חודש אייר

 

 

עש"ן אייר:

 

השם אייר: מלשון אור, וכן רפואה, איי"ר ראשי תיבות {שמות טו כו}: "וַיֹּאמֶר: אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהֹוָ'ה אֱלֹהֶי'ךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה, וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו, וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו - כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ, כִּי אֲנִי יְהֹוָ'ה רֹפְאֶךָ":

צירוף אייר: שם הֲוַיָּ'ה המאיר מאת ה' בחודש ניסן – הוא יִהַהַ"וְ היוצא מראשי התיבות של הפסוק: {ירמיה כט כב-כג}: "כֹּה אָמַר יְהֹוָ'ה: אַל יִתְהַלֵּל חָכָם בְּחָכְמָתוֹ, וְאַל יִתְהַלֵּל הַגִּבּוֹר בִּגְבוּרָתוֹ, אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ: כִּי אִם בְּזֹאת יִתְהַלֵּל הַמִּתְהַלֵּל הַשְׂכֵּל וְיָדֹעַ אוֹתִי, כִּי אֲנִי יְהֹוָ'ה עֹשֶׂה חֶסֶד מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ, כִּי בְאֵלֶּה חָפַצְתִּי נְאֻם יְהֹוָה", והוא שם כונת תפלין דרבנו תם:
שם אהי"ה המאיר בחודש זה הוא: אִהַהַ"יְ:

שבט החודש: יששכר: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִי'ם אֶל לֵאָה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. וַתֹּאמֶר לֵאָה: נָתַן אֱלֹהִי'ם שְׂכָרִי אֲשֶׁר נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ: יִשָּׂשׂכָר" {בראשית ל יז-יח}, "יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם: וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב וְאֶת הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס עֹבֵד" {בראשית מט יד-טו}, "וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשׂכָר בְּאֹהָלֶיךָ: עַמִּים הַר יִקְרָאוּ, שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק, כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפֻנֵי טְמוּנֵי חוֹל" {דברים לג יח-יט}, 

"וּמִבְּנֵי יִשָּׂשׂכָר יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים, לָדַעַת מַה יַּעֲשֶׂה יִשְׂרָאֵל, רָאשֵׁיהֶם מָאתַיִם, וְכָל אֲחֵיהֶם עַל פִּיהֶם" {דברי הימים א יב לג}:
אות החודש: ו, וא"ו הידיעה, וא"ו החיבור וא"ו התוספת והשפע, וא"ו ההיפוך לטוב, וא"ו היושר, אות קו אמצעי:
אבר הראש: אזן ימין, לשמוע אל דבר ה':
אבר הגוף: כליה ימנית:
אבר היד: פרק פנימי של זרת יד שמאל:
הכח לתיקון: כח ההרהור וטהרת המחשבה:

ספירה: גבורה:

מזל החודש: שור, יושר, אשורנו, שירה, "בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ, וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו, בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח, יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ, וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה" {דברים לג יז} הרומז למשיח בן יוסף:

מאורעות ניסן: א. החל המבול בזמן נח והחל בניין בית ראשון בימי שלמה {מלכים א ו א}, ד. נפילת גוש עציון בשנת תש"ח, ז. נחנכו חומות ירושלים בימי עזרא, יד. פסח שני והילולת רבי מאיר בעל הנס, טו. החל רדת המן במדבר לאחר יציאת מצרים, יז. גירוש היוונים מירושלים בזמן חשמונאים, יח. ל"ג בעומר יום בו פסקו למות תלמידי רבי עקיבא והילולת רשב"י והרמ"א ויום מיתת היטלר עמלק ימ"ש בשנת תש"ה, יט. הילולת המהר"ם מרוטמבורג רבי מאיר ברבי ברוך הכהן הי"ד זי"ע, כו. הילולת רבי סעדיא הגאון זי"ע, כח. הילולת שמואל הנביא זי"ע ויום שחרור ירושלים:
 


 

