פרשת אמור

• הדפסה
• דואל

ייחוד השמיעה

ויקרא כא א

"וַיֹּאמֶר יְהֹוָ"ה אֶל משֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. ופירש"י: אֱמֹר וְאָמַרְתָּ - להזהיר גדולים על הקטנים. לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו -להזהיר גדולים על הקטנים, שהוא סוד הַמָּאוֹר הַקָּטֹן והַמָּאוֹר הַגָּדֹל {בראשית א טז}. והנה אם הקטנים הם בסוד השמיעה ששומעין לגדולים - נעשה יחוד אדנ'י סוד השמיעה והמקבל עם הוי"ה סוד המשפיע, ואז הוי שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים כשהם בחיבור אחד. וזהו סוד {ויקרא כו ו}: וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד, וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם, שעל ידי יחוד שומע ומשפיע אדנ'י והוי'ה הנ"ל הוי - שָׁלוֹם בָּאָרֶץ. מה שאין כן בהיפוך":

כת"ר

ויקרא כד ח

"בְּיוֹם הַשַּׁבָּת יַעַרְכֶנּוּ לִפְנֵי יהֹוָ"ה תָּמִיד מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. מה שבמוסף דשבת בקדושת כתר עולין כל התפלות – הוא מפני שבכל תפילה יש בירור ניצוצין חדשים ורק ביום השבת יַעַרְכֶנּוּ. כי התפילות של כל השבוע אינם עולים אלא רק ביום השבת יַעַרְכֶנּוּ הכהן לִפְנֵי יהֹוָ"ה. הכהן העובד עבודה במוסף יום השבת – על ידו בקדושת כתר עולין כל התפילות, כמבואר בכתבים":

משל גיבור המדינה

תהלים פט טז

"אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה, יְהֹוָ"ה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. ורוצה לומר: אַשְׁרֵי הָעָם - שהם כללות המדינה שיודעים לרצות את ריבונם בתרועה, שהוא על כל פנים בראש השנה הנקרא {במדבר כט א}: יוֹם תְּרוּעָה. והיינו, אם שלחו תחילה הגדולים שנקראים אור פני אל כמבואר בזוהר {הקדמה ז ע"ב}: מֵהַהוּא יוֹמָא הֲוָה קָרֵי לְרִבִּי אֶלְעָזָר בְּרֵיהּ וּלְרִבִּי אַבָּא פְּנִי'אֵל, כְּמָא דְאַתְּ אָמֵר {בראשית לב}: כִּי רָאִיתִי אֱלהִי'ם פָּנִים אֶל פָּנִים. [תרגום: מאותו יום היה קורא רבי שמעון לרבי אלעזר בנו ולרבי אבא בשם פְּנִי'אֵל, כמו שאתה אומר: כִּי רָאִיתִי אֱלהִי'ם פָּנִים אֶל פָּנִים].בְּאוֹר פָּנֶיךָ שהם הגדולים – יְהַלֵּכוּן. כי כאשר הם באחדות - גם כן שאר העם אחריהם בראש השנה ומשם ואילך, ואז טוב להם:

משל למדינה שהיה להם גיבור אחד ובטחו עליו כל בני המדינה ולא למדו נימוסי המלחמה, כי סמכו את עצמם על גבור המלחמה שהיה ביניהם. ואחר כך בעת המלחמה שרצה הגיבור להכין כלי זיינו, והשונא נתחכם וגנב ממנו כלי זיינו אחד לאחד עד שלא נשאר לו במה להילחם – אז גם אנשי המדינה שסמכו עליו נלכדו עמו:

ובזה יובן: אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה. רוצה לומר: כשהעם אינם סומכין על הגיבור רק הם עצמם יודעי תרועת המלחמה - אז: בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן לקראת המלך, כי אינן סומכין על הגדולים רק הם עובדים למלך בעצמן. וכמו שאמר הטור {אורח חיים סימן תקפא}:

נוהגין באשכנז להתענות כולם בערב ראש השנה וסמוך לזה, ממדרש ר' תנחומא: ולקחתם לכם ביום הראשון. וכי ראשון הוא? והלא טו הוא! אלא ראשון לחשבון עונות. משל למדינה שחייבת מס למלך ולא נתנו, ובא אליה בחיל לגבותו. כשנתקרב אליה בעשרה פרסאות, יצאו גדולי המדינה לקראתו ואמרו לו: אין לנו מה ליתן לך! הניח להם שליש. כיון שנתקרב יותר, יצאו בינוני העיר לקראתו - הניח להם שליש השני. כשנתקרב יותר, יצאו כל בני העיר לקראתו והניח להם הכל. כך המלך - זה הקב"ה. בני המדינה - אלו ישראל שמסגלים עונות כל השנה. ערב ראש השנה - הגדולים מתענין ומוותר להם שליש עונותיהם, בעשרה ימים - בינונים מתענין ומוותר להם ב' שלישים, ביום הכפורים - הכל מתענין ומותר להם הכל, במוצאי יום הכפורים - עוסקים במצות סוכה ולולב ואין עושין עונות, לכך קורא יום טוב ראשון: ראשון לחשבון עונות. ורוחצין ומסתפרין על פי המדרש: אמר רבי סימון, כתיב: כי מי גוי גדול וגומר. ר' חנינא ור' יהושע אומרין: איזו אומה כאומה זו שיודעת אופיה של אלהיה? פירוש: מנהגיו ודיניו, שמנהגו של עולם: אדם שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו ואין חותך צפרניו, לפי שאינו יודע איך יצא דינו. אבל ישראל אינן כן: לובשים לבנים ומתעטפים לבנים ומגלחין זקנם ומחתכין צפרניהם ואוכלין ושותין ושמחין בראש השנה, לפי שיודעין שהקב"ה יעשה להם נס, לפיכך נוהגין לספר ולכבס בערב ראש השנה ולהרבות מנות בראש השנה. ומכאן תשובה למתענין בראש השנה:

ולדברינו אנשי שלומינו שאינן סומכין על הגיבורים שהם הגדולים, ואז באמת מתקיים באנשי המדינה: אַשְׁרֵי הָעָם יֹדְעֵי תְרוּעָה. העולה מזה: דודאי אַשְׁרֵי הָעָם שמקדימין עצמן, אבל באמת לפי המשל חסד ה' יתברך הוא שנתרצה לעם בקדימת פנים של הגדולים לבד. וזה שאמר משה רבינו ע"ה {דברים פרק לב ג}: כִּי שֵׁם יְהֹוָה אֶקְרָא, אבל אתם: הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ":

בת קול

ויקרא יט טו

"ונראה לי דיש ב' מיני התעוררות נגד ב' דברים הנוגעים לעבודת ה' יתברך. אחד במחשבה, שני במעשה. והנה בדברים הנוגעים במעשה - צריך התעוררות מלמטה תחילה. זה שאמרו חכמינו ז"ל {זוהר ג לא ע"ב}: בְּעוֹבָדָא דִּלְתַּתָּא - אִתְּעַר עוֹבָדָא לְעֵילָּא. אִי עוֹבָדָא דִּלְתַּתָּא הִיא בִּקְדוּשָּׁה - אִתְּעַר קְדוּשָּׁה לְעֵילָּא, וְאָתֵי וְשַׁרְיָא עָלֵיהּ, וְאִתְקַדָּשׁ בֵּיהּ. וְאִי אִיהוּ אִסְתְּאַב לְתַתָּא - אִתְּעַר רוּחַ מִסְאֲבוּתָא לְעֵילָּא, וְאָתֵי וְשַׁרְיָא עָלֵיהּ, וְאִסְתְּאַב בֵּיהּ. דְּהָא בְּעוֹבָדָא תַּלְיָא מִלְּתָא. [תרגום: על ידי פעולה של מטה - מעוררים הפעולה של מעלה. אם הפעולה של מטה היא בקדושה – מתעוררת קדושה למעלה, ובאה ושורה עליו, ומתקדש בה. ואם פועל פעולה טמאה למטה – מתעוררת רוח טומאה למטה, ובאה ושורה עליו, ונטמא בה. שהרי בפעולה של מטה תלוי הדבר].ובזה אמר {תהלים קח ג וכן נז ט}: עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר - אָעִירָה שָּׁחַר. ואני מעיר השחר, בסוד אילת השחר. וכמו שאמר הט"ז{ספר טורי זהב אורח חיים א ב}:

שיהא הוא מעורר כו'. לכאורה אין שייכות זה הענין אלא הוא זריזות בפני עצמו. אלא העניין הוא שאין דומה העושה מצווה ע"י התעוררות של אחרים לעושה ע"י עצמו. ועל פי זה נראה להבין מה שכתב רבינו הטור: אני מעיר את השחר - ואין השחר מעיר אותי, דקשה סיפא ל"ל. ונראה דמצינו אדם מקדש את עצמו מלמטה - מקדשין אותו מלמעלה. וכולי האי לעניין התעוררות. שיש ב' מיני התעוררות: שתחילה מתעורר מלמטה - ואח"כ בא עליו התעוררות העליון לסייע לו. ועל זה שיבח דוד את עצמו שהיה במעלה כל כך שהתעוררות שלו מלמטה גדולה כל כך שאינו צריך לסיוע התעוררות של מעלה. וע"כ אמר: אני מעיר השחר, כמו לקדושת ישראל, כמו שמובא על אילת השחר. ומעלה זאת אינה אלא לדוד וכיוצא בו, אבל אנו וכיוצא בנו הלואי שנזכה להתעוררות מלמטה כדי שיבוא אח"כ מלמעלה. ע"כ לא זכר השולחן ערוך רק שיתגבר לזה שלכל הפחות יהא מעורר השחר אף שלא יזכה למעלה השנייה שזכרנו:

ומידה הזאת מקנן בעשייה. ודוד היה מרכבה אל המידה הזאת הנוגע במעשה, לכך היה צריך הוא להתעורר תחילה. מה שאין כן בדברים הנוגעים במחשבה, כגון הרהורי תשובה שבאין אפילו לאדם רשע, והיינו מצד התעוררת העליון. והם מצד התפשטות הבת קול שמכריז בכל יום: יָצְתָה בַת קוֹל וְאָמְרָה {ירמיה ג}: שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים! {חגיגה טו ע"א}. וזה נראה לי פירוש הפסוק {דברים כט כח}: הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָ"ה אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ עַד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: הַנִּסְתָּרֹת לַיהֹוָ"ה אֱלֹהֵינוּ, רצונו לומר: קדושת המחשבה והרהורי תשובה שהם דברים נסתרים - הוא לַיהֹוָ"ה אֱלֹהֵינוּ, רצונו לומר: מצד התעוררת העליון הוא בא לאדם. מה שאין כן הנגלות - הוא לָנוּ וּלְבָנֵינוּ. רצונו לומר: שיקדש את עצמו האדם במעשה הניגלה הוא מצד האדם, וּבְאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא - אִתְעַר לְעֵילָא. וזהו שכתוב לָנוּ וּלְבָנֵינוּ:

העולה מזה שהידיעה והבחירה - אינו מכריח זה את זה. כי בחירת האדם במעשיו הוא - מעורר למעלה. אם בחר בקו הטוב - הוא מעורר למעלה קו הטוב, שהוא ימין. והבוחר ברע - מעורר למעלה קו שמאל. וקודם שהתעורר האדם היה למעלה אחדות א', גם שנכלל בו ג' קוין שמאל וימין ואמצעי, מכל מקום הכל אחדות אחת. רק כאשר האדם במעשיו מעורר איזה קו - אז גובר למעלה או קו שמאל או ימין. מאי אמרת? הא במחשבה שהיא המתפשטת מלמעלה, ומשם בא התעוררת לאדם, וא"כ למה יענש? באמת אין עונש על המחשבה, דקיימא לן: מחשבה רעה - אין הקדוש ברוך הוא מצרף למעשה {קדושין מ ע"ב}. והיינו מטעם הנ"ל, כי יש לו התנצלות כי מלמעלה בא לו זה. כי הרהורי זנות - מתפשט מחסד, וכן הרהורי עבודה זרה - מקו אמצעי. הרהורי שפיכות דמים - מקו שמאל וכו', ודו'ק. הגם שאין דבר רע יורד מלמעלה {מדרש בראשית רבה נא ג}, כי שם למעלה הכל טוב, גם קו שמאל. מכל מקום יש לומר: הידיעה שלמעלה גרמה לו ידיעת מחשבתו זה, כי ידיעה מעורר ידיעה, לכך אין עונש על מחשבה:

ובזה יבואר הפסוק {ישעיה נה ח}: כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי – מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם - דְּרָכָי נְאֻם יהֹוָ"ה. רצונו לומר: גם שהידיעה שלמעלה מעורר הידיעה שלמטה, מכל מקום אינו דומה, כי למעלה אין רע כנ"ל, רק כמתפשט למטה תוך הקליפה וכו'. ואם נפשך לומר דמכל מקום שם ידיעה - אחד הוא, דידיעת השם יתברך מכרחת ידיעתך - באמת אין עונש על המחשבה. מאי אמרת שידיעתי מכרחת אתכם במעשה? זה אינו. כי הלא בכם הדבר תלוי דברים הנוגעים במעשה. וזה שכתוב: וְלֹא דַרְכֵיכֶם - דְּרָכָי, כי אתם בדרכיכם מעוררין למעלה דְּרָכָי, גם שאינן בסוג א'. כי באמת וְלֹא דַרְכֵיכֶם - דְּרָכָי, כי אינן מעוררין למעלה דרך זה אלא רק על עצמם. מה שאין כן לאחרים המטיבין דרכם - להם נתעורר למעלה הטוב, מה שאי אפשר לבשר ודם לפעול ברגע אחד דין ורחמים. מכל מקום על כל פנים: אתם למטה מעוררין למעלה. ואם כן, איך אפשר לומר שידיעת השם יתברך יכריח הבחירה לאדם במעשיו הגשמיות? וא"כ ביאר הפסוק בעצמו קושיית הרמב"ם ותירוצו, ומבואר כי הרמב"ם כתב זה דרך תירוץ מספיק, ודו"ק: