חודש אדר ב

עש"ן אדר ב:

השם אדר השני: מלשון א' דר, אלופו של עולם דר בעולמו ומשרה שכינתו על בריותיו, גילוי אלוקותו יתברך בתחתונים, "מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים, אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם, אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהֹוָ'ה" {תהלים צג ד}, "יְהֹוָ'ה אֲדֹנֵינוּ, מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הָאָרֶץ, אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם" {תהלים ח ב}:

צירוף אדר השני: יכוון בכללות כל י"ב צירופי הוי"ה ואהי"ה מניסן ועד אדר א: יִהַוְ"הָ אִהַיְ"הָ - יִהַהַ"וְ אִהַהַ"יְ - יְוּהַ"הַ אְיּהַ"הַ - הֶוֵה"יִ הֶיֵה"אִ - הַוּיִ"הַ הַיּאִ"הַ - הּהִוָ"יִּ הּהִיָ"אִ - וַהיָ"הַ יַהאָ"הַ - וּהַהַ"יְ יּהַהַ"אְ - וַיהָ"הַ יַאהָ"הַ - הַיִהּ"וְ הַאִהּ"יְ - הָיְוְ"הּ הָאְיְ"הּ - הִהְיְ"וַ הִהְאְ"יַ:

שבט החודש: בנימין.

אות החודש: מנצפ"ך:

אבר הראש: פה:

אבר הגוף: עטרת היסוד וכפות רגלים:

אבר היד: כף היד וה' אוירים שבין האצבעות:

הכח לתיקון: המישוש:

ספירה : מלכות:

מזל החודש: דגים, בחינת פוריות וצניעות ושמירת עינים ומעין הלא טוב: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר" {בראשית מט כב}:

מאורעות אדר ב: א. מכריזים בבית המקדש על השקלים, מקדימים שקלי בית ה' לשקלי המן ימ"ש, הילולת רבי אברהם אבן עזרא והש"ך ורבי ברוך מגארליץ זי"ע, ג. הושלם בניין בית המקדש השני בימי עזרא ונחמיה והילולת רבי מרדכי יפה בעל הלבושים, ד. הילולת רבי לייב שרה'ס זי"ע, ז. נולד ונפטר משה רבינו ע"ה, יא. הילולת מרן החיד"א זי"ע, י"ג. הילולת רבי יהודה החסיד בעל סםר חסידים ורבי משה פיינשטיין בעל השו"ת אגרות משה, י"ד. פורים דפרזות, ט"ו. פורים שושן הילות הפני מנחם מגור זי"ע, יח. הילולת רבי יצחק שלמה זילברמן, י"ט. הילות רבי יוסף חיים זוננפלד, כ. הילולת רבנו רבנו יואל סירקיס בעל הב"ח ורבנו שלמה זלמן אויירבך זי"ע, כא. הילולת המהר"ם רבי מאיר הכהן שיף ורבי אלימלך מליזענסק ורבי יצחק אלחנן ספקטור זי"ע, כה. הילולת רבי אברהם גרשון מקיטוב, רבי יצחק אבוחצירא הבבא חאקי ורבי ישראל יעקב פישר זי"ע, כז. רבי שלמה אלישוב בעל הלשם שבו ואחלמה כט. הילולת רבי שלמה הכהן מראדומסק:

"הַדוּר קִבְּלוּהָּ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ"
תורה שבכתב ותורה שבעל פה
שבת דף פח ע"א: "וַיִתְיַצְּבוּ בְתַחְתִּית הָהָר {שמות יט}. אָמַר רַבִּי אַבְדִּימִי בַּר חַסָא: מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִּיגִּית וְאָמַר לָהֶם: אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה – מוּטָב, וְאִם לָאו - שָׁם תֵּהֵא קְבוּרָתְכֶם. אָמַר רַב אַחָא בַר יַעֲקֹב: מִכַּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרַיְיתָא. אָמַר רָבָא: אַף עַל פִּי כֵן, הַדוּר קִבְּלוּהָּ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ. דִּכְתִיב {אסתר ט}: קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים - קִיְמוּ מַה שֶׁקִּבְּלוּ כְּבָר":

גיטין ס ע"א ותמורה יד ע"א: "אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי בְּנָאָה, הַתּוֹרָה - מְגִלָּה מְגִלָּה נִתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז אָמַרְתִּי, הִנֵּה בָאתִי בִמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אוֹמֵר: תּוֹרָה - חֲתוּמָה נִתְּנָה, שֶׁנֶּאֱמַר {דברים לא}: לָקֹחַ אֶת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. וְאִידָךְ נַמִי, הָכְּתִיב: לָקֹחַ. הַהוּא לְבָתַר דְּאִדְבַּק. וְאִידָךְ נַמִי, הָכְּתִיב: בִּמְגִלַּת סֵפֶר כָּתוּב עָלָי. הַהוּא - דְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ אִקְרִי מְגִלָּה, דִּכְתִיב {זכריה ה}: וַיֹּאמֶר אֵלַי: מָה אַתָּה רֹאֶה? וָאֹמַר: אֲנִי רֹאֶה מְגִלָּה עָפָה וכו'. כְּתִיב {שם}: כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וּכְתִיב: כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. הָא כֵּיצַד? דְּבָרִים שֶׁבִּכְתָב - אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאָמְרָם עַל פֶּה, וּדְבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְאָמְרָם בִּכְתָב. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: אֵלֶּה - אֵלֶּה אַתָּה כּוֹתֵב וְאִי אַתָּה כּוֹתֵב הֲלָכוֹת. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא כָּרַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּרִית עִם יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בִּשְׁבִיל דְּבָרִים שֶׁבְּעַל פֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר {שמות לד}: כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל":

פסיקתא רבתי פרשה ה: "אמר רבי יהודה בן פזי: מקרא מלא הוא: כתב לך את הדברים האלה - הרי המקרא שניתן בכתב: כי על פי הדברים האלה - הרי התרגום שניתן על פה. אמר רבי יהודה ברבי שלום: ביקש משה שתהא המשנה בכתב, וצפה הקב"ה שהאומות עתידין לתרגם את התורה ולהיות קוראים בה יוונית ואומרים: אין הם ישראל. אמר לו הקדוש ברוך הוא: הא משה! עתידין האומות להיות אומרים: אנו הם ישראל, אנו הם בניו של מקום! וישראל אומרים: אנו הם בניו של מקום! ועכשיו המאזניים מעויין? אמר הקב"ה לאומות: מה אתם אומרים שאתם בני? איני יודע אלא מי שמסטורין שלי בידו - הוא בני. אמרו לו ומה הם מסטורין שלך? אמר להם: זו המשנה. והכל היאך לדרוש? אלא אמר רבי יהודה הלוי בי רבי שלום: אמר הקדוש ברוך הוא למשה: מה אתה מבקש שתהא המשנה בכתב? ומה בין ישראל לאומות? מניין שכך הוא אומר: אכתוב לך רובי תורתי {הושע ח יב}? ואם כן, כמו זר נחשבו. דבר אחר: אכתוב לך רובי תורתי וכו'":

מדרש שמות רבה פר' מז פסקה א: "כתב לך את הדברים האלה. הדא הוא דכתיב {הושע ח}: אכתוב לו רובי תורתי. כמו זר נחשבו. בשעה שנגלה הקב"ה בסיני ליתן תורה לישראל, אמרה למשה על הסדר מקרא ומשנה תלמוד ואגדה, שנאמר {שמות כ}: וידבר אלהי'ם את כל הדברים האלה - אפילו מה שהתלמיד שואל לרב אמר הקב"ה למשה באותה שעה. מאחר שלמדה מפי הקב"ה, אמר לו: למדה לישראל. אמר לפניו: ריבונו של עולם! אכתוב אותה להם? אמר לו: איני מבקש ליתנה להם בכתב, מפני שגלוי לפני שעובדי כוכבים עתידים לשלוט בהם וליטול אותה מהם ויהיו בזויים בעובדי כוכבים, אלא המקרא אני נותן להם במכתב והמשנה והתלמוד והאגדה אני נותן להם על פה, שאם יבואו עובדי כוכבים וישתעבדו בהם יהיו מובדלים מהם. אמר לנביא: אם אכתוב לו רובי תורתי - כמו זר נחשבו. ומה אני עושה להם? נותן את המקרא בכתב והמשנה והתלמוד והאגדה בעל פה. כתוב - זה המקרא, כי על פי הדברים האלה - זו המשנה והתלמוד, שהם מבדילים בין ישראל לבין העובדי כוכבים":

מדרש שמות רבה פר' מז פסקה ז: "אמר הקב"ה: נצטערת? חייך! אין אתה מפסיד! בלוחות הראשונות לא היו אלא יו'ד הדיברות בלבד. עכשיו שנצטערת, אני נותן לך הלכות מדרשות ואגדות, שנאמר: כתב לך את הדברים האלה. למה אמר הקב"ה כתב לך? והכתיב {שמות לב}: והמכתב מכתב אלהי'ם הוא חרות על הלוחות. וכתיב {שם לד}: ויכתוב על הלוחות כמכתב הראשון. אלא כך אמר לו הקב"ה: כתוב לך תורה נביאים וכתובים שיהיו בכתב, אבל הלכות ומדרש ואגדות והתלמוד יהיו על פה. כיון שידע משה, התחיל אומר {תהלים קיט}: טוב לי כי עניתי, טוב לי תורת פיך":

בעל שם טוב על אדר ב
ספר מאור עיניים פר' תרומה:
"והנה אמרו רז"ל אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים בלבד. והעניין: כי יש באדם הגשמי עניין בחינת עיבור ראשון ועיבור שני, גדלות ראשון וגדלות שני. והעיבור ראשון הוא במעי אמו, וגם שם יש עמו בחינת אלהות, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: נר דלוק על ראשו, וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו, ומלמדין אותו כל התורה כולה וכו'. [ועיבור שני] ומשיצא לאויר העולם, אף על פי שקורא ושונה, מכל מקום הוא בחינת קטן עד היותו בן י"ג שנים ויום אחד, שאז הוא נקרא גדול לכל דבר וכו'. וקודם לזה אין מעשה קטן כלום, וקטן שקידש אין חוששין לקידושין. והטעם הוא, מפני שלא נכנס בו הדעת השלם עד היותו בן י"ג שנה שלמות ויום אחד. אף על פי שיש קטנים חריפים ומופלגים בתורה, מכל מקום אין זה בחינת הדעת אמיתי עד שנכנס לכלל שנים דגדלותו, וזה נקרא גדלות ראשון. והטעם שלא נכנס בו הדעת עד שהגיע לשנים הללו: מפי שעיקר הדעת הוא שידע את הבורא יתברך ויוכל לייחד קודשא בריך הוא ושינתיה כאמור, שהשראת שכינה בתחתונים הוא בחינת ה' אחרונה שבשם הוי"ה ברוך הוא, ועצם המשכת השראתו יתברך הוא בחינת וא"ו ונקרא בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. כי תורה שבעל פה רמוז לה' אחרונה שבשם הוי'ה ברוך הוא נמשך מתורה שבכתב - בחינת וא"ו שבשם הוי'ה. והנה התורה שבעל פה נדרשת מהתורה שבכתב בי"ג שנים, שאז נכנסו בו כל הי"ג מדות, שהתורה שבעל פה נדרשת מהתורה שבכתב. והנה אף על פי שבשנת הי"ג נכנס לכלל גדלות, מכל מקום אין זה גדלות אמיתי, שהרי חוזר ונופל מן הדעת, כי שבע יפול צדיק וקם וחוזר אל הדעת, ונקרא גדלות שני. אך זה הגדלות שני אמיתי איננו שלם אצלנו, שהרי תמיד צריך ליפול מזה ולחזור ולדעת שני. ולעתיד לבוא יהיה גדלות שני שלם אמיתי ומלאה הארץ דעה את הוי'ה. ואמרו רז"ל: לא כעולם הזה עולם הבא, בעולם הזה אני נכתב ביו"ד ה"א ונקרא באל"ף דל"ת. ולעתיד לבוא אני נכתב ביו"ד ה"א ונקרא ביו"ד ה"א. והיינו: משום שבעולם הזה אין בנו דעת לשם גדלות שני אמיתי, שאף על פי שיש צדיקים בכל דור ודור שעל ידם משרה השם יתברך שכינתו בתוכנו על ידי הדעת שיש בהם, אף על פי כן אין דעתם שלם להבין ולדעת את ה' על בוריו ואינם משיגים עצם שם יחודו יתברך רק בהוראת אדנותו, כי הוא רב ושליט עיקרא ושורשא דכל עלמין, רב ושליט על כולא. אבל להוראת אמיתות שמו המיוחד, אין בנו יכולת להשיג ולית מחשבה תפיסה ביה כלל. אכן לעתיד לבוא: עין בעין יראו בשוב הוי'ה, כמאמר רז"ל על פי {ישעיה כה ט}. ואמר: ביום ההוא הנה אלהינ"ו זה - שכל אחד ואחד מראה באצבעו וכו'. ולעתיד לבוא כשישיגו את הבורא יתברך בשמו יקראו לו הוי'ה ב"ה, כמו שמורה אמיתות שמו המיוחד המושג להם בזמן ההוא. והנה קודם הגדלות שני נקרא עיבור שני, בזמן שנופל מן הדעת הראשון מסתלק הדעת ממנו בעולמות העליונים ונקרא אז בבחינת עיבור. והנה הירידה מה שנפל מן הדעת הוא גם כן צורך עלייה, כי לא היה אפשר להשיג יותר בבורא יתברך רק כפי טבע השגתו אשר היה מוטבע בתחילה. ולכן הוא נופל מן הדעת, ואז יאחז צדיק דרכו להעלות את עצמו אל דעת יותר טוב מן הראשון. והוא כמשל מי שזורק דבר למעלה, צריך להשפיל הדבר מתחלה עד שיגביה אחר כך יותר למעלה. והנה עיבור וגדלות ראשון - נקרא אדר ראשון. ועיבור וגדלות שני - נקרא אדר שני, דהיינו: א' דר ראשון וא' דר שני. כי בכל מקום השם יתברך עמו, אפילו בימי הקטנות ראשון. וכמו שאמרו רז"ל: נר דלוק על ראשו וכו' ומלמדים אותו כל התורה כו'. ומכל שכן אחר כך כשיצא לאויר העולם ולומד אותיות התורה ואחר כך כשלומד ומבין בתורה. וגם בימי הקטנות השני שנופל מן הדעת, נאמר: בכל צרתם - לו צר. ולכן אין מעברין את השנה אלא בחודש אדר, לרמז על האמור: כי אדר הוא א' דר, שנתגלה אלהותו גם בעיבור שני כדי שיבוא לגדלות שני אמיתי מעט מעט, עד שיבוא משיח צדקנו במהרה בימינו, שאז יושלם ענין הדעת בכל פרטיו. וזהו אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים, פירוש: שנקרא את ה' בהתגלות, שיתגלה עצם אלהותו לקרוא כולם בשם הוי'ה המיוחד. וזהו קריאת המגילה, לשון התגלות כו'. ומתנות לאביונים: שאז יתעלו מדרגות התחתונים העניים ושפלים עד עפר בעולם הזה שהוא עלמא דפירודא משאין לומר כן לעתיד לבוא כשיתייחד שמא קדישא דקודשא בריך הוא, ואז ית,יחדו כל המידות האביונים בבורא יתברך, ויחשב להם מתנה גמורה. ברוך הוי'ה לעולם אמן ואמן":

מעשה בניגוני האומות במעלית במאראקש:
ס' בעש"ט עה"ת מקור מים חיים פר' נח עמוד התפלה אות מב: "מלך אחד היה לו איש יודע לנגן בכינור בתכלית היופי, וישרה בעיני המלך ניגון אחד מניגוניו. וציוה המלך שינגן לפניו בהיכלו זה הניגון בכל יום ויום כמה פעמים ביום. וכן עשה. לימים, בא הניגון בעיני המנגן לכלל זקנה, וניטל ממנו החשק וההתעוררות כימים ימימה. מה עשה המלך להכניס התעוררות וחשק אהבה להמנגן? היה קורא בכל יום ובכל פעם שרצה לשמוע זה הניגון הישר בעיניו איש חדש מקרוב בא מהשוק אשר לא שמע מעולם זה הניגון. ולהיות שהאיש מקרוב בא, גורם חשקות והתלהבות מחדש להמנגן. ונהג המלך כן זמן רב. לימים נתייעץ המלך כדת מה לעשות עוד עם זה המנגן, כי טרחא יתירא הוא להזמין לפניו בכל פעם איש חדש בכדי להביא לו להמנגן התעוררות חדש. ועצה היעוצה לזה: ציוה לנקר את עיניו של המנגן לבל יראה עוד לנצח תואר דמות אדם. וכל זמן שעלה ברצונו לשמוע הניגון הישר בעיניו, אמר להמנגן הנה יש איש חדש בא מקרוב אשר לא שמע מעולם נגינה שלך, ואז נולד אצלו תענוג מחדש, כיון שאין לו עיניים לראות תואר אדם וסובר באמת אשר חדשים מקרוב באו, עד כאן המשל. ושאל השואל: מהו המליצה והנמשל של המשל הזה? והנראה שזה נאמר על עניין התפילה, אשר ישרה בעיני המלך מלכי המלכים שאנחנו עמי ישראל נתפלל לפניו שלוש תפילות בכל יום ויום שמונה עשרה ברכות שתקנו האבות {ברכות כו ע"ב}: אברהם תיקן תפילת שחרית, יצחק תפילת מנחה, יעקב תפילת ערבית. והנה בכל יום שאנו מתפללין תיקוני התפילה, אינה בדרך כלל כי אם שמונה עשרה אחת, כי בשחרית עיקר התפילה שמונה עשרה ברכות וכן במנחה וכן בערבית, ולכן נפלה אצלינו העבודה זו תפילה לבחינת זקנה. מה עשה המלך מלכו של עולם עצה על זה? שולח לאדם בכל יום ויום בחינות שונות שיקח לעצמו רמיזא דחוכמתא וכו', ובזה כוחו יפה לעורר לבו בקרבו בעבותות אהבה. ומי שחלק לו אלהי'ם בבינה והכרתו חזקה, נפשו יודעת מאד שאין תפילה אחת דומה לתפילה שנייה בשום אופן, ומה שמתקן בשחרית אינו מתקן במנחה ובערבית, והכל תולה בהערכת המחשבות במעשהו בחוץ, בלקיחות בחינות ורמיזא דחכמתא מכל דבר בעולם. ובכל מקום שנותן עיניו לראות הוא טוב, רואה אלהות המלובש לשם. וכל עוד שמשיג רוממות אלהות בבחינות מחודשות, נולד אצלו התעוררות וחשק אהבה להוציא דיבור לפני אלהי'ם בדחילו ורחימו כאילו עדיין לא התפלל מעולם כי אם עתה מחדש. וכיון שרואה המלך תשוקת חשק אהבתו ומגמתו להשיג ולהבין התפשטותו בהנבראים להשיגו בבחינות שונות, שהוא יתברך נראה ונדמה אליו בכל שעה ורגע, ושמח המלך לקראת הפיקח ואינו מטריח את עצמו עוד לשלוח בחינות שונות, כי אם לוקח מאתו חיזו דהאי עלמא השפל ונותן לו חיזו דההוא עלמא שהוא למעלה מבחינת סדר זמנים, ושם אין התחלקות המידות כלל, והכל שוה לפניו. וכיון שבא לשם, העבודה אצלו תמיד מחודשת, כיון שאינה תולה בבחינת הזמן להיות נופלת לבחינת זקנה, ואז עובד הוא את הקדוש ברוך הוא בחשק גדול ובהתלהבות ועבותות אהבה בכל פרטי עתיו ורגעיו בלתי התלבשות באמצעות המדרגות כלל, ואז טוב לו בזה ובבא, אמן נצח סלה ועד:
משל למלך שהיה לו מנגן יפה שאין כמהו, ובכל פעם היה מביא לו אנשים חשובים כדי שיתעורר היטב בקול נעים. פעם אחד אמר המלך: מה אני מטריח עצמי בכל פעם? והלך וסימא את עיניו, ונתעורר בעצמו. וזהו שניטל מצדיק חיזו דהאי עלמא, והוא דבוק באורו יתברך בלתי שום התעוררות כו'. וכן צדיק נתחדש אצלו עבודה בכל יום על ידי כמה סיבות לטוב ולמוטב, וכשזוכה לבחינת אַין עליון, אַין ממש - ניטל ממנו חיזו דהאי עלמא, ואז חלף והלך לו הרע, והכל נתהפך אצלו למושכל אלוהי וכו'. עד שהמלך נטל את עיניו חיזו דהאי עלמא, ואז כל רגע חדש אצלו בסוד התכללות כאַין עליון, יו"ד זעירא שחורה דלית לה עיינין, בביטול המציאות":

ליקוטי מוהר"ן ח"א תורה כז: "וַיַּרְא ה' בַּצַּר לָהֶם בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם: עַל יְדֵי שְׁמִיעַת קוֹלוֹ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוֹאֶה מִי שֶׁמֵּצֵר לוֹ, אֵיזֶה עַכּוּ"ם מֵצֵר לָנוּ וְכוּ'. וְאָמַר: שֶׁעַל כֵּן כְּשֶׁיֵּשׁ חַס וְשָׁלוֹם אֵיזֶה גְּזֵרָה וְצָרָה לְיִשְׂרָאֵל מֵאֵיזֶה עַכּוּ"ם, אֲזַי טוֹב לְנַגֵּן הַנִּגּוּן שֶׁל אוֹתָהּ הָעַכּוּ"ם שֶׁמֵּצֵר לָהֶם, חַס וְשָׁלוֹם. וְזֶהוּ: בְּשָׁמְעוֹ אֶת רִנָּתָם. רִנָּתָם דַּיְקָא, הַיְנוּ: רִנָּה וְנִגּוּן שֶׁלָּהֶם שֶׁל אוֹתָהּ הָעַכּוּ"ם שֶׁמְּצֵרָה לְיִשְׂרָאֵל, חַס וְשָׁלוֹם":