אייר אצל מורנו הבעש"ט זיע"א
 

יִשָּׂשׂכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם {בראשית מט יד}:
דהכי פירושו: יֵשׁ שָּׂכָר עַל יְדֵי זֶה שֶׁהַחֹמֶר גֹּרֵם , פירוש: על ידי מאכל ומשתה שהם דברי החומר - גורם זה השכר, על ידי שמעלה לגרם המעלות את הניצוץ הקדוש שהיה רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם, שהוא בין היסודות ובשפלות :
איתא בגמרא {ראש השנה כז ע"א}: בַּתַּעֲנִיּוֹת - בְּשֶׁל זְכָרִים כְּפוּפִין, וּפִיהֶן מְצֻפֶּה כֶסֶף. מאי שנא התם דזהב, ומאי שנא הכא דכסף? איבעית אימא: כל כינופיא - דכסף הוא, דכתיב {במדבר י ב}: עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף, מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת. ואיבעית אימא: התורה חסה על ממונן של ישראל. התם נמי נעביד דכסף, אפילו הכי כבוד יום טוב עדיף. רב פפא בר שמואל סבר למיעבד עובדא כמתניתין. אמר ליה רבא: לא אמרו אלא במקדש. תניא נמי הכי, במה דברים אמורים? במקדש. אבל בגבולין, מקום שיש חצוצרות - אין שופר, מקום שיש שופר - אין חצוצרות. וכן הנהיג רבי חלפתא בציפורי ורבי חנניא בן תרדיון בסיכני. וכשבא דבר אצל חכמים אמרו: לא היו נוהגין כן אלא בשערי מזרח ובהר הבית בלבד. אמר רבא, ואיתימא רבי יהושע בן לוי: מאי קראה? דכתיב {תהלים צח ו}: בַּחֲצֹצְרוֹת וְקוֹל שׁוֹפָר - הָרִיעוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ יְהֹוָ"ה. לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הֹ' הוא דבעיינן חצוצרות וקול שופר, אבל בעלמא לא, ע"כ:
התורה חסה על ממונם של ישראל. ולמה כן? כי זה כלל גדול: שכל דבר שאדם לובש או אוכל או משתמש בכלי - הוא נהנה מהחיות שיש באותו הדבר. כי לולא אותו הרוחניות - לא היה שום קיום לאותו דבר, ויש שם ניצוצות קדושות השייכים לשורש נשמתו:
כי זה טעם שיש אדם שהוא אוהב דבר זה, ויש אדם ששונא דבר זה ואוהב דבר אחר. וכשהוא משתמש באותו כלי או אוכל מאכלים אפילו לצורך גופו - הוא מתקן הניצוצות. כי אחר כך הוא עובד באותו כח הבא לגופו מאותו מאכל או מלבוש או שאר דברים - בזה הכח עובד להשם יתברך. נמצא שעל ידי זה הם מתוקנים. לכך פעמים יארע שכשכילה כבר לתקן כל הניצוצות שהיו באותו דבר השייכים לשורש נשמתו - אז לוקח ממנו השם יתברך אותו הכלי, ונותן לאחר ששייכים הניצוצות שיש באותו הכלי לשורש אחר:
אוכלין בני אדם ושותין בני אדם ומשתמשין בבני אדם. היינו: בניצוצין שיש באותן הדברים. לכך צריך אדם לחוש על כליו ועל כל דבר שיש לו, היינו: מצד הניצוצין שיש שם, בכדי לחוס על ניצוצותיו הקדושים :
תחילת הכל ראוי לדעת שמְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ {ישעיה ו} ולֵית אֲתַר פָּנוּי מִנֵּיהּ {תיקו"ז קכב ע"ב}, והוא בתוך כל עלמין, אִיהוּ מְמַלֵא כָּל עָלְמִין וְלֵית אוֹחֲרָא מְמַלֵא לוֹן {זוה"ק ח"ג רכד ע"א}. ודבר זה נראה בחוש בכל דבר כי בכל מקום יש חיות הבורא ברוך הוא, כי בוודאי יהיה בדבר ההוא טעם או ריח או מראה, או אהבה. רוצה לומר: שהוא דבר נאהב, או שהוא דבר נורא, או שהוא דבר מפואר, וכן