חודש שבט תשעה

 

 

עש"ן שבט:

 

א.   השם שבט: מלשון צינור ומזל, ומלשון שבט הסופר ושבט מוסר. שב"ט שארי תיבות: ש"נתבשר ב"שורות ט"ובות:

 

ב.    צירוף שבט:  שם הֲוַיָּ'ה המאיר מאת ה' בחודש שבט – הוא  הָ יְ וְ " הּהיוצר מראשי התיבות של הפסוק {ויקרא כז לג}: "הָמֵר יְמִירֶנּוּ וְהָיָה הוּא, וּתְמוּרָתוֹ יִהְיֶה קֹּדֶשׁ":

 

ג.     ושם אהי"ההמאיר בחודש זה הוא: הָ אְ יְ " הּ:

 

ד.    שבט החודש: אשר: "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ וְהוּא יִתֵּן מַעֲדַנֵּי מֶלֶךְ" {בראשית מט כ}, "וּלְאָשֵׁר אָמַר: בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר, יְהִי רְצוּי אֶחָיו וְטֹבֵל בַּשֶּׁמֶן רַגְלוֹ: בַּרְזֶל וּנְחשֶׁת מִנְעָלֶךָ, וּכְיָמֶיךָ דָּבְאֶךָ" {דברים לג כד-כה}:

 

ה.   אות החודש:צ:

 

ו.      אבר הראש: פנימיות עין שמאל:

 

ז.       אבר הגוף: קיבה:

 

ח.   אבר היד: אצבע שמאל בפרק האמצעי:

 

ט.    הכח לתיקון: הרהור:

 

י.       ספירה: הוד:

 

יא.       מזל החודש: דלי, בחינת כלי לשפע תורה וחסדים: "וַתֹּאמַרְן אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ מִיַּד הָרֹעִים, וְגַם דָּלֹה דָלָה לָנוּ וַיַּשְׁקְ אֶת הַצֹּאן" {שמות ב יט}, "יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ" {במדבר כד ז}.וכןענייןדלות ודלולהמיותרהמסייעלישועה:"אֲרוֹמִמְךָיְהֹוָ'הכִּידִלִּיתָנִי - וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי" {תהלים ל ב}:

 

יב.מאורעות שבט: א. התחיל משה לבאר את ספר דברים לעם, מתחיל תיקון השובבים, ב.הילולתרביזושאמאניפולי זי"ע, ד. הילולת הבבא סאלי זיע"א ורבי משה יהודא לייב מסאסוב זי"ע, ז. מו"ר רבי לוי סעדיא הנחני זי"ע, י. הילולת רבי מרדכי שרעבי זי"ע, ט"ו. שבת שירה וראש השנה לגשמים ולפירות האילן, כה. הילולת רבי ישראל סלאנטר זי"ע, כט. הילולת השרף רמ"מ מקאצק זי"ע:

 

 

שבט אצל מורנו הבעש"ט:

"מחמשה עשר בשבט עד ראש חודש ניסן כאשר היו מקדשים על פי הראיה - מ"ה ימים. וכן מחמשה עשר באב עד ראש השנה - מ"ה ימים. הכלל: כי ר' אליעזר ור' יהושע, חד סבר בניסן נברא עולם, וחד סבר בתשרי נברא עולם. והנה התוספות בראש השנה {כז ע"א ד"ה כמאן}מפרש האדם נברא בכ"ה באלול. ונמצא מט"ו באב עד כ"ה אלול - ארבעים יום נגד יצירת הוולד. וכן למאן דאמר בניסן נברא עולם, האדם נברא בכ"ה באדר. נמצא מט"ו בשבט עד כ"ה אדר - ארבעים יום נגד יצירת הוולד. ובאמת אנן פסקינן כשני המאן דאמרים. וזה שאנו עושין יומא דפגרא בט"ו באב וט"ו בשבט. ונמצא ט"ו בשבט הוא הכנה לפסח, ופסח הוא הכנה למתן תורה. נמצא: ט"ו בשבט הוא הכנה למתן תורה. והא ראיה גם כן שהתורה ניתנה בסיון, ומשה רבינו ע"ה אמר משנה תורה בשבט, ככתוב בעשתי עשר חודש. הרי ראיה שחודש שבט הוא הכנה למתן תורה":

[קדושת לוי אבות]

 

"כי בדעה מיושבת ובכוונה גדולה עשה זה משרע"ה רבן של כל הנביאים. דהנה י"ב חדשי השנה הם נגד י"ב צירופי הוי"ה הק' כנודע מספה"ק. וכל צירוף יוצא מפסוק מר"ת או מס"ת. וכל צירוף הק' שהיו"ד קודמת לה' וכן הוא"ו קודם לה' - אז החסדים והרחמים גוברים בחודש ההוא. ואם ח"ו להיפך שהשני ההי"ן קודמין אל י"ו - אזי תגבורת הדינין ר"ל. וכמבואר בתזוה"ק וכו'. וצירוף של חודש שבט יוצא מפסוק {ויקרא כז לג}: ואם ה"מר י"מירנו ו"היה ה"וא ותמורתו יהיה קודש, מהר"ת. ומחמשה עשר בשבט מתחיל להאיר ו"ה כסדרן ומאז אין תגבורת הדינין. והנה השבעים אומות וע' לשון עיקר חיותן הוא בסוד הניצוצין קדישין שנפלו משורשן הרמה בקודש ונבלעין בהם, ומזה הוא חיותן. ועיקר חיותן ואחיזתם הוא באותיות התורה שנזכרו שמותיהם כמו פלישתים וכפתורים ויון ואדום ודומיהם. וכשאנו עם ה' קורין בפרשיות התורה ומזכירים שמותיהם, בזה אנו משפיעים להם שפע חיותם. ועיקר אחיזתם ומקור שורשיהן הוא בסוד תמורות האותיות וכנודע, והניה"ק מחמת שנפלו משורשם בקודש נעשו קליפות. ולכך רצה משרע"ה להעלות אותן הניה"ק למקורן ושורשן ולהמתיקן כדי שלא יוכלו להרע לזרע ישראל. ולכוונה זו העתיק את התורה בע' לשון. להעלות אותן הניצוצין לעיקר אותיות התורה ולהמתיקן בשורשן כדי שיהיה הוא ותמורתו קודש, בסוד המתקת הדינין. בפרט סוד קודש שהוא עילאה קדישא בסוד {ירמיה ב ג}: קודש ישראל לה' ראשית תבואתו כל אוכליו יאשמו:

ולהבין ולדעת מהיכן למד מרע"ה ע' לשון של שבעים אומות היינו שנתן לו הש"י לב חכם ונבון לדעת את התורה כולה ומצפוניה וסתריה וכל רז לא אניס ליה. וגם המקור של כל אות ואות מתוה"ק. ושם ראה בעין שכלו את מקורם של כל אומה ואומה מהע' אומות. ומשם הבין ג"כ בשכלו הזך את כתבם ולשונם. מדינה ומדינה ככתבה ועם ועם כלשונו. שמצינו ביוסף הצדיק ע"ה {סוטה לו ע"ב}: ששלח הקב"ה את גבריאל ולימד אותו כל הע' לשון, היינו ג"כ שגילה לו את המקור של כל אומה ואומה בתוה"ק מהיכן הוא מקור חיותן. ומשם הבין ג"כ את כתבם ולשונם. וז"ש חז"ל {שם}: כשלמד יוסף הע' לשון הוסיף לו הקב"ה ה' על שמו. כמו שנאמר {תהלים פא ו}: עדות ביהוסף שמו, ר"ל שגילה לו רזי תורה שהוא בסוד ה'. לפי שיש בה חמשה ספרים. וגם היא נדרשת ע"י ה' מוצאות הפה, ומשם הבין בשכלו הקדוש גם הלשון של כל אומה ואומה. ולפי שרצה משה רבינו עליו השלום להכניס הכנעה בלב השבעים שרים העליונים שידעו מעשי ה' הגדולים שבתוה"ק ואשר בידו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו ובלעדו אין אלהים, לזה פירשה בע' לשון. והן הם הצירופים של האלפ"י ביתו"ת וחלופי אותיות ותמורת אותיות לכל אומה כפי ענינה ומקורה. אך היה מתיירא משרע"ה שלא יהא יניקה ח"ו להחיצונים מאור קדושת התוה"ק על שפירש לפניהם תמורת האותיות של תוה"ק. לכך כוון במחשבתו הטהורה והקדושה את השם הק' היו"ה היוצא מהפסוק של ואם ה"מר י"מירנו ו"היה ה"וא כדי שיהא למחסה ולמסתור אל הק' שלא יצא לחוץ ח"ו. רק אדרבה להוציא מהם כל ניצוצי הקדושה כמ"ש הכתוב: ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש כנ"ל. עוד נ"ל טעם אחר. כי ידוע שמחדש חשוון מתחילים הימים להיות קצרים שמורים על בחי' דין ולכן גם הצירופים של ג' חדשים הללו מתחילין שלא כסדרן. אבל חודש שבט אינו כן, כי מחצי החודש שהוא ט"ו בשבט מתחילין ימי רחמים כידוע. ולכן חצי ראשון של הצירוף משם הוי"ה הק' הוא בהיפך היינו ה"י, חצי השני הוא כסדר היינו ו"ה. להורות כי אז מתחילין ימי הרצון והרחמים וישועה תהיה לנו ע"י משיח צדקנו שיבא בב"א. ולכך עשה זה הדבר באחד בשבט דוקא, כי אז הוא זה הצירוף שמאיר ובא לזה החודש יוצא מהפסוק ואם ה"מר י"מירנו ו"היה ה"וא ותמורתו יהיה קודש, ולהשאר כל ענפי הקדושה בהתוה"ק, והבן כ"ז היטב:

 

ענין ט"ו בשבט צריך להבין ולדעת למה אז דוקא ר"ה לאילן כדברי ב"ה, ולדברי ב"ש באחד בשבט {ר"ה ב ע"א}. גם להבין הלשון ר"ה לאילן מהראוי היה לומר ר"ה לאילנות. ובהעיר לב ושום שכל י"ל דהנה כתיב {דברים כ יט}: כי האדם עץ השדה. היינו, כמו שיש באילן שרשין וענפין וטרפין ופירות - כמו כן ישנו ג"כ באיש הישראלי ע"י מעשיו הטובים. ומאין נמשך זה להאדם משורש שרשי נשמות ישראל שהוא האילן הק' אילנא דחיי אשר תחותוהי תטלל חיות ברא ועופי שמיא. והוא אילן המתברך שכל נטיעותיו יהיו כמוהו. ואיל"ן הוא מספר הוי"ה אדנ"י, בסוד צדיק כתמר יפרח. מה תמר עולה דכר ונוקבא - אף צדיק עולה דכר ונוקבא. והנה אחז"ל בגמרא {ר"ה יא ע"א}פלוגתא דר"א ור"י, חד אמר בניסן נברא העולם וחד אמר בתשרי נברא העולם, ואלו ואלו דברי אלהים ושניהם אמת. כי בתשרי עלה אז במחשבה לפניו ית' וית' להאציל ולברוא את העולם וכמו שיסד הפייט בר"ה היום הרת עולם לשוןהריוןכביכול.וכמ"שבספה"ק.והבריאה בפועל היה בניסן.והנה מחמשה עשר בשבט עד ר"ח ניסן שבו היה בריאת האדם הוא מ"ה יום נגד שם מ"ה הק' דאיהו בחי' מקורא ושורשא דאילנא. ומאחד בשבט עד ט"ו בו - הוא ט"ו יום נגד שם י"ה ששני אותיות י"ה הם בסוד מוחין עילאין קדישין ובסוד טלא דנחית מעתיקא קדישא לאילנא קדישא ולכל העולמות והם בבחינת שרף האילן כביכול. ולכך ביאר אז משרע"ה בא' בשבט את תוה"ק באר היטב בשבעין אנפין כי מהמוחין עילאין קדישין דאינון י"ה נמשך הארות קדושות להתוה"ק, ועיקר החנטה של נשמות ישראל תלוי ברוב גשמי שנה. ולכן אין מעשרין משנה זו על שנה אחרת כי בכל שנה ושנה נתחדש חידושין דאורייתא בהארות והשפעות קדושות שונות זו מזו לפי המצטרך לשנה ההוא. כי הבורא בהוב"ש מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ע"י חידושי התורה והלכות שנתחדש בכל יום כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא וכנ"ל בפרשת תולדות. ובפרט בראשית השנה על כלל השנה, ולכן אין מעשרין משנה זו על שנה זו והבן זה. ופירות האילן הם מצות ומע"ט שהאדם עושה וצריך להתחדש בכל שנה ושנה להתחזק ביתר שאת ועוז אך ביראת ה' כל היום. ומעתה נבין הטעם מהפלוגתא של ב"ש וב"ה. כי שניהם אמת צדקו יחדיו, רק דברי ב"ש הם בסוד עלמין עילאין קדישין דלית מחשבה תפיסא בהו כלל שהם י"ה, חכמה ובינה. ולז"א בא' בשבט ר"ה לאילן כי הוא בחינת טלא עילאה ושרף האילן, ושמם מוכיח על זה. כי שמאי הוא לשון שומא, כי אין שום השגה בהם רק בבחינת שומא, כי לא באו להתגלות כנודע. ודברי ב"ה הם מהעולמות אשר באו קצת להתגלות ואשר ניתן לנו רשות לדבר בהם, לצורך הנהגות העוה"ז. ולכך לעניין דינא והנהגות העוה"ז, הלכה כב"ה. והלל הוא מלשון הארה כמו {ישעיה יד יב}: הילל בן שחר. והמשכיל יבין כל זה היטב":

 [אוהב ישראל ר"ח בשבט וט"ו בו]

 

 

"חַמְרָא וְרֵיחָנֵי פַּקְחִין"

"אמר: בארץ ישראל אין שום פירות, רק אלו שיש להם ריח. ואמר הטעם דאיתא {יומא עו ע"ב וסנהדרין ע ע"א והוריות יג ע"ב}: דַּאֲמַר רָבָא: חַמְרָא וְרֵיחָנֵי פַּקְחִין. תָּנוּ רַבָּנָן: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְשַׁכְּחִין אֶת הַתַּלְמוּד: הָאוֹכֵל מִמַּה שֶׁאָכַל עַכְבָּר, וּמִמַּה שֶׁאָכַל מִמֶּנּוּ חֲתּוּל, וְהָאוֹכֵל לֵב שֶׁל בְּהֵמָה, וְהָרָגִיל בַּזֵיתִים, וְהַשׁוֹתֶה מַיִם שֶׁל שִׁיוּרֵי הָרְחִיצָה, וְהָרוֹחֵץ רַגְלָיו זֶה עַל גַּב זֶה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמֵּנִיחַ כֵּלָיו תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו. חֲמִשָׁה דְּבָרִים יָפִים לַתַּלְמוּד: הָאוֹכֵל פָּת חטים [וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר חטים עַצְמָן], וְהָאוֹכֵל בֵּיצָה מְגוּלְגֶּלֶת בְּלֹא מֶלַח, וְהָרָגִיל בַּיַיִן וּבַבְּשָׂמִים, וְהָרָגִיל בְּשֶׁמֶן זַיִת, וְהַשּׁוֹתֶה מַיִם שֶׁל שִׁיּוּרֵי עִיסָה. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אַף הַמְּטַבֵּל אֶצְבְּעוֹתָיו בְּמֶלַח וְאוֹכֵל. הָרָגִיל בְּיַיִן וּבִבְשָׂמִים, דַּאָמַר רַבָּא: חַמְרָא וְרֵיחַנִי - פָּקְחִין. הָרָגִיל בְּשֶׁמֶן זַיִת, מְסַיֵיעַ לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן דַּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כְּשֵׁם שֶׁהַזַּיִת מְשַׁכֵּחַ תַּלְמוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה, כָּךְ שֶׁמֶן זַיִת מַחֲזִיר תַּלְמוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה [ע"כ]. וריח הוא הנשמה, כמו שכתוב {בראשית ז כב}: כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו, וכן {שמואל ב כב טז}: מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ, ועוד {תהלים יח טז}: מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפֶּךָ. וארץ ישראל היא בחינת נשמה של כל העולם בגשמיות, ולכן אין גדל בה אלא זה שיש בו ריח. ולכך אמרו {סנהדרין ע"ב}על מָשִׁיחַ דְּמוֹרַח וְדָאִין.

 

[מָשִׁיחַ, דִּכְתִיב {ישעיה יא}: וְנָחָה עָלָיו רוּחַ הוי'ה, רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה, רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה, רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת הוי'ה וְגוֹ', וּכְתִיב, {שם יא}: וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת הוי'ה, וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט, וְלֹא לְמִשְׁמַע אָזְנָיו יוֹכִיחַ, ע"כ].

כי הַמָשִׁיחַ הוא נשמה של כל העולם, ולכך וְדָאִין בְרֵיחַ. וגם משה רבינו וְדָאִין בְרֵיחַ שגם הוא היה נשמת כל ישראל. ושאר כל הנביאים, זה בשמיעה וזה בראיה וכו'. ואפשר לומר שהפשט הוא משיח מוֹרַח וְדָאִין שהוא מתלבש בכל אחד ואחד מוֹרַח וְדָאִין [ולכך מריחין בשמים במוצאי שבת קודש מפני שנסתלקה הנשמה ומריחין כדי להחזיק אותה]":

[אמרי פינחס שער ז א]

 

 

מעגל השנה

  • 1
  • 2
Prev Next

הרשמת חברים

עוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת