חודש אלול

 

 

 

עש"ן אלול:

 

 א. השם אלול:

מלשוןבקשה צעקה ותחינה {מיכה ז א}:"אַלְלַי לִי - כִּי הָיִיתִי כְּאָסְפֵּי קַיִץ, כְּעֹלְלֹת בָּצִיר, אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכוֹל, בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי", וכן{איוב י טו}: "אִם רָשַׁעְתִּי - אַלְלַי לִי וְצָדַקְתִּי לֹא אֶשָּׂא, רֹאשִׁי שְׂבַע קָלוֹן, וּרְאֵה עָנְיִי". וכן מלשון חיפוש התבוננות וחשבון נפש {במדבר יג כא}: "ויתורו", תרגומו- "ואילילו" כי החודש האחרון לחדשי השנה ובו עורכים חשבון נפש. וכן מלשון התקרבות לא"ל עליון וביטול האלילות.וע"כ באלול מתחילים "ימי רצון" שבהם מתקנים ומעלים את הרצון באדם ובעולם. והוא חודש הרחמים והסליחות. מיסודו של מורנו הבעש"ט זיע"א: "באם יפעלו ישראל בחודש הזה רחמים זה על זה – אזי תהיינה הסליחות מן השמים. וכאשר יסלחו ישראל זה לזה בחודש זה – אזי יתגלו עליהם הרחמים מן השמים", והוא חודש בו "המלך בשדה" וממתין לנו להתפייס:

ותיקונו: ע"י ג' ראשי תיבות הידועות של השם אלו"ל באשר הם ראשי התיבות של ג' תיקוני החודש:

[א.] תיקון האהבה והדביקות בין כנסת ישראל לקוב"ה {שיר השירים ו ג}: "אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי הָרֹעֶה בַּשּׁוֹשַׁנִּים" - כנגד התְפִלָּה ובפסוק נוסף בשיר השירים {ה ו}נודע כי יש גם דבקות שאינה מצליחה לפי שעה: "פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי - וְדוֹדִי חָמַק עָבָר, נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ, בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ, קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי". אלא שבאלול דביקות מהני:

[ב.] תיקון הברית {דברים ל ו}: "וּמָל יְהֹוָ'ה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ - לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָ'ה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ"- כנגד התְשׁוּבָה:

[ג.] תיקון הנתינה - {מגילת אסתר א כב}:"כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים- כנגד הצְדָקָה:

והוא לשון בעל ספר קיצור שולחן ערוך סימן קכח: "מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל עַד אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים הֵמָּה יְמֵי רָצוֹן. וְאַף כִּי בְּכָל הַשָּׁנָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַבֵּל תְּשׁוּבָה מִן הַשָּׁבִים אֵלָיו בְּלֵב שָׁלֵם, מִכָּל מָקוֹם יָמִים אֵלּוּ מֻבְחָרִים יוֹתֵר וּמְזֻמָּנִים לִתְשׁוּבָה לִהְיוֹתָם יְמֵי רַחֲמִים וִימֵי רָצוֹן":

       

ב.  צירוף חודש אלול:

שם הֲוַיָּ'ה המאיר מאת ה' בחודש אלול הוא:הּ הִ וָ " יִּ היוצא מסופי התיבות של הפסוק{דברים ו כא}:"וּצְדָקָהתִּהְיֶהלָּנוּכִּינִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי יְהֹוָ'ה אֱלֹהֵינ'וּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ".והוא תיקון הנאמנות לברית ה':

שם אהי"ההמאיר בחודש זה הוא: הּ הִ יָ " אִ:

 

ג. שבט החודש:

גד. מלשון התאגדות אגודה אחת, מזל, להגיד, גיד הלשון וגיד הברית וגיד הנשה. ובו:

תיקון הבגידה והמזל{בראשית ל י-יא}: "וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן. וַתֹּאמֶר לֵאָה: בָּא גָד! וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד":

תיקון גדודי ישראל באגודה אחת והאחדות{בראשית מט יט}: "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב":

תיקון עושר קניין ומקום{במדבר לב א}: "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד, וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד, וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה":

תיקון ההכנעה והנאמנות{במדבר לב כה}: וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל משֶׁה לֵאמֹר: עֲבָדֶיךָ יַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִ'י מְצַוֶּה":

תיקוןהגבורה החלוציות ובניין הארץ{במדבר לב כט-לה}: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם: אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי יְהֹוָ'ה וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה. וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכֲכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר: אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהֹוָ'ה אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה. נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי יְהֹוָ'ה אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן. וַיִּתֵּן לָהֶם משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב. וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר":

תיקון הקללה{דברים כ יג}: "וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי":

תיקון המלחמה והמשפט{דברים לג כ-כא}: וּלְגָד אָמַר: בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד, כְּלָבִיא שָׁכֵן, וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד. וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ, כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן, וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם, צִדְקַת יְהֹוָ'ה עָשָׂה, וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל:

תיקוןהשבועהוקיומה{יהושעדיב-יג}:וַיַּעַבְרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה חֲמֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם משֶׁה. כְּאַרְבָּעִים אֶלֶף חֲלוּצֵי הַצָּבָא עָבְרוּ לִפְנֵי יְהוָ'ה לַמִּלְחָמָה אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ:

תיקון הנאמנותלמלכות בית דויד {דברי הימים א יב ט-טו}: וּמִן הַגָּדִי נִבְדְּלוּ אֶל דָּוִיד לַמְצַד מִדְבָּרָה גִּבֹּרֵי הַחַיִל אַנְשֵׁי צָבָא לַמִּלְחָמָה, עֹרְכֵי צִנָּה וָרֹמַח, וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם, וְכִצְבָאיִם עַל הֶהָרִים לְמַהֵר. עֵזֶר הָרֹאשׁ עֹבַדְיָה הַשֵּׁנִי אֱלִיאָב הַשְּׁלִשִׁי. מִשְׁמַנָּה הָרְבִיעִי יִרְמְיָה הַחֲמִשִׁי. עַתַּי הַשִּׁשִּׁי אֱלִיאֵל הַשְּׁבִעִי. יוֹחָנָן הַשְּׁמִינִי אֶלְזָבָד הַתְּשִׁיעִי. יִרְמְיָהוּ הָעֲשִׂירִי מַכְבַּנַּי עַשְׁתֵּי עָשָׂר.אֵלֶּה מִבְּנֵי גָד רָאשֵׁי הַצָּבָא אֶחָד לְמֵאָה הַקָּטָן וְהַגָּדוֹל לְאָלֶף":

 

ד. אות החודש:

אות י'- המצביע על צמצום וריכוז ודבקות במטרה. והיא אות העתיד וההתחלות: יו"ד של יעקב, ישראל, יהודה, ישורון, ירושלים, ושם הוי'ה בקדוש:

 

ה. אבר הראש:

חוטם- המצביע על חוש הנשמה והמשפט:

 

ו. אבר הגוף:

יד שמאל? כליה שמאלית –המצביעה על עניין סיום הדברים, וכן כלי למעברי השפע ועצת ה' כמאמר {ברכות סא ע"א ושבת לג ע"ב}: "תָּנוּ רַבָּנָן: לֵב מֵבִין, כְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת וכו', כָּבֵד כּוֹעֵס, מָרָה זוֹרֶקֶת בּוֹ טִפָּה וּמַנִּיחַתּוּ, טְחוֹל שׁוֹחֵק, קֻרְקְבָן טוֹחֵן, קֵבָה יְשֵׁנָה, אַף נֵעוֹר, וכו'":

 

ז. אבר היד:

אגודל ימיןבפרק אמצעי:

 

ח. הכח לתיקון: ריח -חוש הנשמה והמשפט:

 

ט. המידה:

יסוד: תיקון הברית הדיבור ונקיון כפים:

 

י.  מזל החודש:

בתול"ה - המצביע על ראשוניות ותמימות, וכפי שכתוב{עמוס ה ב}: "נָפְלָה - לֹא תוֹסִיף: קוּם בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל! נִטְּשָׁה עַל אַדְמָתָהּ, אֵין מְקִימָהּ". ובו האפשרות להפוך את המזל ולהתחדש, בחינת: "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". כי מזל האדם תלוי בו ובשינוי מעשיו{שבת קנו ע"א}:"אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל, וְאָזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ, דַּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִנַין שֶׁאֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר {ירמיה י}: כֹּה אָמַר ה': אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאוֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחַתּוּ, כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה. גּוֹיִם יֵחַתּוּ, וְלֹא יִשְׂרָאֵל. וְאַף רַב סָבַר: אֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל, דַּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן שֶׁאֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל? שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית טו}: וַיּוֹצֵא אוֹתוֹ הַחוּצָה. אָמַר אַבְרָהָם לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם!בֶּן בֵּיתִי יוֹרֵשׁ אוֹתִי. אָמַר לוֹ: לָאו, כִּי אִם אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךְ. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! נִסְתַּכַּלְתִּי בְאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלִי, וְאֵינִי רָאוּי לְהוֹלִיד בֵּן. אָמַר לוֹ: צֵא מֵאִצְטַגְנִינוּת שֶׁלְךָ - שֶׁאֵין מַזָּל לְיִשְׂרָאֵל". שהרי {משנה עדויות פ"ה}: "מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָוּמַעֲשֶׂיךָ יְִרַחֲקוּךָ":

 

יא. מאורעות אלול:

א.ראש השנה למעשר בהמה ובו עליית משה רבנו להר סיני בפעם הג' לקבל את סליחת עם ישראל מאת ה' ואת הלוחות השניים והוא יום הילולת רבי דויד הנגיד נכד הרמב"ם.ג. הילולת הראי"ה קוק זי"ע. ד.הילולת באר הגולה הגה"ר משה מוילנא ורבי מאיר שמחה מדוינסק זי"ע.ט. נולד ונפטר דן בן יעקב זי"ע ורבי צדוק מלובלין והרמב"ןמגיע לירושלים ומצילה.י.הילולת רבי פינחס מקאריץ.

 

יב.הילולת רבי שמחה בונים מפשיסחא וחכם מנחם מנשה זי"ע.

יג.הילולת רבנו יוסף חיים בעל הבן איש חיזי"ע.

טו.רבי יעקב קופל חסיד שיויתניק.

חי.הילולת המהר"ל רבי יהודה ליווא מפראג ויום הולדתו של רבי ישראל בעל שם טוב זיע"א.

יט.הילולת בעל התוספות רבי יעקב מאורליאנש עם מאות בעלי התוס' בלונדון זי"ע.

כב.הילולת רבנו המהרי"ל רבי יעקב הלוי סגל ממגנצא זי"ע.

כג.הילולת רבי אורי מסטרליסק זי"ע.

כד.הילולת רבי ישראל מאיר מראדין בעל החפץ חיים והמשנה ברורה זי"ע.

כה.בריאת העולם היינו עליית רצון הבורא יתברך לברוא ויום הילולת התנא רבי אלעזר בן הרשב"י והמגיד רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב זי"ע.

כז.הילולת רבי נתן הכהן אדלר ורבי שר שלום רוקח מבעלז זי"ע.

כח.הילולת שאול וביו זי"ע.כט.הילולת רבי מנשה קליין מאונגוואר זי"ע:

 

 

 

אלול אצל מורנו הבעש"ט זיע"א

 

תיקון המצב:

"בִּרְצוֹת יְהֹוָ'ה דַּרְכֵי אִישׁ - גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" {משלי טז ז}

 

משל לג' שרי המלך שנצטוו לגדל כלב מדי שנה

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת, וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר:

שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי! כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ - לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה {דברים כט יח}:

 

 

 

[א.] משל המלך ושלושה שרים עם שלושה כלבים

 

"בעניין  משל שהיה למלך ג' אוהבים, ודברו עליהם שאינם אוהבים. וציווה להם שיזונו ויפרנסו כל אחד כלב מחצר המלך:

א' - היה חכם ועשה עטרה למלך מההוצאה שהיה ראוי שיוציא על פרנסת הכלב:

ב' - פירנס וזן בדוחק את הכלב שלא ימות:

ג' - השגיח לזונו בריווח - ועל זה גירה המלך הכלב בו, מה שאין כן לזה שעשה עטרה:

ובעניין כל הנוטל מלכות לבד, כי כל הדברים הניכרים נקראים מלכות, ושאינו מושג הוא למעלה מן מלכות, וצריך להבין שיש למעלה ממנה": [כתר שם טוב ח"א תורה עו]

 

 

[ב.] שלושה שרי המלך

 

"והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי כי בשרירות לבי אלך וגו'. שמעתי ממורי בענין משל שהיה למלך שלושה אוהבים, ודברו עליהם שאינם אוהבים. וציוה להם שיזונו ויפרנסו כל אחד כלב מחצר המלך:

אחד - היה חכם ועשה עטרה למלך מהוצאה שהיה ראוי להוציא על פרנסת הכלב:

ב' - פירנס וזן בדוחק את הכלב שלא ימות:

ג' - השגיח לזונו בריווח, ועבור זה גירה המלך את הכלב בו:

מה שאין כן לזה שעשה עטרה וכו', ודפח"ח":[בעש"ט על התורה פר' נצבים אות ב מתוך ס' בן פורת יוסף קכו ע"ד]

 

 

 

[ג.] עטרה למלך

 

"אמר מרן רוח אפינו חיות נפשינו האיש אלהי רבי ישראל בן אליעזר:

משללמלך שהיו לו שלושה אוהבים, וקטרגו עליהם שאינם אוהבים באמת להמלך:

וציוה עליהם שיפרנס כל אחד כלב שלו מאוצר המלך:

אחד - היה חכם ומשכיל, ואמר: מה לי לפרנס כלב ולבזבז אוצר המלך על פרנסת הכלב שלי? מוטב שאעשה עטרה למלך!:

אוהב שני - פירנס וזן בדוחק את הכלב שלא ימות:

השלישי - בזבז אוצרו של המלך לזון את הכלב בהרחבה. ועל זה גירה המלך את הכלב בו:

והנמשל מובן:

כי יש צדיקים ויש בינונים ויש רשעים, ויש למעלה קטרוג עליהם:

ונתברר על ידי שציוה המלך לפרנס כלב, היינו היצר הרע וגוף עכור, מאוצר המלך, כי לה' הארץ ומלואה:

והחכם המשכיל והצדיק - עושה את כל הדברים של עולם הזה יחודים קדושים ועטרות למלך, עד שמרוב אור ושמחה וחיות ודביקות נתבטל ממנו לגמרי הנאות וכיסופין של עולם הזה ואין לו שום הנאה:

כמו שאמר רבי בשעת פטירתו {כתובות קד ע"א}: בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל רַבִּי זָקַף עֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתָיו כְּלַפֵּי מַעְלָה, אָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ שֶׁיָּגַעְתִּי בְּעֶשֶׂר אֶצְבְּעוֹתַי בַּתּוֹרָה, וְלֹא נֶהֱנֵיתִי אֲפִלּוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָּה. יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא שָׁלוֹם בִּמְנוּחָתִי. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה {ישעיה נז}: יָבוֹא שָׁלוֹם, יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם! ע"כ. והרי שולחנו בכל יום היה שולחן מלכים ממש בכל מלכי וחורי הארץ. וגם הזיווג והברית נקרא אצבע קטן, מלשון {פסחים קיב ע"ב}שאין כל אצבעות שוות. וזהו אפילו באצבע קטנה. רוצה לומר: אפילו בשעת זיווג. ואיך אפשר, דהא בלי הנאה וכיסוף אינו מוליד? אלא מהעניין שהיה נפשו מלאה אור אלוהיי מדביקות ונועם זיו השכינה וחיות התורה והמצוות מרוב כל, ובעת אכילתו ושתייתו וזיווגו היה הכל בייחודים קדושים, ובאור הארת זיו השכינה אשר אין תענוג בעולם כזה. ולערך זה הנועם - כל תענוגי גשמיות היה בטלים ומבוטלים, ולא נעשה מהם רושם:

עד שמרוב אור הקדושה לא נתפרנס הכלב מזה, והוא חוזר ונעשה מלאך קדוש, מש"ד יהודי נעשה מלא"ך [כמניין] סא"ל - יאהדונה"י:

ויש שאינו במדרגה הזאת - ומתענה ומענה עצמו בסיגופים, ואוכל מעט להחיות נפשו שלא יבזבז אוצר המלך על פרנסת כלב אחד, גם זה טוב:

וזה השלישי שהולך אחר שרירות לבו הרע לפרנס הכלב בריווח - עליו גירה המלך את היצר הרע בנפשו, והוא עובר כל עבירות. עד שיעשה תשובה וירצה עוונו, עכ"ל":[בעש"ט על התורה מקור מים חיים פר' נצבים אות ב מתוך ס' היכל הברכה פר' בחקותי רפז ע"ד]

 

 

סליחות [א.]: בעבור אקל רחום שמך ועננו - הייתי מביא משיח

 

"פעם אחת שמעתי ממנו [מאא"ז הבעש"ט הקדוש זכותו יגן עלינו]: אם היה יכול עוד אחד לומר אֵ'ל רַחוּם שְׁמֶךָ, אֵ'ל חַנּוּן שְׁמֶךָ, בָּנוּ נִקְרָא שְׁמֶךָ, יְהֹוָ'ה עֲשֵֹה לְמַעַן שְׁמֶךָ, ועֲנֵנוּ יְהֹוָ'ה עֲנֵנוּ כמו אני - אזי הייתי מביא משיח":[בעש"ט עה"ת לר"ה אות ה בסוף ס' דמ"א]

 

 

 

סליחות [ב.]:ישתדל כל אחד עבור עצמו

 

"התקינו חכמינו ז"ל שיהיו תוקעין בכל שנה מראש חודש אלול, כמו שופר המדבר {פרקי דר"א פרק מ"ו}. והיינו: אם ראשי הדור משפרים מעשיהם כמשה במדבר, להתבודד מראש חודש אלול - אז יעלו ויתחברו עם בני הדור. מה שאין כן אם ראשי הדור אינם עושין כך, רק הם בגלות היצר הרע - אז ישתדלו העם עבור עצמן. כמו ששמעתי בשם מורי זללה"ה שאמר נגד בעלי תפילות שהם ראשי אנשי המלחמה שראוי שילביש שריון וכו'. ואם לאו, ישתדל כל אחד עבור עצמו, שאין לסמוך עליהן וכו', ודִּבְרֵי פִי חָכָם – חֵן" {קהלת י יב}":

[בעש"ט עה"ת לר"ה אות א מס' צפנת פענח דכ"ה ע"ד]

 

 

סליחות [ג.]: שלא יסמכו על הגבורים

 

"שמעתי ממורי זלה"ה משל על בעלי תפילות בימים נוראים שלא יסמכו עליהם בני העולם. רק ישתדל כל אחד להתפלל בכוונה בעצמו. אמר משל: פעם אחד היו שני מלכים נלחמים יחד, ומלך אחד היה אדיר ותקיף שהיו לו גבורי חיל מלבושים בשריון וקשקשים וכו'. וזה המלך שכנגדו הלך למצוא אנשים גבורים כאלו, ולא עלתה לו וכו'. עד שאמר לחילו שלא יסמכו על הגבורים וכו', ודִּבְרֵי פִי חָכָם - חֵן {קהלת י יב}":[בעש"ט עה"ת לר"ה אות ג מס' בן פורת יוסף דמ"ד ע"ב]

 

 

סליחות [ד.]: גבורי המלחמה

 

"משל ששמעתי ממורי למדינה שהיה להם גבור אחד, ובטחו עליו כל בני המדינה ולא למדו תכסיסי המלחמה, כי סמכו את עצמם על גבור המלחמה שהיה ביניהם. ואחר כך בעת המלחמה, שרצה הגבור להכין כלי זיינו, והשונא נתחכם וגנב ממנו כלי זיינו אחד לאחד, עד שלא נשאר לו במה להילחם. וגם אנשי המלחמה שסמכו עליו נלכדו עמו וכו', ודִּבְרֵי פִי חָכָם - חֵן {קהלת י יב}. ובזה יובן {תהלים פ"ט}:אַשְׁרֵי הָעָם יוֹדְעֵי תְרוּעָה יְהֹוָ'ה בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן. רצונו לומר: כשהעם אינם סומכים על הגבור רק הם עצמן יודעין תרועת המלחמה – אז בְּאוֹר פָּנֶיךָ יְהַלֵּכוּן לקראת המלך, ואינן סומכין על הגדולים בלבד וכו'":

 

[בעש"ט עה"ת לר"ה אות ד מתוי"י פר' אמור דקי"ד ע"ד ופר' קדושים דק"ב ע"ב]

 

סליחות [ד.]: בסליחות יש פתיחה והכנה לראש השנה

 

"בחודש אלול צריך האדם להכין עצמו על ראש השנה. כמו שהיו הצדיקים הקודמים, עושים שהיו בנעוריהם בעלי משא ומתן בכל השנה, ובחודש אלול פסקו כולם מן המשא ומתן ונאספו יחד":

בראש השנה סיפר מר' נחמן נ"י שהיה מתפלל בכל יום באלול תפילות עם כוונות, עד ששלח אליו הבעש"ט שיפסיק, כי צריך האדם להכין לעצמו כלי מלחמה על ראש השנה. ואף על פי שאין יודעים אם יתפלל באותן הכוונות, וְיֵדְעוּ כָּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהֹוָ'ה - כִּי לַיהֹוָ'ה הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ {שמואל א יז מז}. מכל מקום, האדם צריך להכין לעצמו כלי מלחמה כי אין סומכין על הנס":

ציוה לומר תהלים. ואמר: שבאלול מותר לומר תהלים בתחילת הלילה":

"החמיר מאד בטבילת יום א' דסליחות באשמורת, ויום ערב ראש השנה באשמורת, וראש השנה ב' פעמים כנהוג. אף שהקיל בטבילת שחרית של שבת, ששמע מה שאמרו רבותינו ז"ל מה שכתוב בספרים לטבול בשבת בשחרית, היינו: כשאדם בקו הבריאות. מכל מקום, טבילת הנ"ל חמיר טפי":

אמר: בסליחות יש פתיחה, כי כל דבר צריך פתיחה. דהיינו: כינור צריך פתיחה קודם הניגון, כי קודם שבא להיכל - צריך לכנוס לפרוזדור":

"אמר: למה נופלין על פניהם בסליחות ואחר כך אומרים מַחֵי וּמַסֵּי, מֵמִית וּמֵחֵי, מַסִּיק מִן שְׁאוֹל לְחַיֵּי עָלְמָא - בלשון תרגום? ואחר כך: מַכְנִיסֵי רַחֲמִים: הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ לִפְנֵי בַּעַל הָרַחֲמִים! מַשְׁמִיעֵי תְפִלָּה: הַשְׁמִיעוּ תְפִלָּתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ תְפִלָּה! מַשְׁמִיעֵי צְעָקָה: הַשְׁמִיעוּ צַעֲקָתֵנוּ לִפְנֵי שׁוֹמֵעַ צְעָקָה! מַכְנִיסֵי דִמְעָה: הַכְנִיסוּ דִמְעוֹתֵינוּ לִפְנֵי מֶלֶךְ מִתְרַצֶּה בִּדְמָעוֹת! הִשְׁתַּדְּלוּ וְהַרְבּוּ תְּחִנָּה וּבַקָּשָׁה לִפְנֵי מֶלֶךְ אֵל רָם וְנִשָֹא - בלשון הקודש? ואחר כך תרגום? כי יש כמה דברים שצריך מים נוקבין [מתתא לעילא]. וכשאדם ננער מהשינה אינו יכול לדבר, וזה דקאמרי בגמרא {פסחים קכ ע"ב}: רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: נִתְנַמְנְמוּ - יֹאכְלוּ, נִרְדְּמוּ - לֹא יֹאכְלוּ. הֵיכִי דָּמִי מִתְנַמְנֵם'? אָמַר רַב אַשִׁי: נִים וְלָא נִים, תִּיר וְלָא תִּיר, ע"כ. ותרגום הוא בחינת תרדמה. וזה הפירוש {שבת יב ע"ב}: וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַשּׁוֹאֵל צְרָכָיו בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי - אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֶת נִזְקָקִין לוֹ, שֶׁאֵין מַלְאֲכֶי הַשָׁרֶת מְכִּירִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, ע"כ. מעֵן קֵאן זַיִי נִיט נַייטְן [אי אפשר לכפות עליהם]:

כי בלשון הקודש הוא כולו צירופים וייחודים, ובאות אחת יש כל העולמות העליונים והתחתונים והקב"ה בעצמו. וזה פירוש הפסוק {דברים י כא}: הוּא תְהִלָּתְךָ וְהוּא אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר עָשָׂה אִתְּךָ אֶת הַגְּדֹלֹת וְאֶת הַנּוֹרָאֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ:

כיהתפילה והקדוש ברוך הוא אחד. דכשהוא אומר בָּרוּךְ - הוא הכ"ב אותיות: הם כֶּתֶ"ר:

אֲדֹנָ"י שְֹפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ{תפילה עמידה}- הם ש"ך דינים, וע"י [אות] א' נמתקים, ובפה הוא נמתק:

והכלל: כי הקב"ה בעצמו הוא המתקת כל הדינים. וזה:אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא שֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים וְאוֹמֵר: זֶה חַי וְזֶה מֵת. אָמְרוּ לוֹ: מִנַּיִן אַתָּה יוֹדֵעַ? אָמַר לָהֶם: אִם שְׁגוּרָה תְּפִלָּתִי בְּפִי - יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְקֻבָּל. וְאִם לָאו - יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא מְטֹרָף {ברכות לד ע"ב}. שְׁגוּרָה - מלשון וַיָּגָר שָׁם {דברים כו ה}: אם הקב"ה בעצמו גר כאן - יודע אני שהוא מקובל, כי תפילה היא השכינה:

ולכך, ללשון הקדוש - נזקקים המלאכים, כי הקב"ה שם בעצמו וחפצים לדבוק שם. ובתרגום - אין ייחודים, ולכך אין אנו יכולים לזקוק אותם. ולכך אחר נפילת אפיים - מיד הוא בבחינת נִים וְלָא נִים תִּיר וְלָא תִּיר, ולא יכול לדבר בלשון הקודש – [אזי] אומרים מַחֵי וּמַסֵּי בלשון תרגום, ואח"כ אנו צריכים לבקש מהמלאכים [אזי] צריך לומר בלשון הקודש, כי אֵין מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֶת נִזְקָקִין בִּלְשׁוֹן אֲרַמִּי, ואח"כ חוזרים ללשון תרגום:וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר עָוֹןוְלֹא יַשְׁחִית וְהִרְבָּה לְהָשִׁיב אַפּוֹ וְלֹא יָעִיר כָּל חֲמָתוֹ {תהלים עח לח}שקודם הסליחות של מוצאי שבת - הוא נקרא וְהוּא רַחוּם ארוך בסוד אריך אנפין":

סדר הסליחות- כסדר התפילה: בתחילה רינות ואחר כך התפילות ואחר כך נפילת אפים ועולם המלאכים, בסוד עבד. ולכך אומרים: כעבדא דמתחנן וכו'":

בעניין הסליחות - שמתחילה אומרים פסוקים של שבח. כי איתא בגמרא {ע"ז ז ע"ב}: דְּדָרַשׁ רַבִּי שִׁמְלָאי: לְעוֹלָם יְסַדֵּר אָדָם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם - וְאַחַר כַּךְ יִתְפַּלֵּל. מְנָא לָן? מִמּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב {דברים גּ}: הוי'ה אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת עֶת עַבְדְּךָ וְגוֹ'. וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ: אֶעֶבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה וְגוֹ' - והוא יחוד הוי'ה ואדנ'י, כי תפילה היא מלכות. ולכך אומרים תחילה שבח של מקום ואחר כך מתפללין סליחות:

והייחוד צריך להיות ע"י מים נוקבין [מתתא לעילא], ולכך נופלין על פניהם אחר סליחות, כמו שכתוב בכוונות שבתפילת י"ח. ואחר כך מתחילין מתתא לעילא. לכן אומרים בלשון תרגום: מַחֵי וּמַסֵּי. כי נפילת אפים הוא מים נוקבין, ותרגום – בגימטריא: תרדמה:

ואחר כך עולם המלאכים, ואומרים בלשון הקודש: מַכְנִיסֵי רַחֲמִים! הַכְנִיסוּ רַחֲמֵינוּ לִפְנֵי בַּעַל הָרַחֲמִים וכו':

ופעם אחת אמר בענין הסליחות, דאיתא בפרדס [רימונים להרמ"ק הקדוש זיע"א]בשער הכינויים: כי סליחות - הוא בתפארת, ותפילה - הוא במלכות. וזה ידוע, כי יחוד תפארת ומלכות הוא ע"י יסוד שנקרא צדיק. ואיתא בתיקונים תיקון יג תשיעאה: בְּרִנָּה וְדָא אִיהוּ רַנֲנוּ צַדִּיקִים בַּהוי'ה {תהלים לג א}, וְדָא דַרְגָּא דְצַדִּיק חַ"י עָלְמִין, מִתַּמָּן רִנָּה, וּבֵיהּ פּוּרְקָנָא, ע"כ. כי רינה הוא בצדיק. על כן, תחילה אומרים סליחה תפארת, ואח"כ פזמון שהוא רינה, ואח"כ אֵל רַחוּם שהוא תפילה ליחוד הנ"ל:

עוד הראה נרו יאיר, שהפסוקים שקודם הסליחות הם כוללים כל הסליחות שאחריו. גם הרבה סליחות הסיום בפסוקי תורה - הוא כולל ג"כ הנאמר לפניו בפרטות:

ואמר: כי בסליחה המתחילה שלוש עשרה מדות כתיב: צְרוּפָה אִמְרָתְךָ לְחַלוֹת עַל עַם אֵלֶּה, דהיינו: התורה עצמה מתפללת עלינו עבורנו ועבור כל ישראל. על כן נכללו כל הבקשות בפסוקים של תורה שלפניהם, והבן":[אמרי פנחס שבת ומועדים שער ד נט-עד]

 

 

 

סליחות [ה.]:אֵל רַחוּם שְׁמֶך

"סיפר הרב הקדוש רבי יעקב ישראל מטשערקאס זכר צדיק וקדוש לברכה, איך נתקרב להבעל שם טוב הרב הגאון הקדוש המקובל רבי ישראל חריף זכר צדיק וקדוש לברכה מסאטינוב בעל המחבר ספר תפארת ישראל. הנה הרב הקדוש רבי ישראל הנ"ל היה מכיר מקודם את הבעל שם טוב כי ראה אותו כמה פעמים, רק לא האמין בו. והבעל שם טוב רצה למשוך אותו אליו. פעם אחת היה הרב הקדוש רבי ישראל הנ׳׳ל נבוך מאד בשני עניינים: עניין אחד - באיזה שיטה בש׳׳ס. ועניין אחד – בהרמב״ם. והרגיש בזה הבעל שם טוב ובא אליו, ואמר לו הפשט הנכון בשני עניינים האלו. ויאמר לו הרב הקדוש רבי ישראל: אמת הוא כי הפשט שאמרתם הוא טוב מאד, ובשביל זה הייתי אוהב אתכם, רק שלא תהיו בעל שם! [כי בעת ההיא היו מסבבים הערים והשווקים כל מיני כותבי קמעות ומוכרי לחשים העוסקים בקבלה מעשית ואמונות טפלות בקרב עמי הארץ והם נקראו "בעלי שם"]. ואחר כך נזדמן עוד הפעם אשר הרב הקדוש רבי ישראל הנ״ל היה נבוך מאד באיזה עניין, והרגיש בזה הבעל שם טוב, ויבא אליו, ויאמר לו הפשט הנכון. ויאמר לו הרב הקדוש רבי ישראל עוד הפעם כאשר אמר לו בראשונה. ואחר כך חלה בנו של רבי ישראל הנ״ל חולי גדול רחמנא ליצלן, והיה מוטל על ערש דוי מן קודם חג הפסח עד שעברו כמעט כל ימי הקיץ. ותציקהו אשתו מאד באמרה: הלא כל העולם נוסעים להבעל שם טוב והוא פועל ישועות! ומדוע לא תיסע גם אתה אליו? אולי ירפא את בנינו! ויאמר לה: אפילו אם יש ממש בהבעל שם טוב כי יוכל לעשות טובה - אף על פי כן הנה בנסיעתי מוכרח אני להתבטל מתורה ותפילה, ואיני מאמין כי בטול תורה ותפילה יועיל לרפאות החולה! אחר כך, כעבור איזה זמן, אז לחצה אותו אשתו מאד ולא הרפתה ממנו, עד שיסע להבעל שם טוב. ויאמר לה: הנה בקרוב יגיעו ימי הסליחות, ואיתא בספרים כי נכון בימים אלו למעט מעט בלמוד ולעסוק בענייני יראת שמים, ואז יסע להבעל שם טוב. וכן עשה. ויסע להבעל שם טוב. ויבוא אליו לבית מדרשו בלילה הראשונה של סליחות קודם שאמרו שם סליחות. ומחמת שלא היה עמו סדר סליחות, על כן עמד אצל העמוד ואמר סליחות עם החזן מסליחה אחת. והמנהג היה אצל הבעל שם טוב כי אֵל רַחוּם ועֲנֵנוּ - אמר הוא בעצמו לפני התיבה, כמו שמובא בספר דגל מחנה אפרים מנכד הבעל שם טוב בליקוטים. וזה לשונו: פעם אחת שמעתי ממנו, היינו מהבעל שם טוב: אם היה יכול עוד אחד לאמור אֵל רַחוּם שְׁמֶך ועֲנֵנוּ כמו אני - אזי הייתי מביא משיח! וכשהגיע החזן והקהל לאֵל רַחוּם שמך - הלך החזן מהעמוד והמתינו עד שיבוא הבעל שם טוב להעמוד. והרב הקדוש רבי ישראל היה עומד עדיין אצל העמוד והיה מעמיק אז ברעיונותיו באיזה תוספות אשר לא ידע אותו זה זמן רב, ומחמת טרדתו באותו עניין לא הרגיש כשבא הבעל שם טוב אל העמוד. וכשאמר הבעל שם טוב: עֲנֵנוּ! נפל אז ברעיונותיו של הרב רבי ישראל פשט נכון ואמיתי בעניין התוספות. ואחר כך כשגמר הבעל שם טוב עֲנֵנוּ, אמר להרב הקדוש רבי ישראל: העֲנֵנוּ שלי יכול לומר פשט טוב בתוספות? אמר לו הרב הקדוש רבי ישראל: מעתה רואה אני כי יש לכם חלק בהתורה של כל אחד ואחד מישראל! על כן הנני נכון להתקשר לכם בכל לבבי באמת! ומאז נעשה מתלמידי הבעל שם טוב": [קונטרס מאירת עיניים אות יג מתוך ס' מעשיות ומאמרים יקרים ו ע"א[

 

מעשה ברביישראלבעלשםטוב בנוסח הסליחות בעולם העליון

[ספר שבחי הבעל שם טוב מעשה לג[

"עוד שמעתי מפי הרב רבי פולק הנ"ל, שהוא גָלַה למדינות קרים עם רבי יוסף אשכנזי, שליח ציבור של הבעל שם טוב, בשעת הבריחה, ושמע מפיו ואני שמעתי ממנו:

פעם אחת חלם רבי יוסף הנ"ל שראה חסיד אחד שנפטר והניח בן קטן בר חכים, וקפץ עליו שידוך נחות דרגא. ובא החסיד לרבי יוסף בחלום וביקש ממנו שילך לאשתו ויאמר לה בשמו: שלא תעשה השידוך, ולא ניחא לו, כי אם אותו האיש שיבוא היום לביתה ראשון - עם זה תעשה שידוך:

ואחר כך ראה בחלומו דמות מזבח, ועלה אותו הנפטר על המזבח, ושם ראשו בין ברכיו, והתחיל לצעוק הסליחה: עֲנֵנוּ יְהוָֹ'ה עֲנֵנוּ, עֲנֵנוּ אֱלֹהֵינוּ עֲנֵנוּ, עֲנֵנוּ אָבִינוּ עֲנֵנוּ, וכל אלפא ביתא עד גמירא. אחר כך אמר: עֲנֵנוּ אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ עֲנֵנוּ, עֲנֵנוּ מבין דמעה עֲנֵנוּ, עֲנֵנוּ אֱלֹהֵי הַמֶרְכָּבָה עֲנֵנוּ! ושט לרקיע:

ובבוקר הלך להבעל שם טוב וסיפר לפניו החלום:

אמר לו: כסבור אתה שחלמת חלום? לא כן! ראית חזון. גם אני ראיתי ובעיני נתגשם. והמזבח הוא מזבח שמקריב מיכאל הנשמות לפני ה' יתברך:

ושאל אותו: מפני מה אמר אותן עֲנֵנוּ?:

והשיב: שאין מלאך ונשמות יכולים לעלות מעולם לעולם אלא על ידי תפילות עֲנֵנוּ:

ושאל אותו: מפני מה אמר נוסח זה?:

והשיב: כי למעלה כן הנוסח:

ושלח הבעל שם טוב אחר אשת המת, ואמר לה הדברים אודות השידוך":
 

 

בחודש אלול מאיר י"ג מידות דרחמים

 

"אֵ'ל - הוא המידה הראשונה מי"ג מידות, ששני הַוָיָּוֹ"ת הראשונות אינם נכללים בין הי"ג מידות. כנודע, שבהירות הַוָיָּ"ה גדול ואין עולם התחתון יכול לקבלו כי אם על ידי אמצעות. ועל כן: המידה ראשונה הוא אֵ'ל. ושני הַוָיָּוֹ"ת הנזכרות לעיל הם: א' רומז אל הַוָיָּ"ה העליונה. והב' הוא הַוָיָּ"ה שכח הפועל בנפעל, דהיינו: מה שבעולמות התחתונים ודוק. ועל כן המידה ראשונה הוא אֵ'ל:
כי אָלֶ'ף, היינו: פֶלֶ'א, שעולם העליון מופלא מהתחתון. ואחר כך נמשך ממנו לרצון לעולם התחתון. והמשכות וא"ו אל אות כ"ף - נעשה למ"ד": [ספר ליקוטי אמרים יז ע"ד ד"ה לעולם ישנה אדם]
 

 

משה משה

 

"מידה ראשונה של י"ג מידות הרחמים: אֵ'ל - מכוון נגד מידה ראשונה מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן: קַּל וָחֹמֶר {ריש ספרא ברייתא דרבי ישמעאל}:
וְהָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה {במדבר יב ג}. פירוש: כי יש שני מדרגות: א': שמחשבתו תמיד כולה למעלה אפילו בדברים תחתונים ומובדל מן החומר של התחתונים. מדרגה הב': אינו מובדל מן החומר כל כך:
וזהו סוד {זוה"ק נשא קלח ע"א}: רָזָא דְּתָנֵינָן: יְהֹוָ'ה | יְהֹוָ'ה {שמות לד ו} - פָּסִיק טַעֲמָא בְּגַוַויְיהוּ. בְּכֻלְּהוּ אֲתָר דִּשְׁמָא אַדְכַּר תְּרֵי זִמְנֵי - פָּסִיק טַעֲמָא בְּגַוַויְיהוּ, כְּגוֹן: אַבְרָהָם | אַבְרָהָם {בראשית כב}, יַעֲקֹב | יַעֲקֹב {בראשית מו}, שְׁמוּאֵל | שְׁמוּאֵל {שמואל א ג} - כֻּלְּהוּ פָּסִיק טַעֲמָא בְּגַוַויְיהוּ. חוּץ מִמֹּשֶׁה מֹשֶׁה - דְּלָא פָּסִיק טַעֲמָא בְּגַוַויְיהוּ. מַאי טַעְמָא אַבְרָהָם | אַבְרָהָם? בַּתְרָאָה שְׁלִים - קַדְמָאָה לָא שְׁלִים. דְּהַשְׁתָּא שְׁלִים בְּעֶשֶׂר נִסְיוֹנֵי, וּבְגִין כַּךְ פָּסִיק טַעֲמָא בְּגַוַויְיהוּ, דְּהַשְׁתָּא לָא הֲוָה אִיהוּ כִּדְקַדְמֵיתָא. יַעֲקֹב | יַעֲקֹב: בַּתְרָאָה שְׁלִים - קַדְמָאָה לָא שְׁלִים. דְּהַשְׁתָּא אִתְבָּשָּׂר בְּיוֹסֵף, וְשָׁרַאת עָלֵיהּ שְׁכִינְתָּא. וְעוֹד: דְּהַשְׁתָּא אִשְׁתְּלִים בְּאַרְעָא אִילָנָא קַדִּישָׁא כְּגַוְונָא דִּלְעֵילָּא בִּתְרֵיסַר תְּחוּמִין בְּשִׁבְעִין עַנְפִין, מַה דְּלָא הֲוָה בְּקַדְמִיתָא. וּבְגִינֵי כַּךְ: בַּתְרָאָה שְׁלִים - קַדְמָאָה לָא שְׁלִים, וּפָסִיק טַעֲמָא בְּגַוַויְיהוּ. שְׁמוּאֵל | שְׁמוּאֵל: טַעֲמָא פָּסִיק בְּגַוִיהּ. מַאי טַעְמָא? בַּתְרָאָה שְׁלִים - קַדְמָאָה לָא שְׁלִים. דְּהַשְׁתָּא הוּא נְבִיאָה, וְקוֹדֶם לָכֵן לָא הֲוָה נְבִיאָה. אֲבָל מֹשֶׁה מֹשֶׁה - לָא אַפְסִיק טַעֲמָא בְּגַוַויְיהוּ, דְּמִיּוֹמָא דְּאִתְיְלִיד שְׁלִים הֲוָה. דִּכְתִּיב {שמות ב}: וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, ע"כ:
כי יש מֹשֶׁה לְעֵילָּא - מֹשֶׁה לְתַתָּא, יעקב לְעֵילָּא - יעקב לְתַתָּא. לפיכך במֹשֶׁה לָא אַפְסִיק טַעֲמָא, כי כולו אֶחָד - הן למעלה הן למטה היה אֶחָד, שכולו היה למעלה והיה מובדל מן החומר, ואף על פי כן היה מחזיק עצמו במידת ענוה אפילו בדברים עליונים מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה {במדבר יב ג}:
האדם הוא המחשבה אשר כולה על פני האדמה. רוצה לומר: אפילו מן אותו אדם שהוא כולו למטה - היה מֹשֶׁה חושב את עצמו יותר שפל ממנו" [ספר ליקוטים יקרים א]
 

 

תורות הבעש"ט הק' זיע"א על בית המקדש

כתר שם טוב     תּוֹרָה רכה    חַשָּׁב ה'

"חָשַׁב יְהֹוָ"ה לְהַשְׁחִית חוֹמַת בַּת צִיּוֹן, נָטָה קָו, לֹא הֵשִׁיב יָדוֹ מִבַּלֵּעַ, וַיַּאֲבֶל: חֵל וְחוֹמָה יַחְדָּו אֻמְלָלוּ{איכה ב ח}. ענייןגֵּר וְתוֹשָׁב: כשהצדיק מתפלל וצועק על הזיקו שבעולם הזה ואינו נענה ואין משגיחין עליו, האמת הוא כי הכל הוא מגודל החיבה והאהבה שיש לו יתברך אל הצדיק, ובשביל כך אינו נענה בענייני עולם הזה":

 

תורות לב ירושלים

"בהפטרה{ישעיה מ א-ג}: :"נַחֲמוּ נַחֲמוּעַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶ'ם: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי, זה והמשכיל יבין. ה' יקבץ נדחי עמו ישראל ויקוים בנו מקרא שכתוב {שם}:  ובקשו את ה' אלהיהם ואת דוד מלכם, אמן":[ספר דגל מחנה אפרים פר' ואתחנן]

 

"דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ"

"נַחֲמוּנַחֲמוּעַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶ'ם: דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ, כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ, כִּי נִרְצָה עֲוֹנָהּ, כִּי לָקְחָה מִיַּד יְהֹוָ'ה כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ. קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר: פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָ'ה! יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ!"{ישעיה מ א-ג}: ענייני האדם, והבן": [ספר מאור עיניים פר' ואתחנן]

 

בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב

"וְהוּא כַּמּוּבָא מבעש"ט הַקָּדוֹשׁ עַל מַאֲמַר רז"ל שֶׁבְּכָל יוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים: וְקָשֶׁה. מִמָּה נַפְשְׁךָ? אִם אֵינָם שׁוֹמְעִין, לָמָּה יוֹצֵא זֶה הַקּוֹל? וְאָמַר רַבֵּינוּ הבעש"ט הַקָּדוֹשׁ זי"ע: כִּי הַהִרְהוּרֵי תְּשׁוּבָה שֶׁנּוֹפְלִים לָאָדָם בְּכָל יוֹם - זֶה נִמְשַׁךְ מִזֶּה הַקּוֹל שֶׁנִּשְׁמַע וְנִרְגַשׁ בְּלִבּוֹת יִשְֹרָאֵל. וְאָמְרוּ רז"ל: רְשָׁעִים מְלֵאִים חֲרָטוֹת, וְהוּא גַם כֵּן נִצְמַח מִזֶּה הַקּוֹל.‏ וְכָל אֵלּוּ שֶׁעוֹבְדִים הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, מִתְחַזֵּק אֶצְלָם זֶה הַשְּׁמִיעָה שֶׁל הַקּוֹל וּמִתְעוֹרְרִים בְּהִתְעוֹרְרוּת שֶׁל תְּשׁוּבָה בְּיֶתֶר שְֹאֵת. וַהֲמוֹן עָם מַרְגִישִׁים גַּם כֵּן הַכָּרוּז, אֲבָל מְרַחֲקִים מִלִּבָּם זֶה הַהֶרְגֵשׁ:‏

וְעוֹד יֵשׁ הֶרְגֵשׁ שֶׁל אֱמוּנָה וְהִשְׁתּוֹקְקוּת וְגַעֲגוּעִין לה', שֶׁבָּאִים מִמַּה שֶׁשּׁוֹלְחִים לְאָדָם מִקּוֹלוֹת שֶׁל מַתַּן תּוֹרָה, שֶׁהוּא הַהַרְגָשָׁה שֶׁל קוֹלוֹת שֶׁלֹּא נֶחְדְלוּ עוֹד, כַּמּוּבָא בזוה"ק, דִכְתִיב {דברים ה}: קוֹל גָּדוֹל וְלֹא יָסָף – דְהַיְינוּ: לֹא פָּסַק עוֹד": [שומר אמונים דרוש האמונה פ"ב]:

 

עבודת "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם - וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ" לפי מורנו הבעש"ט הק' זיע"א:

לחבר המחשבה אל הרצון

עיקר העבודה: כיצד להשיב את הלב

"וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם - וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ: כִּי יְהֹוָ'ה הוּא הָאֱלֹהִי'ם בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד" [דברים ד לט]:

 

ספר רעותא דלבא   עמ' צג-קד    פרק תיקון הלב

 

"הלב הוא שורש האדם"

"ממסורתהראשונים כי גילוי הנשמה הוא בלב והלב הוא מרכז האדם. וכפי שמובא בסה"ק תולדות יעקב יוסף פר' ויצא אות ב בשם רבו מורבו הבעש"ט הק' זיע"א: "כי הלב הוא שורש האדם, כמו שכתוב באבות פ"ב מ"ט: לב טוב ולב רע וכו'. והני מילי: כשיש לאדם לב כשר – הוא מוכן לשמוע ולעשות הטוב והישר", עכל"ק. וכן הוא לשונו בסה"ק מאור עינים פר' לך לך:"כמו כן צריך כל בר ישראל לקיים מצות מילה הרוחנית עם הגופנית שהיא מילת ערלת הלב מן הקליפות המכסות על החיות הקודש השוכן בקרב לב כל איש אשר בשם ישראל יכונה וכו'. כי נודע שהלב הוא ברית תורה, וכמו שכתוב{משליזג}: כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ וכו'. כך צריך האדם להתגלות הפנימיות שהוא קדושתו יתברך שמו השוכן בקרב לבו של האדם", עכל"ק:

 

היכן שחן האדם נמשך – שם הוא כעת

"כיהלב מכונה בשם ירושלים, כי הוא באמצע הגוף כמו ירושלים באמצע העולם. והוא שאמר התנא {אבות פ"ב משנה ח-ט}: רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר: אִם לָמַדְתָּ תּוֹרָה הַרְבֵּה - אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמָךְ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הֻרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שְׁבָחָן וכו'. אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיִּדְבַּק בָּהּ הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן טוֹבָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר טוֹב. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן טוֹב. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב טוֹב. אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו - דִּבְרֵיכֶם. אָמַר לָהֶם: צְאוּ וּרְאוּ אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ רָעָה שֶׁיִּתְרַחֵק מִמֶּנָּה הָאָדָם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עַיִן רָעָה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: חָבֵר רָע. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: שָׁכֵן רָע. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הַלֹּוֶה וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם וכו'. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: לֵב רָע. אָמַר לָהֶם: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו – דִּבְרֵיכֶם [ע"כ].לֵב טוֹב: כי הוא שורש לכל אברי הגוף והוא בחינת ירושלים ורוח החיים אשר בו הוא המלך היושב על הכסא. וזהו: אי רישי דעמא טב – כולא טב. כי אז מתנהגים אחריו כל האברים כגדודים אחר המלך [ספר דגל מחנה אפרים פר' ואתחנן]:

 

"שורש הכל הוא הלב"

"פירוש, שישרא'ל– ראשי תיבות: יש'שים ר'בוא א'ותיות ל'תורה. ויודע היה בצלאל לצרף את כל נשמות ישראל יחד אל ה'. ופירש רש"י: וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה: לי לשמי. היינו: שצריך האדם ליקח את עצמו ולקשר את עצמו בכל מעשיו אל ה' ברוך הוא. וזהו: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהֹוָ'ה. היינו, שתתקשרו את עצמכם במעשה הטוב ולהרים את עצמכם אל השם. ושורש הכל הוא הלב. כי כתיב {דבריםלו}: וּמָל יְהֹוָ'ה אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ – לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָ'ה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ. וכתיב {שםיטז}: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם – וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד. היינו, בתחילה צריך להיות ההתחלה מהאדם, כי בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא – אִשְׁתְּכַח אִתְעֲרוּתָא לְעֵילָא, דְּהָא לָא אִתְעַר לְעֵילָא עַד דְּאִתְעַר לְתַתָּא. בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא – אִתְעַר הָכִי נָמֵי לְעֵילָא. וּבְאִתְעֲרוּתָא דִלְעֵילָא – הָכִי נָמֵי לְעֵילָא מִנֵּיהּ, עַד דְּמָטֵי אִתְעֲרוּתָא לְאֲתַר דְּבָעְיָא בּוּצִינָא לְאַדְלָקָא – וְאַדְלִיק. וּבְאִתְעֲרוּתָא דִתְנָנָא דִלְתַתָּא – אַדְלִיק בּוּצִינָא לְעֵילָא, וְכַד הַאי אַדְלִיק כֻּלְּהוּ בּוּצִינִין אָחֳרָנִין דָּלְקִין, וּמִתְבָּרְכָאן מִנֵּיהּ כֻּלְּהוּ עָלְמִין {זוה"קח"אפחע"אורמדע"א}. בתחילה צריך להיות ההתחלה מהאדם בְּאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא - ואחר כך השם. ואם יתן האדם את לבו וינדב אל השם – אז בזה תלוי הכל שיוכל להרים את מעשיו הטובים ולהתקשר ולהרים", עכל"ק [מאור עינים  פר' ויקהל]:

 

"הלב הוא המלך בתוך אבריו"

"וְאָהַבְתָּאֵת יְהֹוָ'ה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. יש לך אדם שגופו חביב עליו וכו' ויש לך אדם וכו'. הנה העיקר העבודה היא בלב שלם, רַחֲמָנָא – לִבָּא בָּעֵי {סהנדריןקוע"בוזוה"קח"גרפאע"ב}, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – לִבָּא בָּעִי, דִּכְתִיב {ש"אטז}: וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב. כי אף שעובד את השם בדיבור ומחשבה, מכל מקום אם הוא אינו בתנועת הלב דהיינו שיהיה הלב מתעורר לדיבורו וירגיש בתוכיותיו שנתעורר הלב וכו', כן בוודאי כשמדבר הדיבורים בתורה ובתפילה אפילו אם המחשבה אינו נפרד מן הדיבור רק שהלב אינו מעורר בהרגש גדול וכו' – אזי האדם אינו דבוק באלהיו. כי רַחֲמָנָא פירוש: שיהא דבוק בה' לִבָּא בָּעֵי וכו'. אזי ראוי שירגיש לבו לכל דיבור ודיבור וכל מעשה. כי הלב הוא המלך בתוך איבריו והוא עיקר העבודה לה' אשר לא יצוייר עבודה זולתו וכו'. וזהו: הַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב: אף על פי שהַקֹּל קוֹל יַעֲקֹב, אם הוא רק קוֹל לבד בלי לב, אף על פי שמראה תנועות בידיו - הַיָּדַיִם יְדֵי עֵשָׂו, רק העיקר הוא הלב כנ"ל", עכל"ק [מאור עינים פר' ואתחנן]:

 

"והלב הוא משכן החלק האלהי"

"וְאָמַרלֵיהּ רַב נַחְמָן לְרַב יִצְחָק: מַאי דִּכְתִיב {הושעיא}: בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ – וְלֹא אָבוֹא בְעִיר? מִשּׁוּם דְּבְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ לֹא אָבוֹא בְעִיר? אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא אָבוֹא בִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה – עַד שֶׁאָבוֹא בִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה. וּמִי אִכָּא יְרוּשָׁלַיִם לְמַעְלָה? אִין. דִּכְתִיב {תהליםקכב}: יְרוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָה יַחְדָּו" {תעניתהע"א}, שהוא לכוונה הנ"ל. כי נודע שירושלים הוא נקודה אמצעית של העולם, כי בו אבן שתיה שממנו הושתת העולם. והלב מכונה בשם ירושלים על שם שהוא נקודה אמצעית מן העיקר הגוף עד הרגלין, והלב הוא משכן החלק האלהי המושפע בתוך האדם מלמעלה, כמו שכתוב {שמותכהח}: וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ – וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם ממש, ואין הבורא ב"ה משכין שכינתו בלב האדם עד שיהא עבודתו כמו שכתוב {ברכותנדע"א}: וְאָהַבְתָּ אֶת יְהֹוָ'ה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ{דבריםו}וכו'. וזהו: בְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ. על ידי שבְּקִרְבְּךָ קָדוֹשׁ שהבורא ב"ה משכין שכינתו בְּקִרְבְּךָ – על כן ראה שלא יהא בלבך אל זר ח"ו, שלֹא אָבוֹא בִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה עַד שֶׁאָבוֹא בִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה שהוא הלב, משכן שכינתו יתברך – אז אָבוֹא בִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה", עכל"ק:[מאור עינים פר' ואתחנן]:

 

"כשהלב הוא טהור – אזי המוח גם כן טהור"

"כיומהיכן יצא זה התנגדות? בודאי מחמת שלא שמרו את לבבם. כי כשהלב הוא טהור – אזי המוח גם כן טהור. כי משם עולה הברור אל המוח, ובודאי נכנע עורף אל הפנים. וזהו: וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם – וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד, והמשכיל יבין", עכל"ק:  [דגל מחנה אפרים פר' עקב]:

 

כל כְּלָל צָרִיךְ לִפְרָט– מלבד הבורא ב"ה שהוא הכל

"והלב הוא הכח הכללי, משם פועלת הנשמה על כל פרטי האברים דרך המוח המקבל כוחו מהלב. אלא שיש כְּלָל אחד שֶׁהוּא אינו צָרִיךְ לִפְרָט כלשהו, והוא כְּלָל כל הכללים הכולל ביותר של הבריאה, והוא כְּלָל הראשון הגדול אשר הוא כללו של עולם הוא הבורא ב"ה. וכנגדו בפנימיות הגוף הוא הלב":

 

היכן שחן האדם נמשך – שם הוא כעת

"היכן שחן האדם נמשך אחריו – שם הוא האדם כולו. והחן הוא לפי הלב. על כן על איש ישראל להשיב הלב תמיד אל השם יתברך, ולא יגנבו לבו הרצונות החיצונים. ויהי תמיד שרוי בעבודת ההשבה. וצריך וודאי להתפלל תמיד שה' יתברך ישיב לנו את רצונות הלב אל הקדושה, בחינת: והשיבות אל לבבך, בחינת: משוך עבדך אל רצונך":

 

"הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - לִבָּא בָּעִי"

"הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא - לִבָּא בָּעִי"{סנהדרין לה ע"א}, דִּכְתִיב {שמואל א טז ז}: וַיְהֹוָ'ה יִרְאֶה לַלֵּבָב. בוראנו ב"ה את רצון הלב הוא דורש ומבקש ולא רק השכלות וידענות. הוא רואה את הלב שלנו, ובראות כי הרצון הוא טוב – מעריך זאת מאד ונותן תיכף הכוחות למלא רצון זה במעשה. את הלב צריך לכוון תמיד כלפי רצון שמיים, וזה נחשב מאד אצל ה' יתברך, ואז נותן לנו ה' רצונות טהורים חדשים וטובים בלבבנו. כי על ידי תפילת ובקשת {תהלים נא יב}: "לֵבטָהוֹרבְּרָאלִיאֱלֹהִים" מתקיים בנו המשך הפסוק- וְרוּחַנָכוֹןחַדֵּשׁבְּקִרְבִּי":

 

הלב הוא הפנימי משכן הנשמה ובו רעותא דלבא רצון הלב מעולם התיקון

"כיהלב הוא הפנימי, הוא הרצון ובו רעותא דלבא, ואילו השכל חיצוני הוא ואין בו רצון ובחירה. עיקר הבחירה ותיקונה – בלב וברצון הלב אשר הוא מרכז האדם":

 

"וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה"

"וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר:נְאֻם בִּלְעָם בְּנוֹ בְעֹר וּנְאֻם הַגֶּבֶר שְׁתֻם הָעָיִן{במדבר כד ג}.הובא ברש"י זכרונו לברכה {במדבר כב ה}: מפני מה השרה הקדוש ברוך הוא שכינתו על גוי רשע? כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר אילו היו לנו נביאים חזרנו למוטב. העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם, שבתחילה היו גדורים בעריות וזה נתן להם עצה להפקיר עצמן לזנות:

וזאתידוע דלמעלת הנבואה היו צריכין קדושה יתירה. והנה האדם יש לו ה' חושים: [א.] חוש הראייה [ב.] וחוש השמיעה [ג.] וחוש הטעם [ד.] וחוש הריח [ה.] וחוש המישוש - וכנגדן יש לו חמשה חושים רוחניים. כמו שכתוב {קהלת א טז}: דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר: אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלִָם, וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת, וכן {מלכים א ג ט}: וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָלֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע - כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה? וכן {ישעיה יא ג}: וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְהֹוָ"ה וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ. וכן יתר החושים:

וצריךהאדם לטהר ולקדש את החושים החיצונים הגשמיים, ועל ידי זה חלה הקדושה על חושים הפנימיים הרוחניים - ותחול עליו רוח הנבואה:

אכן בלעם הרשע היה היפך מזה, כי טימא את החושים החיצוניים. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה{סנהדרין קה}: אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בִּלְעָם - חִגֵּר בְּרַגְלוֹ אַחַת הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר כג}: וַיֵּלֶךְ שֶׁפִי. שִׁמְשׁוֹן - בִּשְׁתֵּי רַגְלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר {בראשית מט}: שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס. בִּלְעָם - סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר {במדבר כד}: שְׁתֻם הָעָיִן. קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה, דִּכְתִיב הָכָא: נֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם, וּכְתִיב הָתָם {אסתר ז}: נֹפֵל עַל הַמִּטָּה וְגוֹ'. אִתְּמַר, מַר זֻטְרָא אָמַר: קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה, מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא אָמַר: שֶׁבָּא עַל אֲתוֹנוֹ. מַאן דְּאָמַר: קוֹסֵם בְּאַמָּתוֹ הָיָה, כְּדַאֲמָרָן. מַאן דְּאָמַר: בָּא עַל אֲתוֹנוֹ הָיָה - כְּתִיב הָכָא {במדבר כד}: כָּרַע שָׁכַב, וּכְתִיב הָתָם {שופטים ה}: בֵּין רַגְלֶיה כָּרַע נָפַל שָׁכָב וְגוֹ':

והאיךהיה יכול לשרות עליו רוח הנבואה? ולא היה זה אפשר מצדו כלל! אבל ההכרח היה עצום מאד לעשותו נביא, שלא יאמרו האומות: אתה רחקתנו כנ"ל. לזאת היה העניין הזה קשה מאד, כי לא היה עצה איך לעשות עמו. מה עשה הקדוש ברוך הוא? סימהו, וסתם לו אחת מעיניו, ולא היה יכול לחטוא בזה העין. ועל ידי כן חלה הקדושה והנבואה עליו על ידי זה העין שלא חטאה. וזהו שגילה לנו התרגום ופירש על שְׁתֻם הָעָיִן: דשפיר חזי. רצה לומר: מדהיה סומא באחת מעיניו - לזאת היה שפיר חזי הנבואה. אבל אם לא היה שְׁתֻם הָעָיִן - לא היה בו מקום ודרך לחול עליו הנבואה":[בעש"ט על התורה פר' בלק אות ד]:

מעגל השנה

  • 1
  • 2
Prev Next

הרשמת חברים

העולם עומד במדרגות הרוממות