שאר מידות. וכאשר נפשיט אותה בשכלינו מן הגשמיות ונחשוב רק הרוחניות לבד, כגון הטעם או הריח או כיוצא בו בעצמו - בודאי נראה בחוש שהוא דבר הבלתי מורגש בידיים ועיני בשר, רק שהוא נרגש בהשגה לחיות ונשמת האדם לבד. אם כן, בודאי הוא דבר רוחני, וחיות הבורא יתברך שמו השוכן בדבר המגושם הזה כנשמה בגוף. וכן הוא בכל דבר ובכל תנועה, כמו שכתוב בחובת הלבבות {שער ב שער הבחינה פ"ה}: וכשתבין סוד התנועה ותשכיל ענין אמיתתה ורוחניותה, ותדע כי היא מפלאי החכמה האלהית ותכיר רוב חמלת הבורא על ברואיו - אז יתברר לך כי כל תנועותיך נקשרות בחפץ הבורא יתעלה והנהגתו ורצונו, הקטנה והגדולה שבהן והגלויה והנסתרת, חוץ ממה ששם ברשותך מבחירת הטוב והרע. וכאשר יתברר לך זה, תפקוד עצמך בכל תנועה שתנוע, וזכור הקשר אשר קשרך הבורא בו והתבושש ממנו תמיד, ותירא אותו ותימסר לדינו ורצה בגזרותיו - תגיע אל רצונו, ותהיה אחריתך לטוב. כמו שאמר הכתוב {תהלים לב י}: וְהַבּוֹטֵחַ בַּיְהֹוָ"ה - חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ, ע"כ:
וכן שם {שער י שער אהבת ה' פ"ז}: מנהגי אוהבי ה' יתברך - רבים מספר. אך אזכור מהם מה שיזדמן לי, והוא שאנשים ידעו אלהיה'ם, והכירו חפצו בהם והנהגתו אותם, וכי הוא מנהלם ומכלכלם ומשלו, ואסרו בכל מה שנתן להם רשות להתעסק בו ולבחור אותו מענייני התורה והעולם. ונתברר להם והאמינו, כי כל ענייניהם ותנועותיהם נוהגים בגזירת הבורא יתעלה וחפצו. ואז עמדו מבחור בעניין מעניניהם יותר מזולתו, ובטחו על הבורא שיבחר להם הטוב והנכון מהם, ע"כ:
ובכולם הם ניצוצי חיות נמשכין מהבורא יתברך שמו שהוא צְרוֹ"ר הַחַיִּים {שמואל א כה כט} ואוֹ"ר הַחַיִּים {תהלים נו יד ואיוב לג ל} ומְקוֹ"ר הַחַיִּים וחַ"י הַחַיִּים {זוה"ק ח"א קטו ע"א}, וממנו יתברך שמו נמשך חיות בכל דבר מרום המעלות עד למטה בתחתונים:
וזהו צמצום שכינתו יתברך שמו ששוכן בתחתונים. וכל ניצוץ הוא נלקח מעולם שלו. דרך משל: דבר של אהבה - האהבה שבו הוא נלקח מעולם האהבה. רוצה לומר: שבודאי יש מקור ושורש שממנו נלקח אהבה לכל דבר שיש בו אהבה. ונאמר לקרב אל השכל קצת מהות השורש: נחשוב ברוחניות שורש האהבה עצמה, נראה בחוש שהוא רק חיות הבורא יתברך שמו שנתצמצם כביכול, שיהיה מושג בבחינת אהבה. כי בוודאי יש חיות ורוחניות שאינו מושג בבחינת אהבה רק בבחינה אחרת כגון בבחינת יראה או התפארות ושאר המידות. כי בודאי כולם הם חיות ורוחניות כנזכר לעיל, רק שכל אחד אינו מושג כמו חברו, כי נתצמצם בצמצום אחר. רוצה לומר: בהשגה אחרת. אבל בפנימיותם העצמית כולם שווים שהם חיות ורוחניות כנ"ל, כי כולם נמשכין משורש אחד אשר שם אין שום התחלקות כלל:
וזהו שאמר {תיקו"ז תיקון סח וזוה"ק ויצא קמט ע"ב}: וְעַל דָּא כְּתִיב: בְּמַרְאֶה, וַיֵּרָא, וָאֵרָא. מַאי טַעְמָא? בְּגִין דְּמַרְאֶה אִיהוּ כְּהַאי מַרְאֶה דְּאִתְחֲזֵי כָּל דִּיוּקְנִין בְּגַוֵּיהּ. בְּגִינֵי כָךְ: וָאֵרָא - אַחְמִית דִּיוּקְנֵיהּ בְּאֵ'ל שַׁדַּ'י דְּאִיהוּ מַרְאֶה, דְּאִתְחֲמֵי דִּיוּקְנָא אָחֳרָא בְּגַוֵּיהּ. וְכָל דִּיוּקְנִין עִלָּאִין - בֵּיהּ אִתְחֲזוּן, ע"כ. פירוש: על ידי צמצום ההשגה הנ"ל, כי הוא בבחינת נוקבא לגבי דלעילא שמקבלת מן שורש השורשים. ולזה נקראים עולמות. רוצה לומר: שחיות הבורא יתברך שמו הוא מתעלם ונתצמצם בהשגה זה. וגם כן נקרא מידות של שם, שהם משוערים ומושגים בשיעור זה ומידה זו ולא באחרת. ובאמת כל אחת כלולה מכולם, כי תחילת ההמשכה משורש השורשים היה למען חסד"ו יתברך שמו להטיב לנבראים, והוצרך כביכול לצמצ"ם על ידי מידת גבור"ה ולהמשיך למידה זו רק כמין קו וניצוץ והוא החיות וההתפארו"ת הבורא כביכול. על דרך שנאמר {בראשית ב ז}: וַיִּיצֶר יְהֹוָ"ה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים - וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה. דכל הנופח – מעצמותו נופח. רק שהיה באפשרי להיות נמשך עד בלי די. על דרך שנאמר {דברים ה יט}: אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבֶּר יְהֹוָ"ה אֶל כָּל קְהַלְכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל, קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף, אשר אין זה המכוון, והוצרך לנצ"ח שיתגלה הוד"ו יתברך שמו, ושיהיה מקוש"ר במידה והשגה זו. הגם שהדברים עמוקים מאוד וצריכים ביאור רחב איך הוא בכל עולם, כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם {קהלת ה ז} :
נודע מכתבים שכל מאכלי אדם וגם ביתו ומשאו ומתנו ודורו וזיווגו, הכל באין עם האדם בתולדתו מניצוצין שלו. זכה האדם במעשיו הטובים - ונזדווגו ונזדמנו לו ניצוצין שלו ששייכים לו בתולדתו לתקנם. וזה נקרא בסוד זיווג ראשון, ונעשה לּוֹ עֵזֶר, שעוזרים לו בדבקות השם יתברך לעמוד על משמרתו בעבודת ה'. ואם לא זכה - אז הוא כְּנֶגְדּוֹ, שנזדמנו לו ניצוצין אחרים במאכלו וחס ושלום מחטיאין אותו. כמו שנעשה ליוחנן כהן גדול שנעשה לסוף פ' שנים צדוקי {ברכות כט ע"א} על ידי אכילתו בקדשים בלא כוונה, שנזדמן לו ניצוץ אחד והחטיאו :
כמו שכתב בזוהר {עקב ח"ג ערב ע"א}: שְׁעַת אֲכִילָה - שְׁעַת מִלְחָמָה. וְאִי בָּעִיתוּ לְמֶהֱוֵי קְרָבָא עָלֵיהּ - לֵית חַד אָכִיל, אֶלָּא מַאן דְּנָצַח קְרָבָא - אִיהוּ אָכִיל וּבוֹצֵעַ לְכֻלְּהוּ, ע"כ. וסודו ידוע להבאים בסוד ה', כי יש בירורי ניצוצות מתוך המאכל שצריך לברר, והוא מלחמה: או שייתפס הוא חס ושלום אצל הניצוץ, כמו יוחנן כהן גדול שנעשה צדוקי שאכל קדשים בלא כוונה כמו שכתוב בכתבים, או שיזכה לברר ולהוציא הניצוץ הקדוש שבמאכל ההוא ולדבקו בשורשו כנודע :
טעם ב' פירושים שנכללו בתיבה אחת: כי לחם הוא מזון, כמו {בראשית מה כג}: [א.] וּלְאָבִיו שָׁלַח כְּזֹאת עֲשָׂרָה חֲמֹרִים נֹשְׂאִים מִטּוּב מִצְרָיִם וְעֶשֶׂר אֲתֹנֹת נֹשְׂאֹת בָּר וָלֶחֶם וּמָזוֹן לְאָבִיו לַדָּרֶךְ. ועוד פירוש [ב.] כי לֶחֶם הוא מִלְחָמָה, כמו שכתוב {תהלים לה א}: לְדָוִד: רִיבָה יְהֹוָ"ה אֶת יְרִיבַי, לְחַם אֶת לֹחֲמָי! ושניהם אמת, כמו שכתוב בינוקא בזוהר {עקב ח"ג ערב ע"א}: שְׁעַת אֲכִילָה - שְׁעַת מִלְחָמָה. וְאִי בָּעִיתוּ לְמֶהֱוֵי קְרָבָא עָלֵיהּ - לֵית חַד אָכִיל, אֶלָּא מַאן דְּנָצַח קְרָבָא - אִיהוּ אָכִיל וּבוֹצֵעַ לְכֻלְּהוּ, ע"כ. כי כדי שיוכל להעלות ניצוצי המאכל - הוא מלחמה גדולה חס ושלום שלא ינוצח מן הניצוץ ומחטיאו, כמו שנאמר בכתבים על יוחנן כהן גדול :
