוכים לכל העולמות, לדבקות הכי גבוהה.

ארבעה ראשי שנה – ארבעה תיקונים
התיקונים שאנחנו עושים בחיינו ובכל העולמות הם מתפשטים אחר כך כל במשך כל השנה. לכן אנחנו לא אומרים: ''עכשיו החג הוא מאחורינו''. כל חג בזמן שלו נכנס לתוך מעגל השנה. אחרי שעשינו תיקונים הנדרשים וחיברנו את הצינורות ואת האורות שחיברנו - ואנחנו התחברנו גם כן – אז אורות האלה, המדרגות של אותו החג הם פועלים בתוך השנה שלנו, בתוך מערכת השנה.

כמו שבבן אדם יש ראש וגוף, גם בזמן יש ראש של הזמן וגוף של הזמן. מדוע ארבעה ראשים? אנחנו לומדים במסכת ראש השנה על ארבע ראשי השנה שהם כנגד ארבעה עולמות: מדבר, חי, צומח ודומם.
א) ניסן הוא ראש השנה למלכים ולרגלים. זה קשור להמליך, למלוך. מי יכול למלוך מלך על כל הבריאה הפיזית? רק אדם. לכן ראש השנה של חודשים הוא כנגד המדבר.
ב) אחר כך יש א' באלול – ראש השנה למעשר הבהמה, זאת אומרת ראש השנה לעולם החי. הראשים, השורשים, כל מה שמתפשט בעולמות התחתונים בבחינת הנפשות של חי, של בהמות וחיית.
ג) ט''ו בשבט זה ראש השנה לפרות האילן( לפי הלל) , ראש השנה לעולם הצומח, כל הברכות וכל הסדר שעושים בט''ו בשבט – זה פותח את הצינורות של כל עולם הצומח וגם בחינת הצומח בכל העולמות, זה השפע שנתקבל בכל העולמות התחתונים בעולם הצומח במשך כל השנה.
ד) אחר כך א' בתשרי – ראש השנה לשמיטין, ליובלות, לכל מה שקשור לקרקע ולירקות. זאת אומרת שירקות, מה שמתבשל תחת הקרקע – זה עולם הדומם.

מה אנחנו צריכים לתקן בראש השנה?
כיון שכל הבריאה, סדר של נפשות שיש בעולם הפיזי – דומם, צומח, חי ומדבר – וזה גם סדר בעולמות רוחניים. (יש עוד מלאכים, אבל אנחנו מדברים על מה שמתלבש בגוף) לכן יש ארבע ראשי שנים. יש ארבע ראשים – שורשים כדי להביא את השפע לענפים האלה, לגוף של השנה.

לראש השנה יש בחינת משפט, דין, תיקון, זיכוך של הנשמות שלא ייקחו על הכתפיים את כל התיקונים , את כל החבילות של כל השנים – אז יש פעם אחד בשנה תיקון הזה, וזה נקרא ראש השנה שבא' בתשרי. לכן אנחנו מכינים את עצמנו כל חודש אלול ומה שמשיגים מאותו יום, באותו ראש – זה מה שיתפשט בגוף השנה. בשני ימים של ראש השנה מעלים תפילות של כל השנה.

א' בתשרי זה יום של בריאת האדם. יום כ''ה באלול זה יום של בריאת העולם. שישה מחזורים אחר מכן נברא האדם. וגם זה היום כאשר הוא עשה טעות, אפשר להגיד טעות פטלית, הוא חטא, משך פרות, משך אורות שמעל המדרגה של הכלים שלו , אז הם נשברו, כתוב במסכת סנהדרין: ''נפלו כל אבריו''. הכוונה שכלים לא היו יכולים להכליל את האור הזה, וזה עניין של החטא. המשכת אורות גדולים מלמעלה למטה נקרא חטא, כי אות ח''ט פתוחה רק כלפי מטה. אז חלק מזה שנפל למטה – זה נמצא בעולם הזה עכשיו, זה אנחנו. אנחנו – תאים של גוף של אדם הראשון, נשמה שלנו – חלק של נשמתו.

אנחנו צריכים לתקן כמה דברים באותו יום של דינים קשים, יום של משפט. באותו יום אנחנו משחזרים את אותה המדרגה, אותם הדברים שהיו בשורש -באותו יום של בריאת האדם ויום של חטא שלו. אז אנחנו מנסים לתקן אותו ובאים לשחזר לאותו עניין של משפט. וכל הדברים שמתרחשים כאן למטה – הן התפילות, והן בעבודה פנימית של אדם, תקיעה בשופר – כל אותם הדברים מתרחשים באותו רגע גם למעלה. לכן יש שופר הקטן למטה ויש שופר הגדול – זה למעלה. התפילות שאנחנו מתפללים – זה למטה, אבל יש תפילות גם למעלה.

וכיוון שזה יום של הרבה דינים – כל הדברים שעשינו במשך כל השנה עכשיו עומדים כמו עננים בינינו לבין הרקיעים, בינינו לבין אבינו שבשמים, וכל זה אנחנו צריכים לתקן. זה יום של ביטול דינים, יום של המתקת דינים. לכן ביום ראשון של ראש וגם ביום השני אנחנו עושים סדר עם מאכלים. כי אוכל זה משהו שנכנס לתוך בן אדם, נעשה חלק של חיים שלו, מחזוריות שלו, הכוח שהוא מפעיל במשך כל השנה. לכן צריך לעשות סדר – מה נכנס קודם, מה נכנס אחר כך, יש גם ברכות הכוונות בתהליך הזה.

למשל, על הכרתי אומרים '' יהיה רצון שיכרתו כל אויבינו''. הבן איש חי זיע''א אמר שיש לכוון כנגד האויבים הפנימיים, רצונות הפנימיים שלנו, כמו שכתוב ''אויבי איש אנשי ביתו''.
יש גם כן אחר כך אויבים העליונים, כל מיני מלאכים שיצרנו בכל מיני פעילויות לא מחושבות במיוחד. גם כן על ידי עברות יצרנו קטגורים. על ידי מצוות עושים חיבור, צוותא, צוותים, מלאכי השרת. בכל פעולה, בכל תנועה בן אדם משדר משהו לעולם.

לכן לפעמים יש הרבה עננים של מלאכי חבלה, וצריכים להפקיע את המחיצה הזאת כדי להגיע לאבינו שבשמים ולהעביר אותו מהמושב שלו ,מכסא של דין לכסא רחמים. יש מי שנידון ביום הראשון, יש מי שנידון ביום השני. הרי יש שני מוחין, יום ראשון הוא כנגד מוח ימין, יום שני הוא כנגד המוח השמאל. היום הראשון הוא כנגד דינים קשים, היום השני הוא יותר קל, זה דין של רחמים. הימים האלה הם גם כנגד חכמה ובינה בלשון של פנימיות התורה. יום ראשון מתקן את כל השנה הקיימת, היום השני – זה כבר פינוי מקום לשנה הבאה. אנחנו מכינים את עצמנו לכל השנה. כתוב בספרים הקדושים ששתים עשרה שעות של יום ראש השנה הם כנגד שתים עשרה חודשים, כל שעה היא כנגד חודש שלם. כלומר, שנה ראשונה מהנץ החמה היא כנגד כל הימים של חודש תשרי, ושנה ראשונה אחרי שקיעה היא כנגד כל הלילות של חודש תשרי. וכו'.

וכמובן שצריך להיזהר שלא לכעוס ולא לעורר את הדינים, לא לאכול דברים חמוצים, הכל צריך להיות במתיקות, לא רק באוכל אלא גם בפניה לזולת.

מה שאנחנו מכונים ומצליחים לפעול בראש, בראש השנה יתפשט בגוף השנה, לכן אומרים שזה ימים גורליים, ''ימים נוראים'', ''נורא'' זה לשון יראה. אבל עושים את זה בחגיגיות, בשמחה גדולה.

בראש השנה הנשמה עוברת מתחת לכסא הכבוד '' מעביר ראשון - ראשון אחרון -אחרון'', והקב''ה רואה כל הנשמות שקופות. הנשמה מרגישה את המעבר דרך עולמות ושבודקים אותה, כי כל מעשה יבוא למשפט. לכן לפעמים באמצע התפילה בן אדם פתאום מתחיל לבכות ולא יודע למה. יש כאלה שבוכים כל הזמן. אנחנו, יהודים, ברוך השם יודעים איך לבכות, אנחנו בכיינים בני בכיינים. וכאשר יהודי בוכה בתפילות ראש השנה - זה סימן טוב, אר''י הקדוש אמר שמי שלא בוכה - סימן רע לנשמתו. כלומר, הוא לא מסוגל להוציא פסולת מהנשמה. כידוע, בגוף יש חמישה הפרשות, והפרשה החמישית – זה דמעה, שער הדמעות. דמעות מוציאים החוצה את מלחים וגם דינים, לכן כאשר אדם בוכה עיניו אדומות , כי צבע אדום מראה על דינים. לכן צריך לדעת לבכות.

כתוב במדרשים - ואנחנו רואים את זה בזמננו - שרק יהודי, רק עם ישראל מכין את עצמו ליום הדין ועושה את פעולות הרוחניות בעולמות כדי להמתיק את הדינים על כל העולם . כל יתר העולם ישן. ובגלל שאנחנו עושים את העבודה – אז אנחנו נכנסים ראשונים ונידונים ראשונים. אחר כך נכנסים אחרים, כי כל אחד נידון – כל אומות העולם, כל הנשמות שהן בבחינת עולם החי, כל הנשמות שהן בבחינות העולם הצומח, כל הנשמות שהן בבחינת עולם הדומם. הכל עובר לפניו ''כבני מרון'', והוא בודק כל דבר מה דינו, מה רצון שלו, האם האדם רוצה להיות בין המשפיעים, בין הצדיקים, או בין אלה שרק רוצים לקבל לעצמם, רק לקחת מהבריאה ומהבורא, בין הרשעים, או בין אלה שעדיין לא החליטו, שהם בין אלה לבין אלה ונקראים בינונים.

מובא במסכת עבודה זרה ( דף ג ע''ב):
אמר רב יהודה אמר רב שתים עשרה שעות הוי היום שלש הראשונות הקדוש ברוך הוא יושב ועוסק בתורה שניות יושב ודן את כל העולם כולו כיון שרואה שנתחייב עולם כלייה עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים שלישיות יושב וזן את כל העולם כולו מקרני ראמים עד ביצי כנים רביעיות יושב ומשחק עם לויתן.
כלומר, דנים אותנו שלוש שעות ביום ושלוש שעות בלילה. ביום הכיפור דנים אותנו שש שעות וזה בדיוק הזמן שלוקח לנו תפילה.
אבל יש כאלה ששמים אותם בצד, כי דין שלהם הוא קשה. לכן מחכים עוד קצת, אולי יעשו תשובה, יתקנו רצונות שלהם. לכן דנים אותם בלילה. וזה לא טוב, כי באמצע התפילה יש כוח הציבור, יש מניין, ומניין זה עשרת הספירות, זה מערכת שלמה שיכולה לעלות ולהמתיק את הדינים בשורשם. גם בן אדם כאשר מתפלל יחד אם מניין יכול להתרגש, לבכות קצת.

ארבע אבות נזיקין
איך אנחנו מכינים את עצמנו לראש השנה, ליום הדין? עושים תשובה. אז מה אנחנו באים לתקן? גמרא מספרת על ארבע אבות נזיקין ( שור, בור, מבעה והבער) ויש כאן גם עניין של תיקון המידות, יש כאן גם ממד פנימי:יש שור פנימי ויש בור פנימי וכו', לא רק בחוץ. ואדם צריך להתחיל לתקן מבפנים.

א) דבר ראשון זה גאווה, זה אם כל חטאת. אם אדם חושב שהוא יודע הכל ואין לו מה לקבל הוא בבחינת מת. הוא סתום, הוא שם גג לעצמו. לגאווה יש תולדות – כעסים. לכן צריך מאוד להיזהר כי אחרת פותחים דינים, חלילה, על כל השנה.
לגאווה יש תולדות: כעס, קפדנות – להקפיד על כל אחד, לדון את עצמו לכף זכות, וכל האחרים לכף חובה. אנחנו צריכים לעשות ההיפוך: להקפיד על עצמנו ולהקל מאוד על אחרים. לכל אחד יש חבילה משלו, מספיק יש לו בחיים. ככה אדם צריך להסתכל: על עצמו כבינוני ועל אחרים – כצדיקים.
אז גאווה מביא על ידי כעס. מדוע אדם כועס? כי חושב שמגיע לו משהו ולא מקבל את זה, לכן הוא כועס. אם הוא לא היה חושב שמגיע לו אז לא היה כועס: לא קיבלתי אז בסדר, לא קרה כלום. אבל אם אדם חושב שצריכים לכבד אותו ולא מכבדים אותו, אז הוא כועס מאוד. שורש של כעס – זה גאווה. כאשר בן אדם מתגאה הוא מתנפח. לכן אנחנו לוקחים תפוח ושמים אותו בדבש להמתיק את כל ההתנפחות שלנו. מכעס וקפדנות האדם נעשה קשוח מאוד. כבוד זה דבר כבד מאוד.

על ידי תחרות בחברה בן אדם בא לכעס ולשנאה, חלילה. נטירה ונקמה באים מגאווה גם כן. אם לאדם יש תחרות אין לו חיים, כל הזמן הוא מסתכל מה יש לאחרים ומנסה להשיג את זה. גאווה היא כנגד יסוד האש.

ב) אחר כך יש עניין של שיחה בטלה, עניין של דיבור, שמירת הלשון. הדיבור הוא האמצעי בין המחשבה לבין המעשה. דיבור הוא אמצעי בין הראש לבין הגוף. ממה שאדם מדבר יוצאים מלאכים אפילו, אם הוא מדבר טוב – מלאכי השרת, אם הוא לא מדבר טוב, אם הוא אומר לשון הרע, חלילה, שזה שפיחות דמים ממש – אז יוצאים מלאכי חבלה. כמו שכתוב במסכת אבות: ''כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה''.(אבות א יז), גם כתוב ''אל תתן לפיך יחטיא בשריך'' כי לפעמים בן אדם גוזר את הדין שלו עם הפה שלו. ברגע שבן אדם דן אחרים – הוא חותם גזר דין על עצמו, והפוך – כל מרחם על הבריאות מרחמים עליו מהשמים.

עניין של שיחה בטלה קשור לאוויר, אוויר שהוא מוציא מהפה. נשימה בקול רם – זה עניין של שיחה, של דיבור. לכן חשוב לתקן עניין של שיחה בטלה. אולי אנחנו נלמד הלכות לשון הרע ביחד ולא נדבר לשון הרע, זה יהיה דבר גדול.
לפעמים בן אדם מדבר סתם כדי להרגיל את הלשון, להתאמן, אפילו מתי שאין לו מה להגיד. מזה יוצאים שקר ולשון הרע ודברים בטלים – כל זה פיזור כוחות הנפש. אנחנו צריכים לתקן את הדברים האלה לקראת ראש השנה, לקחת פרויקט על עצמנו, להחליט שהשנה אנחנו לא אומרים דברים כאלה, אנחנו נבדוק את הלשון שלנו.

על ידי שיש לאדם שליטה על הלשון שלו – יש לו גם שליטה על מחשבה, כי על דברים שהוא לא מדבר הוא לא חושב גם כן. וזה חשוב כי אנרגיה מחשבתית זה מה שמפעיל כל הגוף גם כן. אם לאדם יש שליטה על מחשבה – זה דבר עצום.

ג) דבר שלילי - עניין של תאווה תענוגים, זה כאשר אדם רוצה לחיות בשביל הגוף.

היפך לגאווה זה ענווה, הפך לשיחה בטלה – שיחה כאשר אומרים בדיוק מה שצריך, דיבור לבריאת העולם ולא להרס העולם. היפך לתאוות תענוגים זה רצון להשפיע, לתת, לבנות, לעזור. עניינים שקשורים אליו בן אדם כזה ממעט, אלא עניינים קשורים לזולת, לשם שמים הוא מרחיב.

בעניין של תאוות תענוגים, יש ארבעת הדברים שאנחנו צריכים לתקן: שינה, אכילה, שתייה ותשמיש המיטה. עת לישון, כמה לישון. איך בן אדם אוכל, שותה, כמה הוא אוכל ושותה,עם איזה כוונה. האם הוא אוכל בשביל הגוף שלו, או כדי לתקן נפשות שיש באוכל, לכוון? הוא צריך להחליט האם הוא עושה את זה לשם שמים או לשם הארץ.

אחר כך יש עניין של תשמיש המיטה, עניין של צניעות שזה דבר הכי קשה.

בתקיעות הראשונות יש תיקון של זרע לבטלה, כלומר תיקון של כל הנשמות שהלכו לתהום, שלא נדע. יסוד זה כלי שמביא נשמות לעולם, אנשים חושבים שזה צעצוע. אבל נושא של הזיווג זה הנושא הרוחני ביותר שיש. זה הכוח של הבורא בתוך הנברא. האדם מביא נשמות לעולם. אלא הדור שקיבל הרבה מעולם הפרימיטיבי של אמריקה ושל אירופה, מתרבות המערבית הפרימיטיבית, לא יודע איך להשתמש בצינורות השפע, כי גוף זה דבר רוחני. לכן גם נשים וגם גברים צריכים לתקן העניין של פגם הברית לפני ראש השנה.

האדם צריך ממש לעשות סדר, לעשות רשימת הדברים שצריך לתקן כדי שזה יתפשט במשך כל השנה. האדם לא יכול לחיות בלי תכלית.

כמובן, לא צריך להישאר ברשומות, צריך לבצע את הכתוב. לא להיות כמו אותו החולה שקיבל מרשם מרופא ובעוד כמה ימים הרופא שואל: ''אתה עושה מה שאמרתי לך?'' והוא עונה: '' כן, כל יום אני לוקח את המרשם וקורא מה שכתוב שם.'' זה לא מספיק - צריך לעשות.

אנחנו מבקשים בתפילות של ראש השנה: ''כתבנו בספר חיים'' וגם מבקשים את החתימה כי חתימה זו בחינת הקיום.

ד) הדבר הרביעי מארבעה אבות הנזיקין שצריך לתקן – זה עצבות, כי כאשר בן אדם עצוב, כאשר יש לו מרה שחורה – זה דבר קשה ביותר ממה שיכול להיות. אדם שעצוב לא יכול לעשות כלום. אפילו שלא כתוב בשום מקום בתורה שאסור להיות עצוב, אבל כתוב שעצבות מביאה כל העברות שבעולם.
מדוע הייתה הידרדרות שלנו בתקופת הבית? בגלל שלא עבדנו השם בשמחה וברב כל. השמחה היא מצווה. כתוב: ושמחת בחגך והיית אך שמח''. אפילו כאשר ''אך'' לך תהיה שמח. לכן עצבות שהיא כנגד מדרגה רביעית וזה כנגד יסוד העפר. כאשר אדם עצוב אין לו כוח לכלום, ומזה באה גם עצלנות. אם בן אדם שמח – אז יש לו כוח.
האיוש, חלילה, דיכאון, חוסר כוח, אדישות שזה ממש מדרגה של דומם – כל זה תוצאות של עצבות.

למדנו שגאווה זה כנגד האש, וכנגד אות יו''ד בשם הוי''ה, וגם כנגד עולם המדבר.
שיחה בטלה היא כנגד אוויר ואות ה''ה הראשונה בשם הוי''ה, כנגד עולם החי.
תאוות תענוגים הם כנגד מים, וכנגד אות וא''ו בשם הוי''ה, כנגד עולם הצומח.
עצבות היא כנגד עפר, כנגד אות ה''ה האחרונה בשם הוי''ה, כנגד עולם הדומם.

הכוחות הבונים.
מה ההיפך לזה, מה הכוחות שמתקנים ובונים קומות של בן אדם. אלה ארבע מידות טובות, שהם: ענווה ושתיקה ומיאוס תענוגים ושמחה. בן אדם שהוא ענו, יש לו שפלות, אז הוא משיג את האמת. כי הוא מתאים את עצמו לאמת, הוא לא עושה ספקולציות, הוא לא מחפש איזה תחבולה רציונלית כדי להגיד שהוא צודק ואמת לא. כי אדם שהוא גאותן הוא תמיד צודק, לא עוזר שום דבר, אי אפשר לשכנע אותו, אי אפשר להכניע אותו.
אבל אדם שהוא ענו תמיד מוכן לקבל כל הברכות של העולם, הוא פתוח, מוכן להשתנות כדי לקבל כל דבר שהוא אמתי. אדם שהוא ענו הוא גם בשלום עם כולם, הוא לא מתווכח עם אף אחד. גאוותן כל הזמן רב עם כולם כי הוא מנסה לשכנע את כולם כמה הוא צודק.

השתיקה גם ברכה גדולה מאוד. אומרים: חיים ומוות על ידי לשון. מלה אחד יותר, מלה אחת פחות יכולה לשנות את הכל, יכולה לגרום מלחמת עולם בתוך הבית. יש עניין של ברכה בתפילה וקריאת התורה. זה הכל עניין של דיבור.

המיאוס תענוגים. אם אדם ממעט בתענוגות של הגוף, מצמצם בדברים תחתונים אז יש לו כלים להרחיב תענוגות רוחניות. הוא חוסך הרבה אנרגיה שלו ומרכז כל הכוחות הרוחניים שלו במקום אחד. ריכוז – זה יסוד של כל ההצלחה וזה עניין של קדושה, פיזור זה עניין של טומאה. השפעה באה מזה שאדם ממעט רצון לקבל ומרחיב רצון להשפיע.

שמחה – דבר גדול מאוד. אמר דוד המלך ''עבדו את השם בשמחה'', שמחה נותנת כוח לעבוד. זריזות גם באה משמחה. וכמובן אדם שמח יכול להדביק הרבה אנשים בשמחתו ולעשות הרבה פרויקטים, להרים הרבה דברים. לכן יש לו תקווה ויש לו הצלה, כי שמחה ממתיקה הרבה דינים.
יש גם עניין של תיקון המחשבה, אבל זה אנחנו נעשה בעשרת ימי התשובה.