כי יש לכל צדיק וצדיק ניצוצין קדישין השייכים לשורש נשמתו אשר צריך לתקן ולהעלותם, ואפילו משרתיו בהמותיו וכליו - הכל יש בהם ניצוצין קדושים וצריך הוא לתקנם ולהעלותם לשורשם. כמו שאמר רבי נחמן הארידענקר זכרו לברכה: וַיִּצֶר יְהֹוָ"ה אֱלֹהִי"ם מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ. וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה - הוּא שְׁמוֹ {בראשית ב יט}. פירוש: הנֶפֶשׁ חַיָּה, החיות והנשמות של האדם - הוא שמו של האדם, עד כאן. ואם תבין ותעיין היטב בפסוק: וַיִּקְחוּ אֶת לוֹט וְאֶת רְכֻשׁוֹ בֶּן אֲחִי אַבְרָם {בראשית יד יב} - תמצא שורש הדברים, כי היו ניצוצי הצדיק, וצריך לתקנם להעלותם לשרשם :
כַּךְ הִיא דַּרְכָּהּ שֶׁל תּוֹרָה: [א.] פַּת בַּמֶּלַח תֹּאכֵל, [ב.] וּמַיִם בַּמְּשׂוּרָה תִּשְׁתֶּה, [ג.] וְעַל הָאָרֶץ תִּישָׁן, [ד.] וְחַיֵּי צַעַר תִּחְיֶה, [ה.] וּבַתּוֹרָה אַתָּה עָמֵל. אִם אַתָּה עֹשֶׂה כֵּן - אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ. אַשְׁרֶיךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְטוֹב לָךְ לָעוֹלָם הַבָּא {אבות פ"ו מ"ד}. אל תקרי תִּחְיֶה - אלא תְחַיֶּה. פירוש: בכל דבר ירא שיכוין להחיות הניצוצין שהם נתונים בתוך הקליפות שנפלו שם, והם בצער גדול שם - תראה להחיותם ולהוציאם ולהעלותם :
זה שעובד אחר כך בכח זה - אינו עיקר השלימות לתיקון הניצוץ, רק צריך להעלותו מיד :
כל מה שיש לאדם שייך לשורש נשמתו, כי יש בהם ממש ניצוצי נשמתו. על כן כשנשבר או נאבד איזה דבר - לא ידאג כלל, כי העלה מה ששייך לו, על כן נשבר. וכשנאבד ובא לאחר, מסתמא יש בדבר גם ניצוצות הקדושים ששייכים גם לו. על כן כשהעלה זה מה שצריך לו, בא הדבר לאחר להעלות מה ששייך לו :
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְלֹא אָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה - כְּאִלּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר {ישעיה כח}: כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מְלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אֲבָל שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ עַל שֻׁלְחָן אֶחָד וְאָמְרוּ עָלָיו דִּבְרֵי תוֹרָה - כְאִלּוּ אָכְלוּ מִשֻּׁלְחָנוֹ שֶׁל מָקוֹם בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר {יחזקאל מא}: וַיְדַבֵּר אֵלַי: זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָ"ה {אבות פ"ג מ"ג}. פירוש: כי המת מתגלגל במאכל אדם, כדי שיאמרו עליו דברי תורה, ועל ידי זה מחיה אותו המת שהיה בגלגול זה. אבל אם לא אמרו דברי תורה - אז הוא זובח אותו המת המגולגל במאכל זה, ומשליך אותו לדומם. וזה שנאמר: מִזִּבְחֵי מֵתִים :
 

מעגל השנה

  • 1
  • 2
Prev Next

הרשמת חברים

עוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת